מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
עש"ק בהר / בחוקותי ל"ג בעומר תשפ"ב.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
הנאה צרופה היה לי בשבוע שעבר, כאשר עשרות קוראים שלחו לי אימייל עם ביקורת על מה שכתבתי שהשם 'שמעון' מופיע בתוך 33 פסוקים בתנ"ך, וטענתם בפיהם, כי עשו גוגלינג ויצא להם יותר מכך.
נהניתי, כי אני אוהב שמבקרים ובודקים אותי ואז אני יודע שלא להחזיק אצבע קלה על המקלדת, כי דבריי מתקבלים ברצינות.
עניתי לכולם, שלחתי להם צילומי מסך, אכן יש יותר, כי יש פסוקים שיש פעמיים 'שמעון' בתוך אותו פסוק, ויש גם פסוקים שמופיע 'לשמעון', 'ולשמעון' וכדומה, אך הוכחתי להם כי המילה 'שמעון' גרידא, ללא תוספות, אכן מופיעה רק ב-33 פסוקים בתנ"ך.
זה נתן לי חשק ואתגר למה שאספר לכם בזה.
הסטייפלער כותב, שלהכניס את הראש ולבזבז זמן כדי לחפש גימטריות זה ביטול תורה והא ראיה: 'גמטריות' (668) 'ביטול תורה' (668), הם אותו גימטריה, אך הוא מוסיף, כי אם עולה לך רעיון של גימטריה, מצוה לחשב אותה וזה אחד מפרפראות התורה.
אמש, עלה לי רעיון בראש, לבדוק איפה ה'שמעון' הראשון בש"ס, התיישבתי על יד המחשב ועברתי מתחילת הש"ס, דהיינו, תחילת מסכת ברכות והתחלתי לרשום כל השמות שמוזכרים בש"ס, ובס"ד צדקתי בהשערתי. השם ה-33 מתחילת הש"ס הוא 'שמעון' (רבי שמעון חסידא) ברכות דף ה. בתוך הגליון כתבתי את הפירוט, עיינו ותהנו.
וכעת לסיפור שלא קשור לל"ג בעומר, אך המסר עצום.
מידי יום שישי, כאשר אני חוזר מתפילת שחרית, אינני פוגש את מה שאני פוגש מידי בוקר בשאר ימות השבוע.
ראשית: פת שחרית דשינה איננה ערוכה על השולחן, כדי לשמור מקום להתענג ותיאבון לסעודת ליל שבת, אני משתדל לא לאכול ארוחה ביום שישי, רק טעימה קלה להשקיט את הרעבון.
שנית: ביום שישי המטבח כמרקחה, הרבנית מנצחת על מלאכת הבישול לכבוד שבת קודש, פוקדת למשרתת לקלף, לשטוף, לגרד לקרצף, והיא עצמה בוחשת בסירים וטועמת ופוסעת במהירות מן המקרר דרך המזווה לכיור וכו', מעצבת את הקינוח (דעזערד). ותוך כדי גם שולחת פקודות דרך הטלפון בענייני העבודה והמשרד שהיא מנהלת.
הקדמתי תיאור חי זה כדי שתבינו, כמה התפלאתי להיכנס ביום שישי האחרון הביתה וכבר בכניסה חשתי בשקט מסויים ומתוח, נכנסתי למטבח וראיתי אותה נשענת על השיש ומאזינה בקשב רב דרך הרמקול למישהי מעבר לקו, ואני שומע את הדוברת מתחננת, 'בבקשה, תגידי בפה מלא שאת סולחת' 'עפר אני תחת כפות רגליך' והוסיפה: 'היית תלמידה כ"כ מצטיינת, ותמיד הערצתי אותך' וכו', כמובן שרעייתי סלחה לה בפה מלא, שיערתי במה המדובר, אך המתנתי עד הסוף ואכן שיערתי נכון, כי הסיפור הזה כבר מרחף בעננה מעל 35 שנה, ואני מכיר אותו כבר עשרות שנים, כפי שיסופר להלן.
כאשר רעייתי היתה כבת 12 היגרו הוריה עם כל הילדים מבני ברק למרכז יהודי באירופה, חמי קיבל משרה תורנית, ההתמודדות בגיל כזה של הגירה מהארץ למדינה שהמנטליות שונה מאוד, היא לא פשוטה, ובתחילה יש גם את ההרגשה של זרות ונסיונות התאקלמות, שגורם לרגישות לגאות, דהיינו, פגיעה שבזמן רגיל שהיא מכה קטנה עם רעידה נפשית קלה, בתקופה כזה זו רעידת אדמה של 9 בסולם ריכטר.
תקופה כזאת משפיעה על כ"א באופן שונה, אצלה, זה התבטא בקצת הצטנעות ושקט, בניגוד למזג הפעלתני, החברותי והמאוד אקטיבי.
בתקופת החופש, ארגן בית החינוך שלמדה בו, קעמפ של מס' שבועות למקום נופש, עם טיולים ובילויים, כנהוג בחו"ל.
לקראת סוף הקעפ, רצתה הילדה (אשתי) להביע את כישוריה הברוכים, והכינה למדריכה של הקעמפ (בת ה-18, שהיא גם בתו של מנהל בית החינוך) אלבום מפואר ומושקע, עם תמונות מוצלחות של רגעים קסומים מימי הקעמפ, עם קישוטים מסביב ואימרות קולעות לכל תמונה, ולאחר השקעה של לילות שלימים, יצא משהו מושלם, ותכננה לתת את זה למדריכה כשמסיימים את הקעמפ ונפרדים לשלום.
יום לפני סיום הקעמפ, נסעו טיול לאגם מים יפהפה, ולפתע, אחת הבנות דחפה את המדריכה אל תוך המים, איננו יודעים אם בשוגג היה הדבר, או בכוונה תחילה כמשובה, אולי היא חשבה שזה יהיה 'קטע' מצחיק לסובביה, או הפגנת אומץ, איננו יודעים. אך בתכלית, המדריכה לקחה את זה באופן מאוד קשה, טיפסה החוצה מהמים רטובה כולה, מלוכלכת מבוץ וכולה מושפלת עד עפר.
המדריכה הלכה לשטוף את בגדיה, חזרה והודיעה על הפסקת הטיול באמצע היום, והתחילה לתחקר את הבנות, ידה של מי במעל?
חקירתה לא ארכה זמן רב, כי אותה ילדה שדחפה אותה אל המים, לחשה לה באוזן, כי שיינדי, הילדה החדשה עשתה זאת, והמדריכה לקחה זאת לתשומת לב, הצטנפה בפינתה ותכננה את הבאות.
למחרת, בסיום הקעמפ, שיינדי הילדה, ברוב חדווה, ניגשה אליה ומסרה לה בחום את האלבום המקושט, מחכה בלב הולם לתשומת לב שכה היתה זקוקה לה, אך המדריכה, שכאמור, שמעה אתמול, כי היא זו שהפילה אותה למים, הרי, שאם היה לה ספק כלשהו באמיתות הדברים, כעת היא תרגמה את המתנה כחנופה לא הוגנת ונסיון התחמקות או הגנה, מה שכביכול אישר לה שהיא אכן זאת שהשפילה אותה, המדריכה תפסה את האלבום והעיפה את זה לקצה החדר מבלי לפתוח אותה והוסיפה גערה 'תתביישי לך', הילדה הקטנה בעיניה התמימות, שלא היה לה מושג על מה ולמה היא כועסת עליה, היתה בהלם ותמהה בעיניה המושפלות על המחזה, והמדריכה המשיכה, 'את עוד מיתממת? את יודעת בדיוק למה, ואת עוד מנסה להתחנף ולחפות ומוסיפה חטא על פשע?'.
אשתי עד היום מתארת את ההרגשה כמו חץ בתוך הלב, אם יש פתגם 'רציתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי' זאת הדוגמא, הדמעות והבכיות עם הספק המכרסם, מה? למה? המדריכה כלל לא טרחה להסביר לה מה האשמה, כ"כ היה ברור לה כשמלה כי הכל משחק.
אשתי, הבת הבכורה והאחראית בבית, שעל כתפיה רבצה האחריות לסייע לאמא בטיפול ב-5 קטנטנים מתחתיה, לא סיפרה לאמא שלה כלום, כי לא רצתה לצער אותה. ומתי נודע לה על העלילה? כעבור מספר ימים, כאשר הגיע בדואר המכתב ובו הודעה לקונית מטעם בית החינוך כי התלמידה 'שיינדי' לא תוכל להמשיך את לימודיה בבית החינוך בשנת הלימודים הבאה, אז ביררה האמא עם בתה מה קרה?
חמותי לא ויתרה, הפכה את העולם, והלכה לרבנים ולעסקנים ולעסקניות, הפכה כל אבן, ובסוף הסכימו לקבלה בחזרה לבית החינוך, לא לפני, שהילדה נאלצה להתנצל על מה שלא עשתה ולחתום ש'יותר' לא תעשה כאלו פשעים ומשובות.
אשתי משתנקת כשהיא נזכרת בכל הסיפור, ותמיד אומרת לי, כי צערה האישי התגמד לעומת הצער שהיה לה, לראות את הצער של הוריה, אין לך מושג כמה דמעות אמי תחי' שפכה באותם שבועות ואני הקטנה עמדתי חסרת אונים, ביודעי בבירור שלא עשיתי שום רע והכל עלילה, וכאשר אני שומע את התיאורים הללו, עולה בליבי דברי קהלת בן דוד: 'וראיתי אני את דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח'.
לפני כעשור וחצי, באחד מביקוריי באירופה אצל הורי אשתי, נתוודעתי לכך, כי אותה ילדה שדחפה את המדריכה למים והעלילה זאת על 'הילדה החדשה', נשואה כבר 15 שנה ועדיין לא זכתה לפרי בטן, שוחחתי רבות על כך עם אשתי, אותה ילדה היתה ילדה ומסתמא לא היתה מודעת כלל להשלכות שיהיו למילה שלחשה לאוזני המדריכה, היא אמרה לי שהיא מוחלת לה, יפה מאוד מצידה, אך ידוע כי כדי שהפוגע יזכה לישועה, עליו לבקש מחילה, הבעיה שאותה ילדה שכעת כבר אשה בגיל מתקדם, שחברותיה כבר בירמצו ילדים והיא יושבת בבית שומם עם 4 קירות, מסתמא, כלל איננה מודעת למה שהיא גרמה, סתם זרקה מילה, ואין לה מושג כי אותה מילה היתה כחץ מורעל לתוך לבבות, שאותו חץ פתח מעין שמילא קערות של דמעות.
אינני בשמים וגם לא ראיתי את הפנקסים משם, כך, שאין לי מושג אם עובדת היותה חשוכת בנים קשורה לסיפור שזה עתה הרחבתי בו, אך הסברתי לאשתי, שיש מושג בחז"ל של 'גם ענוש לצדיק לא טוב', שפירושו, שאם מישהו נענש בגינך, זה לא טוב גם לך, ועל כן, לקחתי יוזמה, פניתי למישהו ממשפחתה, וסיפרתי לו את הדברים לתועלת, כי כואב לי על זוג ערירי שאולי אם תיזכר בסיפור, היא תבין שעליה לבקש מחילה, ואולי זה יביא מזור לערירותה, אפילו על ספק ספיקא, מה לא עושים לזכות לאידישע נחת?
כאשר עברו הימים, ולא קרה כלום, סיפרתי לאשתי את המעשה של רב עם הקצב בעריוה"כ, אומר ועושה, עברתי עם רעייתי ברחוב שבו יש לאותו זוג חנות, ונכנסנו לרכוש משהו, ואכן בהזדמנות זו פנתה המוכרת בעלת הבית אל אשתי ובשפה רפה מילמלה בקשת סליחה כמי שקפאו שד, כמו שילדים מבקשים זה לזה בעריו"כ, אשתי ענתה לה 'סלחתי' באותו טון שהיא ביקשה את הסליחה, ובזה נגמר הענין, ומאז כבר עברו עוד 15 שנה ויותר, וחברותיה כבר תיכף עושים בר מצוה לנכדים, והיא עודנה ערירית. (אשתי באמת סלחה לה, אבל אוי לנו אם נבקש ביוה"כ מחילה על עוונותינו, כפי שהיא ביקשה את המחילה).
וכאן אני חוזר לשיחת הטלפון שסיפרתי מיום שישי שעבר, הבנתי מיד שזה קשור לאותו סיפור, אך לא ידעתי מי הדוברת וגם לא הסתבר לי שזו אותה ילדה שאינני חושב שעוד חולמת ללדת בגיל כזה, הלוואי שכן.
כאשר השיחה הסתיימה, אשתי אמרה לי מילה אחת: 'המדריכה' והבנתי מיד.
אשתי סיפרה לי, כי היא התקשרה וממש בכתה בטלפון, והתחננה לסליחה, אין לנו מושג מה היא נזכרה כעת בסיפור מלפני מעל 35 שנה, היא לא סיפרה מאיפה השיגה את המספר ומה גרם לה פתאום להיזכר במשהו משנת תרפופ"ו.
רעייתי התקשרה מיד לאמה (חמותי) לאחל גוט שבת, וביררה בעדינות אם מישהו פנה אליה לבקש את המספר שלה, חמותי ענתה בשלילה וביררה מה הענין? ואשתי סיפרה לה על השיחה, חמותי הצדקנית שתקה, לא רוצה להיכשל בלשה"ר וגם לא לפתוח פצעים שלקח הרבה זמן עד שהגלידו, ורק אמרה 'כנראה שזה בגלל הילדים שלה', אמרה ולא הרחיבה.
בירור נוסף שרעייתי עשתה אצל חברה כמסיח לפי תומה, מתברר, כי אותה המדריכה תקועה עם ילדים בגילאים 25 עד 30, ילדים מוצלחים, משפחה מיוחסת ובעל'בתיש, וכל שידוך יורד מהפרק באופן תמוה ובלתי מוסבר, בלי סיבה הגיונית נראית לעין.
וכעת אני מחפש דרך, איך להודיע לה, שגם אם רעייתי סלחה לה בלב שלם וגם מתפללת בעבור ישועתה, עדיין יש נפגע נוסף בתמונה, כל הדמעות שחמותי שפכה, והשעות שהתרוצצה וההשפלות שעברה וימים שלמים שהתנודדה בין תקוה ליאוש, זה גם זקוק לבקשת מחילה. ודאי שלא פחות מהבקשה שביקשה מאשתי.
אסיים בסיפור שקראתי השבוע: ילדה נכה, סבלה מהצקות מחברותיה לכיתה, צחקו על נכותה והפכו אותה ללעג וקלס, פנו מההנהלה למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ושאלו אותו מה לעשות?.
למחרת בבוקר נכנסה המנהלת החינוכית לכיתה, כאשר כל הסידורים היו פתוחים לתחילת התפילה, המנהלת הכריזה: בהוראת מרן הגראי"ל (שליט"א), לסגור את הסידורים ולגשת מיד לשיעור הראשון, הרב אמר כי אין שום ענין להתפלל תפילה שאינה מתקבלת במרומים, עד שלא יהיה שיפור במידותיכן, אל תתפללו.
מיותר לציין, כי המהפך אירע עוד באותו יום, הבנות ביקשו את סליחת הילדה והחלו לכבדה כהוגן ורק אז הורשו לחזור לסידורים.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו 'בשעת הדחק', שימו לב לדף, המאמר הזה מופיע במסכת שבת דף 'מ"ה'.
בברכת שבת שלום ומבורך ושפע ישועות בזכות הרשב"י
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.