המהר"ל כותב (נתיב הכעס פרק א), כי כשאדם כועס זהו סימן שהוא אינו דבוק במושכלות, אלא בגשמיות, ושוכח שהכל מאת ה' יתברך. וזה אחד הטעמים למה הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כי אילו היה זוכר בבהירות שהכל זה יד ה', והכל נעשה רק מהשגחת הקב"ה על הבריאה בכל רגע ובכל מקום, אז לא היה מקום לכעס כלל.
חכמינו הקדושים כותבים בעניין גנות הכעס (נדרים כב, ע"ב): "רבי ירמיה מדיפתי אומר שהכועס שוכח תלמודו ומוסיף טיפשות שנאמר 'כי כעס בחיק כסילים ינוח' (קהלת ז, ט)."
בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא את דברי 'השפת אמת' זיע"א (כי תשא תרס"ב): "התורה שלומדים בשבת קודש אין בה שכחה, כי בשבת האדם רחוק מן החומריות."
ומוסיף: "שבת הוא יום של הנשמות ולא של הגופים (זוהר הקדוש פרשת ויקהל). בשבת האדם צריך להיות רחוק מלהתפעל מהמקרים המסבבים אותו, כי בשבת מתגבר באדם הכוח השכלי, והוא דבוק כולו בנשמה היתירה שיש לו על הגוף.
ולכן, בשבת קודש צריך האדם להיות מרוחק ממידת הכעס, ואם חס וחלילה שולט בו אש הכעס, זה סימן כי התרחקה ממנו אורה של השבת."
שבת קודש היא מעין עולם הבא. בשבת, האדם מרוחק מן הגשמיות, וממילא אין לו שייכות כלל לכעס, כי מתעלה לדרגה הגבוהה ביותר, באופן שנכנס לתוך היכל בית גנזיו של ה' יתברך, ומשבת קודש יש לאדם את היכולת לשאוב כוח לכל ימות השבוע, לחיות חיים שלווים בבחינת 'אל תהי נוח לכעוס'.
כותב 'השפת אמת': "ביום זה סועד האדם עם אמונה". ביום קודש זה יכול היהודי לבוא לידי ידיעה ברורה, כי הכל מנוהל על ידי ה' הטוב והמיטיב, וכל הסתר וקושי שיש לאדם, הוא בכדי שיזכה אחר כך לאור הגנוז.
בתהילים כתוב (כ, ג) "ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך". ומדייק 'השפת אמת' (פרשת קדושים) שהיה יותר נכון לכתוב ישלח 'עזרו' מקודש, היינו עזרתו של ה' יתברך, ולא 'עזרך'- העזרה שלך.
ומתרץ, כי לכל אחד יש עזר מיוחד לפי מצבו ודרגתו שלו. ישלח עזרך מ'קודש'- קודש מרמז על שבת קודש, שהיא עזר לאדם. הקב"ה שולח לאדם מכוח השבת, יכולת להחזיק מעמד בכל המצבים שהוא נמצא בהם. ולכל אחד יש 'עזרך'- עזר המיוחד לו לבדו.
ולכן, צריך האדם לעשות פעולות בהגיע צאת השבת, להשאיר בתוכו את הרושם של שבת קודש להמשך השבוע, וזה נעשה על ידי המשך הפסוק 'ומציון- יסעדך' .
'ציון' לשון 'רושם'. הסעד והסיוע שאדם יכול לקבל בשביל להתגבר על מה שצריך להתגבר, נעשה על ידי שהאדם שומר בקרבו ולוקח איתו את הרושם הטהור מאור השבת, לששת ימי המעשה הבאים.
אומרים בשם ה'אוהב ישראל' מאפטא זיע"א, כי הנשים שעושות הכנה לשבת קודש מתוך טירחה גדולה ובאהבת המצווה, היו צריכות לזכות לרוח הקודש מגודל זכות המצווה. אבל, בשמעו את 'הקולות' שישנם בבתי ישראל בזמן ערב שבת, התיישב אצלו הדבר למה אינן זוכות לכך.
מספרת הגמרא (גיטין נב, ע"א) על שני בני אדם (מהמפרשים מובן שהכוונה לשני בני זוג) שהיו רבים כל ערב שבת. מגמרא זו אנו למדים, שזוהי אומנתו של השטן לעשות קטטה ומריבה בערב שבת. לכן האדם צריך ליישב את דעתו, כמה זמן יקר הוא מפסיד בשעת הקטטה, שיכול היה לנצל אותו כהכנה לשבת קודש מתוך התרוממות.
ועוד, יש להיזהר בזה, שהרי אם האדם כועס לפני שבת, איך יזכה לנשמה יתירה, שעל ידי עוון הכעס מאבדים את הנשמה של ימות החול כפי שמובא בזוהר הקדוש, וכל שכן שלא יוכל לזכות לנשמה היתירה של שבת המלכה.
כותב 'הלקח והלבוב': "ומי שמבין כי כל המציאות של יהודי בעולם הוא רק 'השבת', שבני ישראל שהם 'בני עולם הבא' יכולים למצוא מנוחה ביום שהוא 'מעין עולם הבא', ומשם שואב הוא את כל חיותו לכל ימות החול וימי המעשה. הרי שיהיו יקרים בעיניו הרגעים לפני כניסת שבת להוסיף מחול על הקודש, להתעלות באותם הרגעים המסוגלים להתכונן כראוי לקבל פני השבת."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.