מאת: חֲרֵדִי
בְּעוֹלָמוֹ
התחלתי לכתוב כאן על יצר הרע, יצה"ר והיצר להרע. וכדרך האומרים הרבה ועושים מעט, לא הספיק לי הגיליון..
העולם אומר שגם הטיפש לומד מהניסיון, אלא שהוא לומד מהניסיון שלו ואילו החכם לומד מהניסיון של אחרים... אם אנחנו רוצים ללמוד כיצד להימנע מנזקים עצומים (ואין נזק גדול מנפילה ברשע ופשע) כדאי ללמוד מהניסיון של אחרים. להעמיק ההבנה, מה גרם להם ליפול בחטא. אמנם המקרה שלפנינו חריג בעוצמתו ובכמותו, אבל זו הזדמנות טובה ללמוד קצת על עצמנו ונקווה שנלמד מכך להיטיב את עצמנו ותהא זאת לזכותו של הסובל עתה.
המורגל
אצלנו, מתוך הרצון להרחיק עצמנו מהרוע, הוא לחשוב שהחוטאים הם 'סוג כזה של אנשים',
איננו מבינים שהחוטאים הם בדיוק כמונו – ומשכך גם אנחנו בסכנת חטוא מחר. אנחנו
ממהרים להניח שהאיש הספציפי הזה הוא 'רשע', הוא לא עבד על המידות או הקדושה שלו,
ואם אנחנו קצת בורים ורשעים, נאשים גם את אשתו. אנחנו שונים ממנו. אנחנו מקפידים
להתפלל במניין, ללמוד תורה/מוסר/חסידות/לטבול במקווה וכדומה הבדלים מהותיים
שמבחינים בין החוטאים לבינינו. האמת הפשוטה היא שהמניעים לחטוא נמצאים סביבנו ובתוכנו
כל הזמן. רוב ככל המפלצים שהתפוצצו בפנינו היו חלק אורגני
מהקהילה שלנו. חלקם היו אפילו מהמובילים והנחשבים בחבורה.
---------------------------------------------------------------------------------------
'אל תדון את חברך, רק משום שהוא חוטא אחרת ממך'...
--------------------------------------------------------------------------------
הגורמים לחטאים ופשעים הם, לרוב, מניעים אנושיים, טבעיים ומצויים בכל אחד. מי שהתמודד פעם עם צורך להגביל את עצמו (באכילה, בעישון) יודע כמה זה קשה ואיך כל פרוסת עוגה מהווה פיתוי שקשה לעמוד בו. לאדם יש צרכים רבים וחלקם הגדול נובע מחסכים נפשיים ולאו דווקא מחסכים פיזיים. צרכים נפשיים אלו כשלעצמם אינם 'טובים 'או 'רעים', הם צרכים נפשיים. וכבר הערנו שמעשים גדולים ומועילים לציבור כולו, יכול שיהיו מיוסדים על חסכים נפשיים של פועל הישועות.
הבאנו את הדוגמה של רעב לעוגה, כדוגמה ליצר הרע. טענתי שהרעב כשלעצמו אינו 'טוב' או 'רע', והוא הופך להיות כזה, לפי השימוש שעשינו ברעב. אנחנו אפילו נדרשים להימנע מאכילת מצה קודם הפסח, כדי להגביר את הרעב למצה. כשנאכל כזית מצה, נקיים בכך מצווה. אפשר גם להשתמש ברעב לסוגיו כדי להתעלות ('עבודת המידות' בשפה הליטאית, 'איתכפיא' בשפה החסידית). התורה עצמה מנחה אותנו לעובדו 'בשני יצריך'.
ככלל, אנחנו מתייחסים לצרכי הגוף כאל יצר רע ושוכחים שיש רעבון אחר, לא פיזי. הרמב"ם מביא, במשיח לפי תומו (עד כמה שאפשר לומר זאת על הרמב"ם...) את יצר הכבוד, כמשהו שאפשר לעשות בו שימוש לטוב. למשל, 'למד כדי שיקראוך רבי'. כאן אנחנו רואים רעב לכבוד, שעושים בו שימוש מושכל, כדי לגרום לתלמיד ללמוד (ואז לעשות תשובה על המניע הלא ראוי הזה, מן הסתם...).
מי שמתמודד עם הרגלי אכילה, יודע שלפעמים הצורך הנואש באכילה מביא אותנו לעשות מה שאיננו רוצים לעשות. אז אם מישהו מאוד רעב (ממניע פיזי או נפשי) ועובר ליד אוכל טעים ותאב מאוד לאכול, הייתם מכנים רעב זה כשלעצמו כיצר הרע? מן הסתם, לא. ומה אם האוכל שלפניו אינו כשר? בעולם המושגים שלנו זה כבר יצה"ר. כי כשהתאווה היא למשהו שאינו כשר, הקרקורים בבטן מקבלים צבע חדש = יצה"ר.
מעבר להשפעות רוחניות שיש ליצה"ר, וקודם להשפעות הנפשיות שיש למאכלות אסורות וכדו', יש את צרכי הטבע, הגופניים והנפשיים, שהם הם הגורמים לנו לאכול גם כשזה לא טוב והם הגורמים לנו לעשות עוד דברים לא טובים. אם אתה יכול 'להבין' מי שחוטא בעוגה, אתה יכול להבין מי שנכשל גם בסוג אחר של רעב. ואצטט מה ששלח לי יקר אחד 'אל תדון את חברך, רק משום שהוא חוטא אחרת ממך'...
כשאני מנסה לקרב אל דעתך את דעת החוטא, איני עושה זאת כדי לנרמל בעיניך את החטא, אלא אדרבא, להגביר את הסיכוי שלך להינצל מהחטא. כי כל זמן שהחוטא והפושע נראים לך מפלצות, אתה מפספס את ההזדמנות לראות איך בך עצמך יש את אותם מניעים, ובכך אתה מונע מעצמך את התחלת המחשבה, איך ניצלים מהברוך הזה?
חז"ל כבר לימדונו חכמה פשוטה זו: במבט-אחורה של החוטא, הוא פתאום קולט כמה מרחק קטן היה בינו לבין היות צד יק ואילו הצדיק קולט, במבט לאחור, כמה קרוב היה לחטוא.
בל"נ בהמשך אבהר איך אדם מתמכר (ממש כך) לעבירה. והחכם ישכיל.
עדיף
להיות חכמים וללמוד מכישלונותיהם של אחרים. (ופעמים ש'אחרים' הכוונה גם לעצמנו
וד"ל).
חרדי בעולמו
- - -
- - - - - --
לא
מוגה
להערות
והארות ללא צרופות וללא לינקים:
haredibe@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.