רגעים של השבוע - פרשת ויחי-חזק
הצלה בזכות דם שנדמה למים / קטניות שלא מתבשלות / הסגולה הטמונה לבן בתמונה של האב / מזמור התהלים בשבי וברכת הגומל בכותל המערבי
א. דמים תרתי משמע
הוא
הגיע בתחילת התפילה כשהוא מדדה על רגליו, נטל סידור ושקע כולו בתפילת
השבת, כשהציבור, וגם הוא עצמו חשו כי התפילה נאמרת הפעם בחיות ובהתרגשות
גדולה. שיאה הגיעה עת הוזמן לעלות לתורה, ובסיומה בירך בקול וברגש "הגומל
לחייבים טובות".
לאחר התפילה התיישב הקהל להתוועדות חסידית, כפי שהם רגילים בכל שבת מברכים ויומא דפגרא, אך בפעם זו שולבה בה גם סעודת הודיה.
מתפללי בית חב"ד ביישוב 'גבעת עדה', ישבו בשבת שעברה מסביב לשולחן, כאשר זה שבירך ברכת הגומל, נעמד לספר על מה ולמה הברכה וההודיה:
"בעודי
נלחם עם הצוות שלי בעזה, קיבלנו משימה לבדוק מידע מודיעיני שהגיע, על
מיקום אפשרי בו אמורים להימצא מספר שבויים שנחטפו בשמחת תורה. כאשר הגענו
אל היעד התברר, כי נכנסנו לתוך מארב מתוכנן של מחבלים, ועד שהתעשתנו, נפתחה
עלינו אש תופת נוראית. התפתחו שם חילופי אש משמעותיים, ולפתע המחבלים ירו
לעבר החדר בו התבצרנו, טיל כתף מסוג 'אר פי ג'י'. הפיצוץ אירע מאחורינו.
למרבה הנס ספג האפוד הקרמי אותו לבשתי את הפגיעות של החלק האחורי, אבל
הרגליים נפצעו מעשרות רסיסים, וחמור מכך - רסיס אחד גדול נכנס מהצד היכן
שהאפוד לא מגן, ורק לאחר מכן, בהיותי בבית הרפואה, אמר הרופא להוריי, כי
הנס הגדול שלי הוא שיש לי שרירים חזקים, וכי השריר עצר את הרסיס מלהיכנס
חלילה אל תוך הלב".
ואם חשבו היושבים
מסביב שבזה הסתיים הנס, מתברר שזה היה רק הפתיח, וכך המשיך לתאר את הנס
הדרמטי, אותו סיפר לי חתני הרב ישראל רוזן, משלוחי הרבי בגבעת עדה, שהתוועד
עם המתפללים:
"עקב כך שהפגיעה הייתה
מאחור, הרסיסים חוררו את השקית של ה'שלוקר' שנשאתי על גבי והמים נזלו על
רגליי. הרגשתי את הנוזל הניגר עליי, והייתי בטוח כי זהו הדם הנוזל מתוך
הפציעות בגופי, ומתוך החושך והבלבול זעקתי בקשר כי אני מאבד הרבה דם. מיד
התחילו כוחות ההגנה בפעילות לחילוץ תחת אש, העבירו אותנו לטנק 'נמר' שהגיע
במהירות, ומשם הובהלנו במסוק אל בית הרפואה. דקות ספורות לאחר שפינו את
כולנו מהחדר, ירו המחבלים לשם עוד טיל כתף נוסף, כך יצא שבעקבות שלוקר
שנקרע, ניצלו כל החיילים בניסי ניסים".
בתוך
כל הלחימה היום-יומית, רואים ניסים שמימים מופלאים ובלתי נתפסים. וכולנו
תקווה ותפילה כי הנס הגדול יקרה במהרה, עם הכנעה מוחצת של האויבים, בלי שום
פגע ונזק לאף יהודי!
ב. קטניות ומרגליות
סיפור עם מוסר השכל גדול לחיים שמעתי אמש על זקני הצדיק הקדוש רבי אריה לייב ליפשיץ בעל "אריה דבי עילאי", שהיום חל היארצייט ה-177:
בזיווג
ראשון הוא היה נשוי לבת תפנוקים של עשיר גדול, אולם היות ולא יכלה לסבול
את פרישותו מענייני העולם ודביקותו בעבודת השם במסירות נפש, ולאחר שסירב
לעסוק במסחר ונסע ללמוד אצל רבו "החוזה מלובלין", נענה לבקשת זוגתו והעניק
לה גט.
ל"ישמח משה" היתה בת יחידה
ומוצלחת, והוא מאוד רצה את ה'אריה דבי עילאי' לחתן בעבורה, אך הוא עצמו היה
עני ואביון, ובשביל לחתן את הבת מכרה אשתו הרבנית מטפחת יקרה שקיבלה מבית
אביה.
לאחר החתונה התפלאה הרבנית ושאלה:
"מדוע לקחנו לבתנו אברך שכבר היה נשוי והתגרש"? השיב לה בעלה במשל נפלא:
"כפרי אחד, מצא ביער שק עם אבנים טובות ומרגליות, והיה סבור כי מדובר בסוג
של קטניות, שכן מעולם לא ראה מרגליות. לקח את הקטניות לביתו והכניסן לקדירה
כדי לבשלן, אולם גם לאחר כמה שעות לא התרככו הקטניות והכפרי הסיק כי הן
כנראה קטניות ירודות וחסרות ערך. פנה הכפרי הכסיל אל שכנו, וסיפר לו על
'הקטניות' הקשות שלא מתבשלות. הבין השכן החכם את המציאה שנקרתה לפניו, ואמר
לו: יש לי בביתי קטניות טובות ואני מסכים להחליפן, כי אני אוהב קטניות
כאלו הגם שהם קשות"...
"הנמשל הוא" -
המשיך ה'ישמח משה' והסביר לרעייתו הרבנית: "הרי ערך המרגליות לא ירד לאחר
שהם עברו לשכן. כך גם כאן, אם חותנו הקודם של חתננו היה סבור שהוא כמו
קטניות, ולא הבין כי מדובר במרגלית יקרה, לכן לא ניקח אותו? הרי אנו רואים
שהוא מרגלית יקרה ולכן בחרתי בו לחתן".
ואמר על-כך אדם חכם: "אם משהו הולך לך קשה ולא מתבשל כרגיל, סימן הוא כי מדובר במרגליות יקרות ולא בקטניות מקולקלות"!
ג. חלון הזדמנויות
נזכרתי
השבוע באפיזודה שחוויתי בילדותי, כאשר התלוויתי פעם לאמו"ר שיחי' ל'סוכנות
הנסיעות אייזנבאך' ברחוב מאה-שערים בירושלים. משרד מוכר לפני 30-40 שנה,
בעיקר לאלו שרצו לטוס לחו"ל. איש נעים היה אייזנבאך עצמו, שעמד בראש
הסוכנות שלו, ומהשיחה שהתנהלה שם, כנראה הרבה על 'משפחולוגיה' והיסטוריה -
אותה ברובה לא הבנתי, אני זוכר איך שלף מארנקו תמונה קטנה וסיפר כי זה
אביו, ואמר: "סגולה ליראת שמים, להחזיק בכיסך את תמונת האב".
אינני
יודע מהיכן הוא נטל סגולה זו, אך ייתכן וזה מבוסס על הנלמד השבוע בפרשתנו -
פרשת ויחי, הפרשה האחרונה בספר בראשית, בה נפרדים מיעקב ובנו יוסף, שאת
סיפורם אנו מלווים לפחות חמישה שבועות - הרבה מאוד ביחס לשאר דמויות האבות
הקדושים.
בין הברכות שבירך יעקב אבינו את
בניו השבטים לפני מותו, הוא מברך את בנו יוסף הצדיק: "ברכות אביך גברו על
ברכת הוריי"... ועל-זה כותב רש"י הק': "שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו"
(בעת מעשה אשת פוטיפר).
פסוקים אלו מברכות יעקב ליוסף, משולבים בתפילת "ויתן לך" שאומרים בכל מוצאי שבת קודש, לאחר ברכת הבדלה.
ועל
אריכות התורה הקדושה בפרטי הסיפור של יוסף לומד הרבי ש"גם עניין זה, ככל
עניני התורה, הוא הוראה לדורות, עד לעקבתא דמשיחא, ועד למקום וזמן זה. וזה
שהיה דווקא פעולת 'ראיית דיוקנו של אביו', ולא זכרון של אביו אלא ראיית
דיוקנו של אביו, ההוראה מכך לכל יהודי, שכאשר יהודי בא לידי ניסיון, ועד
שנדמה לו שהוא במעמד ומצב של עבד בבית אדוניו המצרי אזי צריך שתהיה 'דמות
דיוקנו של אביו" נראית לו בחלון: עליו רק להפנות את ראשו ולהביט על דמות
דיוקנו של אביו; עליו לפקוח את העיניים, ואז יראה דמות דיוקנו של אביו -
יעקב אבינו, ששופריה מעין שופריה דאדם הראשון (יעקב אבינו היה דומה לאדם
הראשון) יציר כפיו של הקב"ה... והוראה זו כוללת גם נתינת-כוח שיוכלו
לקיימה".
אני סבור, כי לא משנה מי הוא האב, ובכל זאת טמונה סגולה זו בתמונה שיישא כל בן בכיסו, ובעיקר בלבו; ועל-אחת כמה וכמה, תמונת הרבי!
ולתמונת השבוע שלי: הנס והתקווה
הביקור
הקצר לפני מספר ימים של הראשי הרב לאזאר שליט"א בארצנו הקדושה, הוקדש
ברובו למען משפחות החטופים והנפגעים מהטבח הנורא בשמחת תורה בעזה.
על
משפחת טרופנוב כבר כתבתי פעמיים; עת נערכה פגישה במוסקבה עם משפחות
החטופים והדוד מיכאל ליזרוביץ הגיע מטעם המשפחה; ובפעם השנייה, כאשר נסעתי
לביתו להדלקת נרות חנוכה. המאמצים נשאו ב"ה פרי וחלק מבני המשפחה שוחררו,
אך הנכד סאשה עדיין שבוי. כלתו היא ספיר כהן, שבאה כעת לפגוש את הרב
שליט"א, והיא סיפרה לו את הסיפור המדהים הבא: "לפני כמה חודשים הרגשתי
שמשהו רע עומד לקרות לי, חשבתי שזה כנראה משהו רפואי, פניתי לאיזה רב שאמר
לי לקרוא בכל יום במשך חודש את פרק כ"ז בתהילים. בפרק זה לא מצאתי שום רמז
על עניין רפואי אלא על ניצחון במלחמה - והיום האחרון של אמירת פרק זה, היה
בדיוק בשמחת תורה - השביעי באוקטובר.
באותו
בוקר של שבת וחג, בשעה שש וחצי בבוקר, אני מתעוררת מהקולות האיומים.
נכנסתי לפחד היסטרי, התחלתי לרעוד ולהזיע מרוב פחד. אחרי כמה דקות היה כל
הקיבוץ שרוי במהומה. זעקות. מחבלים שצועקים 'אללה אכבר'. רוצחים ויורים.
אני מתפללת בלי הפסקה. הם הפילו את הדלת, נכנסו פנימה, מעלים אותי על
האופנוע עם שני מחבלים. אנחנו מתחילים את המסע, אני רואה המון אזרחים
שהגיעו לצלם אותי, אני מסתכלת למצלמות. אני תמיד עם ראש מורם.
בזכות זה שאמרתי חודש את המזמור, ידעתי אותו בעל-פה והמשכתי לומר אותו יום-יום בשבי, עד לנס השחרור".
הרב
שליט"א מסר לה ולמשפחתה ספרי חת"ת ללימוד ולשמירה, ואמר לה: "כעת עלייך
להודות לה' על הנס, והטוב ביותר הוא לעשות זאת בכותל המערבי". לאחר כשעה
נפגשו שוב ברחבת הכותל המערבי, והיא בירכה בשם ומלכות את ברכת הגומל, ואז
הוסיפה ואמר לרב, כי לאור הנס הגדול שעשה עמה הקב"ה ובתפילה שגם סאשה
ישוחרר, היא קיבלה על עצמה מכאן ואילך שמירת שבת כהלכתה!
גוט שבת
ובברכת חזק חזק ונתחזק
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.