התורה מתחדשת בכל עת (ו)

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

אני יודע שהביטוי 'מצוות שיש להן מזל ומצות שאין להן מזל' מקומם כו"כ דלי שכל, כי הדבר נשמע לאוזניהם הלא תורניות, כאילו זה מפחית את החיוב. אכן כבר מוכרים דברי חז"ל "הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת בהיכל" וכמדומני שאפשר ללומדו בפשטות, אחרי שהבאנו כאן את המזל (או חוסר המזל) של מצוות כתיבת ס"ת.

לשם דוגמה והמחשה אביא כאן מצווה שיש לה הרבה מזל (או, אולי, שלאיסור שכנגדה אין מזל). כשאני מדבר על מצווה שיש לה מזל, ר"ל שאנשים רודפים או מקפידים על קיומה של המצווה, הגם שהחיוב מסופק, או במקרים מסוימים יכול להיות אפילו איסור - ובכ"ז מקיימים אותה.

מצוות שילוח הקן מופיעה בדברים "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:"

פשטות הכתוב (וכן למדו רוב הראשונים) שהמצווה קיימת רק כאשר רוצה ליקח הבנים אזי מצווה לשלח קודם את האם. לשיטת הרמב"ם אין כאן מ"ע, אלא ההיפך, זה לאו הניתק לעשה. כלומר, שיש איסור לקחת האם מעל הבנים (ובמו"נ, מ"ח, הסביר שהטעם הוא מפני צער האם וכ"כ הרשב"ם שזה כמו 'אותו ואת בנו לא תשחטו יום אחד" ו'לא תבשל גדי בחלב אימו'), אבל אם עבר ולקח, עכשיו מצווה עליו לשחררה וליקח רק הבנים (כמו השבת הגזל).

אמנם יש שיטת החו"י שלומד שיש מצווה לשלח האם, גם כשאינו צריך לבנים אבל רוב רבותינו מהראשונים ועד אחרוני דורנו כמו החזו"א, (יו"ד קעה) והגרש"ז, (מ"ש תנינא ה) סבורים שאין המצווה אלא למי שרוצה לאכול הבנים. החזקוני אפילו הגדיל והסביר שטעם האיסור הוא כמו לקט ופאה, להותיר את האוכל-מעט הזה לטובת העניים. והחת"ס מוסיף שמי שמשלח האם, כשאין צריך לבנים, הרי מידת אכזריות ועובר על צעב"ח דאורייתא.

עכ"ז רודפים בעם אחר מצווה מפוקפקת זו. 'מפוקפקת', כי קרוב הדבר שלא מצווה תהיה בידך, אלא עבירה ולפעמים עבירה בלבד. כי המצווה היא רק בשילוח האם, אבל שילוח האב הוא אכזריות נטו, בלי קיום מצווה בצידה. גם שלשיטת הרמב"ם, כדי לקיים המצווה צריך ליטול האם בידיים ואז לשחררה ולשיטות אחרות, אם נטל בידיים, שוב אינו מקיים המצווה כלל.

גם יש בעיה אם 'כי יקרה, פרט למזומן' שבמזומנים לו א"א לקיים המצווה. אמנם בזה כתבו האחרונים שבימינו (הנה שימוש בכלי 'היינו') אין חצירו של אדם קונה לו את היונים, משום שאין דעתו של אדם לזכות בהן. ואכן הצדיקים רודפי המצוות נוהגים לומר בפה שאינם זוכים ואחרים מפקירים זכייתם, אבל הגרש"ז כתב ע"ז שבכ"ז אין זה 'יקרה' אלא 'מזומנים לפניו'.

למה בכ"ז פופולארית המצווה הזו, הגם שספק גדול אם יקיימו המצווה וקרוב לוודאי שיקיימו העבירה? מזל נטו (או חוסר מזל של היונים).

מן הסתם המזל הזה נסמך על דברי הזוהר שמסביר את מצוות שילוח הקן כך: האם, שנשלחה מעל בניה מנהמת בצערה והמלאך הממונה על העופות מביא את צערה לפני הבורא והדבר מעורר רחמיו לחוס ולרחם על בניו שחרב מקדשם ושממה עירם וכו'. לַיַּקְרוּת הזוה"ק בציבור נוהגים העם להדר ולקיים מצווה זו, הגם שלפי כללי הפסיקה הרגילים היינו אוסרים לעשות זאת (משום שספק אם תוכל לקיים המצווה ובוודאי תקיים העברה), בכ"ז המצווה הזו 'מבוקשת' מאוד.

עוד הערה באותו נושא. הכלל הוא שכאשר יש התנגשות בין הוראות הקבלה להוראות התורה הנגלית, הנסתר נדחה מפני הגלוי (ב"י קמ"א, משנ"ב כה מב). למעשה כאן יש סתירה בין הגמרא (חולין קלט:) ''ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? תלמוד לומר 'כי יקרא' - במאורע לפניך (כלומר, שלא לחפש לקיים המצווה, אא"כ נקרית לפניך). לעומת זאת בזוה"ק (רות, וכן בתק"ז) כתוב במפורש שיש לחפש לקיים המצווה ובזה נוהגים שלא כתורת הנגלה אלא לפי הנסתר והנסתרות לשם אלוקינו.

עוד השתנות-הלכה בסלאלום במצווה זו, הוא העניין שלפי הקבלה היה נהוג שלא לקיים המצווה בימי הספירה, שביעית ועוד, אבל אחרוני דורנו (כולל שר התורה זצ"ל) הכריעו שלא להימנע.

והשתנות אחרונה להפעם: עד דורנו היה מקובל שאי אפשר לקיים המצווה ברשות היחיד, כי חצרו של אדם קונה לו. בדורנו זה די נפוץ לפסוק שאפשר לקיים המצווה גם במרפסת,משום שבימינו (שוב 'היינו') אין אנשים מעוניינים לזכות בציפורים או ביצים ולכן דעתם שלא תקנה להם חצרם (ובזה חלק הגרש"ז הנ"ל).

 

חרדי בעולמו