רגעים של השבוע - פרשת וישלח
הפרויקט הגדול שנעצר ברגע האחרון / הכרת הטוב לאחר 40 שנה / דאגת הביסקוויטים / שבעה לאחר שנתיים מהפטירה / קול דמי הגלמודים זועקים אלינו
א. פירותיהם בעולם הזה
לפני מספר ימים קיבלתי מבן משפחה סיפור טרי שהתפרסם, על מה שקרה כאן במוסקבה לפני כארבעים שנה. מטבעי, אני אוהב לבדוק ולא להאמין מיד ובתמימות לכל סיפור, וככל שהעמקתי לברר, התברר כמה הסיפור מרגש ומפעים עוד הרבה יותר משחשבתי.
מנהל בית חב"ד 'שאבאנל' במונטריאל שבקנדה, השליח הרב זושא זילברשטיין, נשלח למוסקבה לפני למעלה מ-35 שנה, כדי להביא אל העיר תשמישי קדושה, ללמוד עם צעירים יהודים ולפעול בחשאי ככל שאפשר. עוד בטרם צאתו לרוסיה, התבקש לבצע שליחות מיוחדת שהתקבלה מהרבי, לפנות ליהודי מסוים שגר במוסקבה, ולבקשו להפסיק לאלתר את מה שהוא מתכנן לעשות. הרב זושא קיבל מהחסידים במוסקבה את הכתובת, והוא יצא לדרך בחששות כבדים. רק לאחר מסע שכנועים, הצליח לגרום לאותו יהודי לפתוח את דלת דירתו, להכניסו פנימה ולהקשיב למסר שבפיו: "יש לי שליחות עבורך מהרבי מליובאוויטש: נודע לו על התערוכה ומסיבת העיתונאים שאתה מתכונן ליום ראשון. הרבי מבקש ממך לבטל את כל התוכניות". האיש היה המום, מניין נודע לרבי היושב בארה"ב, על מה שהוא מתכנן מזה שנים רבות?!
הוא שקד על הפרויקט שלו זמן רב, והוא - להוכיח למדינות העולם כי בברית המועצות אין שום חופש-דת ובתי הכנסת המועטים הפועלים רשמית, זו מצגת שווא. הוא תיעד בכל רחבי המדינה בניינים שונים שבעבר היו בתי כנסת וישיבות והם נסגרו והולאמו, נהפכו לבתי חרושת או מרכזי תרבות. הרכיב פסיפס מזעזע של הרס היהדות, במטרה להוכיח לעולם כולו כיצד הקומוניזם רומס ברגל גסה ומחריב את מוסדות היהדות בברית המועצות. החומרים היו מוכנים לקראת הפצתו בקול רעש גדול על ידי עיתונאים מחו"ל.
כששמעתי את הסיפור, פניתי אל הרבנית רבקה וייס שתחי', המוכרת כאן ממוסד 'בית יהודית' שזכתה להקים עם בעלה להבחל"ח הרב דוד ע"ה לפני שנים רבות, וכיום היא מתגוררת בארץ ישראל וממשיכה בעבודת הקודש למען בנות ישראל. "תוכלי בבקשה לברר אצל אחיך, אם הסיפור נכון"? שאלתי אותה, ולאחר מספר שעות חזרה אליי עם תשובה, כי אחיה מאשר את פרטי הסיפור, ואף הוסיף: "התקשר אליי אתמול מישהו מ'מעלה אדומים', ומתברר כי הוא נכדו של האיש הזה", האיש שברגע האמת אמר לר' זושא: "אויב דער רבי זאגט ניין - איז ניין" ('אם הרבי אומר 'לא' - אז לא!'), על אף שלא היה חסיד חב"ד, והקפיד תמיד לשמור מרחק מהחסידים באותן שנים במוסקבה, בכל זאת הוא ויתר על חלום חייו, וקיים את רצונו הקדוש של הרבי, כשיטתו הידועה, שכל רעש תקשורתי יגרום נזק גדול ליהודי ברית המועצות, לא תביא שום תועלת, והדרך היחידה היא לפעול בחשאיות ושתדלנות שקטה ולא בהפגנות - שיטה שהוכיחה את עצמה וכולם הודו לה לבסוף.
עוד כמה בירורים שעשיתי ומצאתי את פרטי הנכד, והוא מספר לי בקצרה: "עלינו לארץ בשנת תשמ"ז. לאחר הגיוס לצבא בישראל, טסתי לטיול בהודו, שם תפס אותי שליח חב"ד, חזרתי בתשובה, שבתי לארץ, הקמתי ב"ה משפחה, והיום אני משמש שליח הרבי לדוברי רוסית במעלה אדומים".
"ואולי זה התשלום הנאה, שהרבי החזיר לאותו יהודי על מסירותו במילוי בקשתו", חשבתי בלבי.
ב. ביסקוויט בכוס תה
כשהילדים בבית שומעים ממני את השאלה: "מה עם הביסקוויט עם כוס התה?", הם נזכרים מיד בסיפור, מחייכים ומעבירים נושא.
ואני נזכרתי בסיפור זה, עת קראתי אתמול, שעשרים שנה חל השבוע מפטירתו של ר' משה עקיבא דרוק, שהיה איש ירושלים, חוקר וכותב ספרים. סגולותיו כהוגה דעות פורה, בעל שאר-רוח ומעוף, מהול בפקחות מחד ותמימות מאידך, השרו על מאמריו אווירה מיוחדת עם טעם זקנים, והכל היו קוראים בשקיקה את דבריו. אני זוכר אותו בעיקר כסופר דגול, כשכתב מאמרים וכתבות בעיתון 'המודיע'; עיתון חרדי יומי המגיע בקביעות עד היום לבית הוריי שיחיו.
תקופת מה עבד לצדו סופר בתחילת הדרך, המוכר היום בשמו 'הרב יעקב ב. פרידמן'.
וכך סיפר לי ידידי הרב פרידמן: "ביום מן הימים, כאשר סערה ציבורית פוליטית גדולה פרצה ברחובות ירושלים, נכנסתי למערכת העיתון, כולי סוער ומוכן להסתער על כתיבה בקשר לפרשייה החדשה. והנה אני פוגש את דרוק, יושב בניחותא וכותב. 'אתה שמעת מה קורה בחוץ? אתה יודע מה מתחולל ברחוב? שאלתיו, ודרוק עונה ברוגע: 'כן, שמעתי'. 'נו, ומה אתה מגיב? מה אתה כזה שאנן?' שאלתי בהתפעלות לא מובנת. ודרוק, עם הציניות הירושלמית שניחן בה, בנוסף לחוכמת החיים הגדולה שלו, עונה לי בחיוך: 'אתה רואה פה את כוס התה שלי? וכאן את הביסקוויטים? אני דואג רק מדבר אחד: שהביסקוויט לא יישבר וחלק ממנו ייפול לתוך הכוס, כשאטביל אותו בתה החם, כי אחר-כך יהיה לי קשה להוציאו. זה הדבר היחיד שאני דואג, כל השאר ממש לא מעניין אותי...', אמר ולא יסף, ואני הבנתי והפנמתי עד היום, עשרות שנים אחרי מה ששמעתי".
ואכן, לא פעם אנו מקדישים זמן, אנרגיות, ויכוחים או כוחות, לדברים שלא קשורים לנו, אין לנו יכולת לשנות כלום, אף אחד גם לא שואל אותנו מה לעשות, ואנו מתערבבים בדבר לא-לנו. זמננו יקר למה שבאמת חשוב לנו, ולא לשני.
ג. חסד של אמת
"על קו הטלפון היה אדם שביקש ממני להיפגש בדחיפות איתו ועם רעייתו, קולו היה סדוק ונשמע שהוא במצוקה כלשהי. קבענו להיפגש למחרת במשרדי. בשעה המיועדת נכנס אליי זוג בגיל העמידה, נראה היה שהכיפה על ראשו של הגבר, היא בעבורו הפעם הראשונה. הצעתי להם לשבת, ורק לאחר כמה דקות של התאוששות, החלה האשה לספר את סיפורם הכואב, כשקולה נשנק מפעם לפעם בבכי".
לפני מספר שנים ארגנתי קורס מיוחד לאנשים המתעסקים ב'חסד של אמת', במסגרת סניף ארגון 'זק"א' שהוקם ברוסיה, ובמשך מספר ימים ישבנו כאן במרכז החסד היהודי, עם מיטב הרבנים והמומחים, ללמוד טוב יותר את כל ההלכות והמידע הדרוש לעבודת קודש, עם הרגישות הנדרשת לאירועים מעין אלו.
קצרה היריעה מלספר על רב הפעלים הרב יעקב רוז'ה, רב העיר בת-ים ומומחה עולמי בזיהוי חללים, המשמש בשלל תפקידים למען כבודם של מתי ישראל. את רובו של הקורס הוא העביר לנו, ובנוסף לכך קיבלתי ממנו הדרכה אישית בבית העלמין של תל-אביב, בו הוא משמש כרב המקום.
כשרצה להמחיש לנו את חשיבות השמירה על הלכות ומנהגי אבלות, הוא סיפר לנו את הסיפור עמו פתחתי את הקטע, וכך המשיך לתאר את דברי הזוג שבאו אליו:
"אנו משפחה שרחוקה מלשמור תורה ומצוות, ואף מתנגדים לה בכל התוקף. ולפיכך, כאשר לפני כשנתיים נהרג בננו הצעיר בתאונת דרכים, התנגדנו שיערכו לו לוויה דתית, ולא רצינו שום סממן הלכתי. נערכה לו לוויה ללא קדיש ותפילה, ובסיומה חזרנו לבית, א החיים הרגילים, ללא 'שבעה' וללא תפילות. לתומנו חשבנו כי נחזור מהר ככל האפשר למסלול החיים של עבודה ומשפחה, ככל שניתן לאחר טרגדיה שכזו, אך מאז חיינו לא חיים. אין לנו מנוחה, לא שמחה ולא רוגע נפשי. ביקרנו אצל פסיכולוגים ומטפלים שונים, וכלום לא הועיל. ידיד קרוב הציע לנו לבוא לרב, דחינו זאת שוב ושוב, כי אנו רחוקים מאד מתורה ורבנים, אך בצר לנו וללא מציאת פתרון אחר אנו כאן"...
הרב רוז'ה עצר לכמה שניות, ואז המשיך וסיפר בקצרה: "לאחר שיחה בעניין והצגת הדברים על פי מסורת ישראל, הצעתי להם לשוב לביתם, להתיישב 'שבעה' למשך שבוע ימים, ובמהלכו ינהגו את כל מנהגי האבלות המובאים בהלכה. הם הסכימו, ויצאו ממני בתחושת הקלה מסוימת. בחלוף מספר שבועות טלפן אליי שוב האיש, קולו נשמע רגוע וטוב, והוא סיפר כיצד הם חזרו לחיות ונפשם נרגעה יותר, וכעת מבינים את הטעות הגדולה שעשו בתחילה".
היום - ט"ו בכסלו, חל אצלנו "יום החברה קדישא", כפי שנהגו בהרבה קהילות בחו"ל (בארץ ישראל הוא מצוין בתאריך ז' באדר), ביום זה, יחד עם עמיתיי לעבודת הקודש, אנו צמים, עולים לבית החיים לבקש מחילה מהנפטרים בשנה שחלפה, ויחד מתפללים לתחיית המתים, בגאולה הקרובה והשלמה.
ולתמונת השבוע שלי: זעקת הגלמודים
אתמול אחר-הצהרים, ועל קו הטלפון של מרכז החסד היהודי, יושבת ראש ועד הבית של אחד הבניינים בשכונתנו - שכונת מארינה רושצ'ה. היא מספרת על מים המטפטפים לאחת הדירות מזה שבועיים, שכנראה מגיעים מהדירה מעל, שם מתגוררת קשישה גלמודה. "אני חושבת שהיא יהודייה, אולי תוכלו לבדוק מה איתה?", היא שואלת ומבקשת, כנראה גם לבקשת השכנים מלמטה.
לבי לא בישר לי טובות, במהירות בדקנו את הפרטים במאגר הממוחשב בו נמצאים כל הנתונים על יהודי מוסקבה, ומתברר כי היא הייתה רשומה בארגון יהודי אחר. ביקשתי מהמטלפנת להזמין בדחיפות את המשטרה.
נסעתי אל הכתובת; בליווי המשטרה הדלת נפרצה, והמחזה שנגלה לנו היה נורא, הריח היה חריף, הכאב היה גדול מאוד.
המשטרה ערכה חיפוש, ומצאה את תעודת הלידה ואת המסמכים הפרטים שלה, יהודייה מאב ואב. גלמודה ללא גואל ומשפחה!
ליד הדלת מונחת חבילה של מזון. בדיקה קצרה מגלה, כי המזון כבר לא ראוי לאכילה, אני שואל את השכן ממול כמה זמן החבילה עומדת, והוא עונה באדישות "כבר שבוע ימים"...
אני מאד מאמין כי יאשרו את בקשתנו לערוך לה לוויה וקבורה יהודית, שתיערך בע"ה ככל הנראה ביום שני הקרוב.
ושוב מתברר כמה חשובה היא מחלקת "קול החסד" הקיימת אצלנו במרכז החסד, בה יושבים מדי יום מתנדבים רבים, המטלפנים לגלמודים במחזוריות קבועה ומתעניינים בשלומם, ובמקביל - הנהגים המביאים את האוכל למאות קשישים המרותקים בביתם, יודעים היטב לפקח עין, לבדוק את מצבם ולעדכן מיד, בכדי שנוכל לטפל בהתאם.
וכל אחד מאיתנו מחויב לבדוק מדי פעם את מצבו של השכנים או מכרים מבוגרים, שחלילה לא יהיה מאוחר מדי!
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.