שלום וברכה מורי ורבותי!
ישנם ילדים שמתקשים להיפרד מהבית, גם אם מדובר ביציאה לטיול או משהו בסגנון.
אם הם צריכים ללכת לפנימייה, לישיבה, למוסד חינוכי אחר, היה ממש מרגישים חרדות, הם לא מצליחים להחזיק מעמד ואפילו לא יומיים.
ישנן כלות שקשה להן להיפרד מבית האמא, מהסינר, וכל יום היא צריכה להתקשר לאמא שלה ולשאול: "מה שלומך ואיך את מרגישה?".
ישנם
אנשים שאינם אוהבים לחוות פרידות, כאשר נפרדים, זה עושה להם רע, טראומה,
חרדות, והם לא מצליחים לחזור לעצמם עד לאחר תקופות ארוכות.
ישנם אנשים שלא מצליחים להתנחם לאחר מות אדם קרוב: בעל, אשה, הורה, או משהו בסביבה הקרובה.
ממה זה נובע? הרי אנחנו רואים את האחרים שמצליחים לעשות זאת בצורה די יפה ובריאה.
מה גורם לו אתם אנשים שלא מצליחים לעשות זאת?
בדרך כלל התשובה היא אחת.
כאשר שניים חיים באווירה טובה ובאהבה אמיתית, גם כאשר הם רחוקים, האהבה היא אותה אהבה והאווירה אותה אווירה.
כאשר ילד יוצא מהבית לפנימייה, והוא חש את הוריו בליבו, הוא חש אותם גם בעיר או בארץ הרחוקה בהם הוא נמצא.
לעומת זאת, כאשר בבית העסק לא היה מי יודע מה משגשג, האהבה שם לא פרחה מי יודע מה, הקושי הוא הרבה יותר גדול.
זה נכון גם במקרים של חתונות וגם במקרים של מוות, גם בגברים וגם בנשים.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, זה נכון גם לחיים שלהם השגרתיים, כל צעד ולו הקטן ביותר תלוי בפרידה או בהתחלה חדשה.
האם אתה באמת מספיק חזק לקבל את ההחלטה הזו ולפרוץ קדימה או לא?
הרבה
מאוד מהדברים תלויים במה השארת מאחוריך בבית, אם הבית שלם ושליו ומלא
באהבה, הרבה יותר קל לפרוץ קדימה, אם שם מדובר במשהו רעוע, החיים כולם יהיו
רעועים.
רבי עקיבא, עשרים וארבעה אלף תלמידים מול אשה אחת, האשה הזו היא הייתה המנוע לעל העשרים וארבעה אלף תלמידים.
כי
עשרים וארבעה אלף תלמידים מול אשה אחת שהיא לא איתך באותה דרך ולא מרוצה
מהבית שלכם, כל העשרים וארבעה אלף אינם יכולים לכפות על כך,
ברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.