ההשמטות של
ה"פלג הירושלמי" מהצבא איננה עקרונית באמת כמו שדרכי הפעולה שלה אינם
באים על בסיס תורתי. זוהי פרקציה אופורטוניסטית שרק מבקשת זכויות ובורחת מחובות.
הפגנות ה"פלג הירושלמי" ( המתקראים
"בני תורה"...) נגד גיוסם לצבא, שוב הציפו השבוע את המדינה. לצערי הרב
ה"עדה החרדית" נותנת גיבוי לכל התפרצות פרובוקטיבית של הקבוצה
האופורטוניסטית הזו, מבלי להבין שעניין המאבק העקרוני נגד הגיוס לצבא איננו מקודם
אפילו בצעד אחד, ולא יקודם גם לעולם כשאנשי הרב אוירבך הם מובילי המאבק הזה. פרספקטיבת
המאבק נגד השרות הצבאי אמורה להבהיר לכל בן תורה ושומר מצוות כי הצבא אינו אלא חוד
החנית של הכפירה נגד הקב"ה ובו משתמשת החברה הציונית כדי להגן על המשך קיומה
הטמא, ובעיקר המשך הפעלת החטאים שלשמם קמה. במצב הזה הרי שהלוחמים נגד צבא השמד
אינם יכולים רק להתרכז בשחרורם האישי מהצבא ובהסתגרותם אח"כ בביתם ותו לא.
יתרה מכך, נגד צבא טמא נלחמים גם בהחרמת הגנתו על יראי ה', מעצם היותו טמא. כך
נלחמים כדי שדורות חדשים – קרובים ורחוקים, יבינו כי הפרספקטיבה הציונית היא אין
ואפס. את ההשקפה הזו הורישו לנו הגר"ח זוננפלד והאדמו"ר מסאטמר, ומשנת
תש"ח ה"עדה החרדית" התחייבה ללכת בדרכי ה"ויואל משה".
אבל ההשתמטות לשמה – רק משום אי נוחות אישית, והמשך הצעידה עם המדינה והצבא להמשך
קיום הציונות, אינן נקודות השמדת הרעיון הצבאי והציוני בחברה החרדית. המאבק של
המשתמטים מה"פלג הירושלמי" אינו מוליך לשום הבנה אנטי ציונית, כדרכם של
שלומי אמוני ישראל, אלא שהוא חזרה ל"סטאטוס קוו" ביחסים בין אגו"י,
של קום המדינה, לציונות של בן גוריון, עם חשש שלא מעט חרדים צעירים מה"עדה
החרדית" יתקלקלו מעם השיתוף הפעולה עם הבליינים הצעירים מאילת ומים המלח,
ומגולחי הזקן הללו. בהתחלת המאבק המשותף הזה היו רבים – וגם אני בתוכם, שהאמינו
שתוך כדי המאבק יבינו ראשי ה"פלג הירושלמי" שמקומם במחנה שאת דרכו התוו
הגר"ח זוננפלד והאדמו"ר מסאטמר. כולנו האמנו שלפחות קבוצה גדולה מפלג זה
תהפוך לחרדית ממש ותתנתק מהאנייה המודרנית והציונית של "יהדות התורה", אבל
עם הזמן הוברר לכולנו שכל מאבקם איננו עקרוני נגד הצבא כצבא שאיננו בבסיס התורה,
אלא שמאבקם הוא למען השתמטות בלבד ותו לא. דרכי הפעולה שלהם הן בדיוק הדרכים שמהם
לא רק רבני ה"עדה החרדית" הזהירו מהם אלא גם הרב מבריסק, שהתנגד
להפגנות, ובמיוחד כאלה אלימות שמסכנות את חיי המשתתפים בהם. אחד מהויכוחים הסוערים
בין הרב עמרם בלויא לרב מבריסק היה על הוצאת חרדים ל"הפגנות השבת"
ההיסטוריות. הרב מבריסק טען כי בימים שהשוטרים הישראלים הם בבחינת מוסתים נגד
החרדים הרי שמי שמוציא חרדים נגדם ללא אישור מהחוק אינו אלא גורם לסכנת פיקוח נפש,
ומכניס בסכנה תמימים וטובים, משום שהשוטרים חשודים גם על רצח, וראינו זאת בשליפת
האקדח השבוע. ההפגנות האלימות הללו - במרכז ההוויה החילונית, הן המרשם לסכנת חיים
לחרדים המשתתפים בהן. כאשר בני "מאה שערים" וכמותם נלחמים נגד השרות
הצבאי הם אינם מסיתים באותו זמן בדיוק למלחמה בערבים ומשמיעים דעות כהניסטיות, הם
משתחררים מהצבא הזה כי לדעתם צבא שהוא צבא נשים וללא כהן ולוי שיצאו לפניו, הריהו
כסכנת חיים מוחשית, ולכן הם אינם תולים תקוות יתר ב"הגנה" לה יזכו ממנו,
כאזרחי המדינה. בני הישוב הישן ואלה כמותנו, שקשרנו את חיינו עם הדרך הזו, דואגים
שבזמן שלא ישרתו עוד בצבא הם ילמדו ויעבדו. ה"עריקים" מ"מאה
שערים" יושבים ספונים בבית המדרש או בביתם. אבל אצל אנשי הרב אוירבך – שמשנתו
באה מבית ה"מזרחי" הסרוגים עם תערובת של שמירת מצוות כדרך הרב שך,
ההשקפה לשחרור מהצבא היא שונה כמו גם מעלליהם אח"כ כעריקים וכמשוחררים מהצבא.
אנשי ה"פלג הירושלמי" אינם נתפסים ספונים בביתם או בבית מדרשם כאשר
השוטר הצבאי מגיע אליהם, אלא שהם נתפסים בהוללותם באילת ובים המלח ובכל מקום שאפשר
לעבור בחדווה על "לא תתורו". בעוד שכל הפגנות ה"עדה החרדית"
נערכות באזורים חרדים ואילו המפגינים נמנעים מלהתנגש עם השורות והחיילות הרי שאנשי
ה"פלג הירושמי" ממקמים את הפגנותיהם במרכזי ההוויה החילונית וששים אלי
קרב מול נשים.
העלמת העין של ניר ברקת
בראש מחוז הצפון של ה"פלג
הירושלמי" עומד אדם שמצהיר כי עמדותיו הן כהניסטיות. בעיריית ירושלים משמש סגן
ראש העיר מטעם ה"פלג הירושלמי" כיד ימינו של ראש העיר ברקת בכל נושא
אנטי דתי בפרט ובכל נושא בכלל, ולכן ברקת
מעלים עין מההפגנות הללו. הרבה משרות ותפקידים הם פרי עמלם של נערי אוירבך. האנשים
האלה אינם אנשי סירוב מצפוני אלא משתמטים החפצים בציונות רק כשהיא מעניקה להם זכויות
אבל מתנהגים באלימות נגד המדינה כשהם נדרשים לחובות. גם בסקטור החילוני יש לא
מעטים כמותם – אנשי ימין שמשתמטים משרות צבאי, אבל הללו עושים זאת בשקט ועם טיפת
בושה מהרגע שבו ייחשף קלונם, אבל ה"פלג הירושלמי" מדגיש את עניין
ההשתמטות ושליחת אחרים למות במקומם כ"ערך נעלה". כך עשה זאת אחד מרבניהם
– רבה של ההתנחלות ביתר, הרב יעקב טופיק, משנאם בעצרת משותפת באחד בניסן
תשע"ז עם ה"עדה החרדית" ושם הוא לא התבייש לטעון כי "לא
צריכים אותנו, במלחמת ששת הימים ניצחנו גם בלי החרדים". אם זה לא נקרא שופך
דמים, אזי, מהו שופך דמים?! מי העניק לרב טופיק את הרישיון לקבוע מי יהרג במלחמה
ומי ישתמט ממנה?! האגדה הזו, שלומדי התורה לומדים ושההצבא הישראלי מנצח בזכותם היא
המצאה "פרזיטית" של רבנים שחפצו שצאצאיהם ישתמטו, ואין לה שום בסיס
תורתי. אי אפשר להתפלל להצלחת צבא שאיננו צבא ה' ואינו נכנע לנביא ולכהן גדול,
ומונהג עפ"י התורה.
אין קשר בין רעיונות ה"עדה החרדית"
ל"ציונות על תנאי" של ה"פלג הירושלמי"
כשהחל ה"שידוך" הזה- בין
ה"עדה החרדית" ל"פלג הירושלמי", הוא קרם עור וגידים לא מעט
בגלל הרקע שהתהווה בתוך ה"עדה החרדית, בין אנשי הגאב"ד לאנשי
הראב"ד, קרע שאיים לפלג סופית את ה"עדה החרדית. השיתוף פעולה נגד הצבא –
בין ה"עדה החרדית" ל"פלג הירושלמי", הציל את המנגנון של
ה"עדה החרדית מפילוג, אבל כיום אפשר לומר שהכול מוצה ולמעשה אין עתיד אמיתי
ורעיוני לקרב נגד השרות הצבאי, מבחינה עקרונית, בין ה"עדה החרדית"
וחסידי סאטמר לכנופיית האופורטוניסטים והפרחחים, מבית היוצר של הליטאים המודרניים
והמקולקלים הללו.
הציבור החילוני איננו אשם בכל מתווי הגיוס
שהוקמו. גם הוא קורבן לשרות הצבאי ומשלם בדם יקר על כך. המנהיגות החילונית לא
הייתה מצליחה לגייס כל כך הרבה חרדים אלמלא "קת העץ של הגרזן", זו שהרב
שטיינמן מנהיג אותה. ההפגנות האלימות הללו לא צריכות להיות נגד אזרחי המדינה החפים
מפשע, ואשר חפצים להגיע בשלום לביתם ברכבם ו/או בתחבורה הציבורית. כמו שבכל מוצאי
שבת מתארגנות הפגנות מול היועץ המשפטי לממשלה, בהסכמת בית המשפט, אזי, יש לארגן
הפגנות דומות ברחוב "חזו"ן אי"ש" בבני ברק, מול ביתו של הרב
שטיינמן. ההפגנות לשיבוש חיי אזרחי המדינה – רק כדי לכפות השתמטות של אלה שנהנים מעטיני
המדינה ומסיתים בעיתונם "הפלס" לשפיכות דמים, רק מגבירים את חוסר ההבנה
של הציבור החילוני להתנגדות האמיתית לשרות בצבא, שהוא באמת בנוי על בסיס תורתי ולא
ע"י משתמטים הוללים מאילת ומים המלח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.