רגעים של השבוע - פרשת וילך-שובה
ברכת החיים הטובים / אי אמירת סליחות / הצום של הילד הקטן / מזמור לדוד
א. זכרנו לחיים טובים
"שים לב למשהו מעניין, בארבעת קטעי התפילה הקצרים שבתפילת 'שמונה עשרה', אותם אנו מוסיפים בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים", אומר לי השבוע ידיד קרוב, והוא ממשיך ומסביר את הסברו הנפלא, המבוסס על דברי הטור בסימן תקפ"ב בשם מהר"ם מרוטנבורג, עם מבט מחודש משלו: "מתחילים בבקשה של "זכרנו לחיים". פשוט חיים, לא מובן, אבל אילו חיים? גם מי ששוכב ל"ע כצמח הוא נקרא חי. אך אחרי שבירכנו קצת את הקב"ה שהוא מכלכל חיים ועוד, כבר מבקשים "זוכר יצוריו לחיים ברחמים", זו כבר רמת חיים טובה בהרבה מסתם חיים, אלו חיים ברחמים.
וכשמגיעים לחלק האחרון של תפילת שמונה עשרה, ומזכירים את הניסים והנפלאות שאנו מקבלים ממנו יתברך בכל עת, אנו כבר יכולים לבקש באופן ברור יותר: "וכתוב לחיים טובים"... חיים טובים, בקשה ברורה ומפורטת.
ואז ממשיכים ומתפללים את הברכה האחרונה "שים שלום... עלינו ועל כל ישראל עמך", ברכה בה אנו מבקשים בעד כל אחד ואחת מישראל; וכשחושבים ומתפללים על הזולת, יש לנו כבר את היכולת והזכות לבקש את הבקשה המפורשת לחיים טובים ברמת: "ובספר חיים ברכה ושלום"...
ב. סליחות ותשובה
המפגש עמו כל בוקר, מפעים אותי כל פעם מחדש. חיבוק קל, לחיצת יד חזקה וחיוך רחב. הוא כבר מתעורר בארבע לפנות בוקר, ועד המניין המוקדם של תפילת שחרית, הוא מספיק הרבה, גם לומר תהלים וללמוד, וגם לרוץ בחוץ למען בריאותו. לא זוכר מתי זה התחיל, אך מזה מספר שנים הוא מגיע לבית הכנסת ומתייצב בקביעות, ובשבת אף הולך יותר מארבעים דקות בכל צד, ולא מתחשב בכך שהוא כבר מתקרב לגיל הגבורות.
"קשה לי עם זה שלא אומרים 'סליחות' גם בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, ואני לא מצליח למצוא הסבר שיניח את דעתי", הוא אומר לי באחת הסעודות בראש השנה בביתנו. את מה שהרבי ה"צמח צדק" אמר, שעד ראש השנה זו מצוות אמירה, ומכאן ועד יום כיפור זו כבר מצוות עשייה - הוא מתקשה להבין.
"כדי להגיע לקומות העליונות של בניין 'בורג' חליפה' הגבוה בדובאי, אתה עולה כמה קומות, ומשם אתה עולה במעלית אל אחת הקומות העליונות הממוקמת כמעט בקצה הבניין הגבוה. וכשאתה נמצא כבר למעלה, לא תרצה לרדת מספר קומות, כי הקומה הגבוהה כוללת בה את הקומות שמתחתיה, ומה שרואים ממקום גבוה זה, אולי לא תוכל לראות ממקומות נמוכים יותר", אני מנסה את מזלי במשל קצר, מתוך החוויה שעברתי לפני כשבועיים בדובאי, כאשר אחד מידידיי אירח אותנו במשרדו שבבניין יוקרתי זה. ואני ממשיך אל הנמשל: "אחרי התפילות של ראש השנה אנו כבר בדרגה גבוהה יותר. אמירת סליחות כבר לא שייכת למצבנו, אנו כעת כבר במצב של עשיית התשובה בפועל, ונמצאים ברמה גבוהה הרבה יותר".
כך המשכנו את הדיון שהלך והתפתח, ואני עמדתי נפעם מול יהודי מבוגר, שלקח את עצמו לידיים, לומד עוד ועוד, שומר מכל משמר על שבת וכשרות, מקפיד על תפילה במניין ושיעורי תורה מגוונים, אבל הוא סיים בנחרצות: "אני קצת מבין יותר, אבל על הסליחות בערב יום כיפור אני לא אוותר"...
ג. סעדני ואיוושע
אל מול עיניי אני רואה מחזה ילדות, כאשר חברי בכיתה התהדר בגיל צעיר מאוד, כי הוא כבר מצליח להשלים את כל התענית. יום אחד גילה לי את הסיבה האמיתית: "כשאני חוזר בערב הביתה בסיום הצום, מכבדים גם אותי לאכול יחד עם אבא והאחים הגדולים, ושווה לי לצום בשביל זה"...
בירושלים, כמו ברוב רובן של המשפחות, יודעים להעריך ולכבד בהתאם את אלו שיכלו וצמו, וכשמגיעים לאחר תפילת ערבית הביתה, הם מקבלים כל תשומת הלב הראויה והמעריכה, כוס קפה עם פרוסת עוגה מוגשת להם מיידית, ולאחר אתנחתה קלה, יקבלו גם ארוחה משביעה וטרייה.
מטבע הדברים, פה במוסקבה זה לא בדיוק כך. כאן יש לנו את הזכות וגם את החובה, לדאוג לכך בצורה מאורגנת ומכבדת. ואכן מחזה מרנין כל לב היה לראות ביום רביעי - צום גדליה - את המוני המתפללים בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", מתיישבים בצורה נינוחה ושוברים את הצום מול שולחן גדוש בכל טוב, יחד עם ילדים שונים, או כאלו שרק לפני שעה קלה אכלו גם אכלו; וכולם כאחד, שבים לביתם רגועים, שמחים ושבעים. זו ההזדמנות להודות לתורמים היקרים שפעם אחר פעם נענים לבקשותיי, ובזכות תרומותיהם הם שותפים נאמנים לדבר חשוב זה.
ולתמונת השבוע שלי: השיבנו אליך ונשובה
"זו מלחמה במלוא מובן המילה, יום-יום". אני פותח זוג עיניים תמהות, ומזכיר לו כי מדובר על "מבצע" ולא חלילה "מלחמה"; אבל הוא נאנח קלות, וממשיך את דבריו ומספר על המלחמה שהוא חש עם הנפשות היהודיות של צעירי וצעירות מוסקבה, שכבר באים לכאן, והוא יחד עם הצוות משקיעים ימים ולילות, שהם ימשיכו, יתמידו, יתקדמו, ומי שמתאים שיעבור ללמוד בישיבה או במכון לבנות, והעיקר, להקים בתים יהודיים!
אינני זוכר את ר' דוד שפירא עומד על מקום אחד יותר מכמה שניות. הוא אץ-רץ ללא הרף, בימות השבוע כמו בשבתות וחגים - יחד עם אשתו, הכל למען הצעירים.
מסלול חייו, שלו וגם של אשתו, החל בדנייפר' בבית הספר 'אור אבנר'. משם ללימודים במשך כמה שנים לשם קבלת תואר גבוה בכלכלה, המשך לימודים בישיבה, ועד לחתונה חסידית, לימודים בכולל, והגעה למוסקבה לפעילות למען הדור הצעיר במסגרת ארגון 'יחד'.
פגשתי אמש את ר' דוד, בקומה השביעית של המרכז היהודי "מארינה רושצ'ה". יושב בבית הכנסת המסוגנן ברוח צעירי דורנו, ומכין מצגת מושקעת ואטרקטיבית על יום הכיפורים, אותה יציג בסדרת השיעורים שהוא מעביר מדי יום ביומו בסדר יומו הגדוש.
"נכנס אליי בחור צעיר, ואני רואה את פניו דומעות. לשאלתי אם קרה משהו לו או למישהו ממשפחתו, הוא סיפר כי חבריו הקרובים מציקים לו על כך שהתחיל לשמור על מצווה אחת, והם טוענים מנגד, כי או שהוא שומר הכל או שלא בכלל, מצווה אחת בלבד לא שווה כלום... הסברתי לו כי זו דרכו של היצר-הרע, אבל הקב"ה מחכה ממך להתחיל במשהו אחד, ולאט-לאט להתקדם הלאה, בקצב נכון ומתאים. היום הוא כבר שומר כל ההלכות קלה כבחמורה", מסיים ר' דוד את אחד מסיפוריו הנפלאים, ומגלם בכך את הדרך הנכונה של איש שעשה בעצמו את דרך התשובה ומנתב במסירות את דרך התשובה לרבים אחרים.
גוט שבת וגמר חתימה טובה!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.