* על קריאת פרשת זכור. ג
מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
עכשיו נעבור לפן נוסף של חוסר היכולת לקיים מצות קריאת זכור, כמו שהיתה. אנחנו רגילים לחשוב שמסורת הקריאה שלנו, היא מסורת ישראל ולא חל בה שינוי, אלא שהיו כו"כ מסורות בשבטי ישראל וכל מבטא וצורת הגיה, מייצגת שבט מסוים. בילדותי האמנתי בסיפור יפה זה, עד שהגעתי לנושא המבטא הגליציאני, (הקרוי 'המבטא החסידי'). למעשה, הסבר זה מתאים להבדלי הנוסח ובזה אכן יש מסורת מהאריז"ל, אבל הרחבת התירוץ להגיה ולמבטא, באה מלב רחב.
נשים לב שידוע לנו - לכולנו - בבירור, שיש מבטאים שאנחנו מבטאים ובוודאות לנו שאינם כפי שהיה, או שהם שגויים.
הדוגמה הפשוטה והמוכרת לכולם (הגם שממשיכים להכחיש וממשיכים לטעון שאין שינוי ורק החרדי בעולמו מבלבל את המוח בכפירעס שלו וכו') זה ההלכה שנפסקה בשו"ע או"ח ס"א, ו שיאריך בדל"ת של אחד (ובסעיף ז: שידגיש בדלת שלא תהא כרי"ש). יקום נא כאן אחד ויגלה לנו כיצד הוא מאריך בדל"ת?? הרי הדל"ת שלנו היא הברה שמתפוצצת ברגע ואי אפשר להאריך בה (כשם שא"א להאריך בפ"ה ובי"ת דגושים). או איך אפשר להתבלבל ולומר רי"ש, במקום דל"ת??
בקרב ה'ספרדים' יש המדקדקים לבטא את הדל"ת בדומה לצירוף האותיות האנגליות TH, אבל לבד נאמן ס"ט ובית מדרשו, רובא דעלמא בכלל לא יודעים שיש אפשרות ומסורת כזאת. אגב, הרב מצליח מזוז מזהיר את שאינם בקיאין, שלא יאמרו זי"ן ועדיף שכבר יאמרו דל"ת כמורגל, שהגם שאינו הדל"ת הנכונה, אלא דל"ת עם דגש קל, אבל עדיף ד' שגוי מאות שאינה דל"ת כלל.
דוגמה נוספת לכך שאנחנו איננו קוראים כפי שקראו אבותינו האשכנזים, נמצאת בתוס' (ברכות טו: ד"ה 'בין', ונפסק בשו"ע שם יט) "צריך ליתן ריווח בין וחרה לאף דלא לישתמע וחרף". בהברה האשכנזית שלנו, אין מובן לסעיף זה, משום שביטוי הקמץ שלנו, א"א שיתחבר לביטוי הפתח שלנו ורק אם נאמר שהתוס' התפללו בהברה שקרויה היום 'ספרדית', יש מילים בסעיף זה.
הבאתי שתי דוגמאות אלו, רק להדגים שכולנו יודעים שחלו שינויים ואיכשהו ממשיכים לטעון שאין שינוי. נו, נו.
בשביל להבין עד כמה רחוק יכול ללכת המבטא, מעניין להקשיב לקריאת שמע בהגיה השומרונית (גוגל). לולי שידעתי שזו קריאת שמע, לא הייתי מזהה מה הוא אומר.
אם נתבונן בהגיות המוכרות שלנו, נמצא שיש גלויות שמבטאות אותיות מסוימות בדרך שבשביל עדה אחרת, מדובר באות אחרת לחלוטין. במבטא המרוקאי השין השמאלית והשין הימנית קרובות עד אין הבדל (תבקשו ממרוקאי-אורגינלי שיסביר לכם את הקטע בשופטים שיפתח בחן אותם במילה 'שיבולת'...).
הרבה נעלם מאיתנו ואין לנו אפילו מושג כיצד קורין ג דגושה או ד דגושה. יש שצורת הביטוי של אות כ"כ שונה, עד שבגלויות אחרות זו אות אחרת בכלל. בארץ אומרים ריש, שלא כמו ברומניה ושלא כמו באנגליה וכהנה רבות. אחת הרישים נשמעת כמו האות ע במבטאים אחרים, או כמו האות ג (כמו שבערבית יש האומרים עזה ויש גזה ויש רזה). "טוף מיאוט" היה רופא-הילדים שלי אומר, ברצותו לומר 'טוב מאוד'.
לא על חינם הייקים מבטאים את החולם כמו האו, כשזו דרך הביטוי של סביבתם. המתעקש יכול לומר שהגיה זו הביאו בנ"י מאחד השבטים והגויים סביבם למדו מהם (וצ"ל שהגויים למדו להגות גם משבטי ישראל שנעלמו...), אבל אם הגענו לכאן, מן הסתם עדיף לענות 'אכן, צדקת' מאשר להתווכח. אפשר רק לשמח את הטוען כן, ב'חידוש' יפה שכלול בדבריו: מסתבר שכשהקב"ה נתן את עשרת הדברים בסיני, כל עשרת הדברים נאמרו באופן ש'אין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע', משום שכל שבט שמע משהו אחר לגמרי. זה חידוש שטרם שמעתיו, והוא שווה את המשקה שלאחריו (או שלפניו, כיותר מסתבר...).
בכל המסורות של היום, ישנן כפילויות לא נצרכות באותיות ובניקודים (בעיצורים ובתנועות, בלשון החכמים). איננו יודעים את ההבדל בין בין כ לק, בין שי"ן שמאלית לסמך, וביניהן לבין לתי"ו רפויה אשכנזית, שלא לדבר על המבטא הגליציאני-פולני שמהפך מובן הדברים לחלוטין (הופך פֻּעַל לפִּעֵל). פעמים שהופך את סיפור המעשה לגמרי, כמו: "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא "וכו' וכדו'. בתימצות: ברור לנו שהמסורות שלנו שגויות/חסרות ומשום מה חכמי ישראל (חוץ מנאמ"ן ס"ט) לא עסקו בזה ורק תשבי יעזור לנו בזה (אם נבין את המבטא שלו...)
וזאת למודעי שאין מומחיותי בתחומים אלו
ולא עיינתי בדברים כדי הצורך כלל וכתיבתי בהם היא ככתיבת קטון התלמידים לעצמו. מן
הסתם אני טועה בהרבה פרטי דברים ועדיין מצאתי לנכון להאיר על הדברים, מפני שגם אם
טעיתי בפרטים רבים, עדיין עיקרי הדברים עומדים לעצמם. כתיבתי מיועדת לעורר למחשבה
- ותו לא.
חרדי בעולמו
- - - - - - - - --
לא מוגה
להערות והארות ללא צרופות וללא לינקים:
haredibe@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.