הויכוח הוא ישן נושן אם הספדים או כל מה שעושים על נפטר מאוחר יותר הוא יקרא דשכבי או יקרא דחיי, והנפקא מינא שאם זה יקרא דחיי הוא לא יכול לאסור את הצורך של האחר, מפני שזה לא תלוי עוד רק בו. ראינו אצל הגראי"ל שטיינמן איך שר' חיים קנייבסקי וגם אחרים אמרו כי לא חייבים לקיים את כל החלקים בצוואתו במיוחד היכן שהציבור זקוק לכך. ר' אהרן לייב אם היה יודע מה יקרה אחרי פטירתו אין ספק שהיה אוסר הכל ולא רוצה את כל הכבוד הזה, אבל הציבור זקוק לזה וכאן הסיפור הוא אחר
השאלה האם חסידי ויזניץ יכולים לחיות בלי סיפורים על רבותיהם? גם אם יהיו מי שילעגו לכל ענין הסיפורים ואף יטענו כי באיזשהו מקום עדיף היה אחרת, אבל המציאות היא כי חסידים במיוחד צעירים אוהבים לספר את גדלות מוריהם ורבותיהם, ולכן קשה להבין את הצוואה לפיו שלא יכתבו עליו סיפורים כאשר מדובר בענין שאין הציבור יכול לעמוד בו במיוחד צעירי חסידיו שזקוקים לזה
חיים שאולזון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.