מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
סליחה על האיחור, היה לי שבוע עסוק מאוד ולא הספקתי עד כה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
אמש בתי תחי' מתקשרת אלי כולה מרוגשת ומספרת לי סיפור של 'השגחה פרטית'.
היא מדגישה בפניי. לא כל אחד מבין למה אני כ"כ מתרגשת, אבל אני, שחונכתי על הדרך הזאת, מאושרת מהגילויים הקטנים והלטיפות המרגשות הללו ממרום ואתה בטח תבין אותי, על מה ההתרגשות הזאת.
ואני מוסיף, שאתם, כקוראים של מאמריי שנים רבות, אולי גם אתם תיסחפו לרגשות הדקים הללו, להתענג על ה' שנותן לנו משאלות ליבנו, גם בפרטים הקטנים.
ובתי מספרת: מה קורה אם מישהו נכנס בקיוסק, קונה פחית שתיה ועוד משהו קטן, מגיש למוכר שטר של 100 דולר, המוכר מתחיל לתת עודף ונתקע בסוף, מגרד את הדולרים הבודדים והקוואדערס ולמרות הכל חסר לו 5 דולר?
גברת, הוא מציע, תקני פיס, תגרדי, אולי זה מן השמים כך, שתרויחי סכום נאה.
שיהיה, אני מהנהנת, נוטלת את הכרטיס גירוד שעלה 5 דולר, נכנסת לרכב, ונותנת לקטנטונת שלי שתגרד את הכרטיס, ומתברר שהכרטיס זכה ב-5 דולר, כבולעו כך פולטו, לא הפסד, לא רווח, רק גלגול קטן.
מכיון שכבר התחלתי בנסיעה, שחררתי את הכרטיס 'הזוכה' מבין אצבעותיי לתוך העיגול המיועד לכוס הקפה או הפחית, שליד מושב הנהג והמשכתי הלאה.
זה קרה לפני כחודשיים, הכרטיס שוכן שם בתוך ערימה של קבלות וניירות עד שיבוא אליהו או עד ערב פסח, המוקדם מביניהם (הם דוקא מגיעים כל שנה באותו יום).
אתמול, יצאתי מהבית לנסוע לעיירה סמוכה לבקר במקום מסויים, וכשיצאתי מהבית נזכרתי בנערה חמודה בשם 'ורדית', בתו של ידידנו הצדיק ר' מרדכי שווארץ, אני חייבת לה 200 דולר ובגלל ריחוק המקום שהיא מתגוררת, החוב נסחב זמן רב. וחוב, הוא דבר שרובץ לי על הלב ומעיק לי.
כעת זה הזמן, כי העיירה שאני מכוונת לשם חולפת בסמוך לביתם ובדרך אעשה עיקוף קטן ואפרע לה את החוב.
מי מסתובב כיום עם מזומן בעידן הקרדיט קארד? עברתי דרך הבנק, משכתי מהכספומט 200 דולר ושמחתי על ההזדמנות של 'פריעת בעל חוב מצוה'.
הכביש היה חלק, הוואקאליש מתנגן לו בשופי ופתאום אני מבחינה כי הגעתי אל היעד המקורי והעצירה המתוכננת חלפה לי מהראש.
לא נורא, חשבתי, בדרך חזור, בעזהי"ת לא אשכח ואקיים את המוטל עלי.
חניתי, ירדתי למקום שתיכננתי לבקר, יושב שם מישהו בבודקה וגובה 10 דולר דמי כניסה, ובאותיות מאירות עיניים מודגש 'מזומן בלבד' (יש עוד דברים כאלו), באינסטינקט הכנסתי ידי לארנק ושלפתי שטר של מאה דולר וקיבלתי 90 עודף . (בשעת מעשה אפילו לא חשבתי על כך שיחסר לי 10 מה-200 שאני מתכננת להשיב).
בדרך חזור אני קולטת שחסר לי ה-10 דולר הללו, ואם יש משהו יותר גרוע מאשר להיות חייב 200 דולר, זה להיות חייב רק 10 דולר, שזה מתכון בטוח לשיכחה והעול יהיה עוד יותר גדול.
התחלתי לחטט בתיק וגירדתי 3 סינגלים ועוד כמה קוואטערס וביחד יש לי כבר 195, עדיין חסר 5 וזה עדיין תוקע אותי, ממש אין לי חשק להישאר חייב חמישייה בודדת למישהי שגרה מרחק 15 ק"מ מביתי.
נכסתי לרכב והתחלתי לחטט בין הכיסאות, שבין היתר גם משמש כמחסן ומקלט לקוואטערס וסינגלים שמקבלים עודף וזורקים שם כאבן שאין לו הופכין.
לא, לא מצאתי שם דולרים בודדים, אבל כן מצאתי את הכרטיס גירוד ש'זכה' בחמש דולר שבדיוק השלים לי את ה-200 שכל כך רציתי לפרוע.
ניגשתי לקיוסק ממול והגשתי לו את הכרטיס וקיבלתי חמישיה מרנינה ומשלימה, מעולם לא שמחתי כ"כ מ-5 דולר.
טאטי, מה אתה אומר, מתאים לעשות מזה מאמר? איך שה' חשב עלי לפני חודשיים ודחף לי אז בכח כרטיס, כדי שכעת אוכל לפרוע? הרבה דרכים למקום, אבל יש מקרים שהחיוך מלמעלה מורגש בעליל.
כן, בתי היקרה, זה שווה מאמר, ולא רק בגלל החיוך וההשלמה של ה-200, אלא לא חולפת הלאה סתם כך, אלא שאת עוצרת ומתבוננת בחסדיו ושמחה בזה ומרגישה את החיוך והלטיפה, וזה העיקר.
ברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.