שמיני. פרשת פרה

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" (ט,א).

"ויהי הוא לשון צער שהרי שני בניו של אהרון הכוהן, נדב ואביהו נשרפו ביום אחד, אך כל מה שעושה הקב"ה עמנו, אף שנדמה לנו שהוא רעה ח"ו, מכל מקום הוא לטובה, רק שהחסד נעלם אז מאתנו, ולכן נדמה לנו שהוא לרעה, אבל באמת הוא רק לטובה (תולדות אדם)

"ויהי ביום השמיני"

יהודי זה אש להבה לה'. למה יהודי מתנענע בשעת התפילה או כשהוא לומד תורה? אומר הזוהר הקדוש – "נר ה' נשמת אדם". הנשמה היא כמו נר, ונר אף פעם לא עומד, תמיד הוא זז ומרצד. כך גם הנשמה של יהודי, היא אף פעם לא שקטה, תמיד פועלת ועושה, אין לה מנוחה, כל הזמן כוספת אל ה'. כשיהודי מחובר לה' יתברך, רק אז הוא מקבל את המזון הרוחני שלו. אי אפשר לפייס יהודי עם הבלי העולם הזה, רק דבר אחד יכול להרגיע אותו באמת – קשר עם ה'.
שבע ימים זה טבע. היום השמיני זה כבר מעל הטבע. שמיני זה כבר אין סוף. זה לדעת שאיפה שטוב לי זה רק אצל ה'. רק שם זה המקום שלי. לא שאני צריך את ה' בחיים אלא ה' הוא החיים, ה' בעצמו הוא החיים.
כל פעם שקצת טוב לנו בלב, זה כי אנחנו יוצאים קצת מעצמנו וחשבים על המשהו היותר גבוה. מסתכלים על המציאות מזוית קצת אחרת. פה הכל קשה, פה יש צרות, ודאגות, מוכרחים קצת להסתכל למעלה, להתחבר ליום השמיני, לעולמות יותר גבוהים.

להמשך כנסו כאן:

כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה  ומבינים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם. מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת בוראו, מכאן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.
כשאדם, בעמל כפיו, במאמץ, בעבודה פנימית עצומה ועמוקה, בעמידה בנסיונות קשים, כשבתוך כל הצמצומים האלה מתגלה איזה אור אלוקי, אז זה כזה מן תענוג, זאת כזאת רחמנות של השם שהוא מזכה את בני האדם בתענוג הזה, בחיבוק הזה.

הגעגועים, הכיסופים, זה הכוח של הלב, זה הכוח הכי עצום, עם הכוח הזה יכולים להגיע לדברים הכי נפלאים. אין לך משהו, אבל אתה יכול להתגעגע. להתגעגע למשהו אתה תמיד יכול. "כל מעייני בך", כל הכוחות נפש שלי, כל המעיינות שלי, כולם כולם רק בך מרוכזים, אני מתגעגע רק אליך. הכל  שטויות. רק ה' זה האמת.  רק הדברים הנצחיים האלה. כשאנחנו עם ה', עם הנשמה, אז הכל נפלא, אנחנו שמחים. כשנמצאים עם הגוף בטח ששמחים, אבל אחרי רגע הכל מתקלקל, הכל איננו.

להתחבר ליום השמיני, למקומות היותר גבוהים אפשר אם מקיימים את העצה הקדושה של ההתבודדות, שזה בכלל לא דבר חדש, שזה כל אבות העולם קיימו, כל צדיקי הדורות קדושי עליון עלו ונתעלו והגיעו למעלתם הנשגבה ולמדרגתם העליונה על ידי רבוי התבודדותם ושפיכת ליבם לפני ה' יתברך. אבל להתוות את הדרך הזו לאחרים, זה הגדולה של רבינו! לגלות שזאת דרך שייכת לכל יהודי ויהודי מהפחות שבפחותים עד הגדול שבגדולים. לצאת לילה לילה אל השדות והיערות, רחוק משאון העיר והמולת הכרך, להשתחרר לרגע מכל הבלי הזמן ולהשתוקק בכל לב להיכלל באורו ואחדותו של הבורא יתברך עד כלות הנפש, בכיסופים וגעגועים שטעמם מתוק מדבש.
מורנו הרב: "כשאדם הולך להתבודד בשדה, מתפלל בשדה, אז כל העשבים מתפללים איתו יחד, העשבים האלה עוזרים לו להתפלל, נותנים לו כוח בתפילה, העשבים עוזרים להעלות את התפילה, התפילה יותר מתקבלת, וכמה שהוא סמוך לעשבים ולאילנות התפילה יותר מתקבלת. אנשים שואלים! בשביל מה לצאת לשדה? מה לא טוב להתבודד בבית? אם אתה תתבודד בבית אתה תגיע גם למטבח! תצא לשדה!! תראה את העשבים, תראה את האילנות אתה בכלל לא תרצה לאכול! אתה תרגיש כזה חיות, אתה תקבל נשמה חדשה, בכלל לא תרצה לאכול כלום, אתה תהיה בשדה יפתח לך הכל, אתה תנשום אויר צח. רבינו אמר, צריך כל יום ללכת לשדה, אסור שיהיה יום שלא יוצאים לשדה. כשאתה הולך בשדה, מתבודד, מדבר עם ה', אתה בתוך שם ה', אתה נכלל בקדוש ברוך הוא! כל העלים שרים, כל הפרחים שרים, כולם שרים לה'! תשיר איתם ביחד תתחיל לשיר לה' שירים. ברגע שאדם הולך בשדה בין העשבים בין האילנות, הוא יכול להמשיך את כל הרפואות, את כל הישועות, אפילו שהוא לא אוכל את העשבים, אפילו שהוא לא שותה אותם, אפילו שהוא לא מריח אותם, עצם ההליכה בין מאות ואלפי עשבים, ממשיכה לו את כל כוחות העשבים, אם הוא ילך לשדות לעולם הוא לא יהיה חולה, כי כוחות העשבים ימשכו אליו ממילא, כי לעשבים יש את כל הרפואות שבעולם.

שמיני זה כבר מעל הטבע. שמיני זה כבר האין סוף. שמיני זה להפוך את השבעים מדורות אש של תאוות ויצרים לשבעים שלהבות דקדושה. "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני"(יא,מד).
קדושה זה משהו כזה שקט, כזה עדין, בקושי יכולים להבחין בו. אבל העוצמות הן עצומות. זה בעצם החבור שלנו אל ה'. אם אני קדוש, אני רוצה שגם אתם תהיו קדושים. הקב"ה לא מוותר לנו. הוא לא מתפשר. אנחנו השתלשלנו ממנו, אז אם הוא קדוש, גם אנחנו צריכים להיות קדושים. כל תזוזה הכי קטנה של יהודי לכיוון  הקדושה עושה רעש עצום בשמים. אדם פתאום מרגיש שהוא רוצה לכוון יותר  בתפילה, לאכול פחות, לשמור את העיניים, לשמור על דבור נקי, הוא רוצה ללמוד לוותר, לעשות איזה מעשה טוב, זה הכיוון!
להתקדש זה אומר לפרוש כמה שיותר מהתענוגות המדומות של העולם הזה שאף פעם לא ממלאות את הנפש, תמיד מרגישים איזה חסרון, זה אף פעם לא מספיק לנשמה שלך כי הנשמה היא דבר כזה גבוה, היא חלק אלוק ממעל. צריכים את כל מה שצריך לקיום הגוף והנפש, אך לא הופכים את זה לתכלית ולמרכז החיים.

קדושה זה רק עם מסירות נפש. מסופר על יהודי תימני במקורו שעל פניו אין רואים שום סימני "גדלות" ובתוך עמו הוא יושב, אינו מבליט עצמו בשום צורה שהיא, אבל כשהוא פותח את פניו ומברך הברכה מתקיימת בו במקום. חבריו טוענים שעל פניו אין ביהודי זה דבר מיוחד שיצדיק את הכוח המופלא שיש לו בפה. עד שאחד מקרובי משפחתו גילה על מעשה שהיה עימו בגיל צעיר: כאשר שהה עדיין בגולת תימן, בהיותו בן 25 העלילו עליו ששלח ידו בגניבה. לא עזרו לו כל הכחשותיו וצעקותיו על כי נקי הוא, השופטים החליטו להאמין לעדי השקר וכפי המקובל בארץ זו גזרו את דינו לקטיעת היד. כיוון שבכל זאת לא היה לו עבר פלילי, העניקו לו השופטים נקודת זכות מיוחדת שאינה ניתנת לכל גנב, ואיפשרו לו לבחור איזה יד הוא רוצה שיקטעו לו. מששמע על כך ביקש לחשוב יום יומיים, וגם מבוקשו זה ניתן לו. עמד היהודי והתלבט: האם להשאיר את יד שמאל כדי שיוכל להניח עליה תפילין, או להשאיר את יד ימין שהיא היד השימושית ובה מבצע כל פעולותיו, וממילא יוכל להמשיך לקיים ביד זו מצוות רבות. ולמרות שהיה נתון כל כולו בפחד איום ונורא החליט להשאיר את ידו השמאלית ע"מ שלא להפסיד מצוות תפילין. וממילא אפשר להבין את הערך העצום שיש לברכותיו. אדם כזה המוסר את עצמו וגופו לאלוקיו ראוי הוא לכך. לאחר מכן אירע ליהודי זה נס גדול, והשופטים ביטלו בצעד חסר תקים את גזר הדין והוא ניצל מן הקטיעה, וייתכן שזה קרה בגלל מסירות הנפש שלו לקיום מצוות (פניני בית הלוי)

המלחמה על הקדושה לא נפסקת. אדם כל הזמן נמשך לתאוות ורק עם תפילות הוא ינצח את המלחמה. כשאדם מבין את זה, הוא מתחיל להקדיש זמן קבוע לתפילות ויש לו מזה שמחה עצומה כי יש לו דרך, יש לו כוון, הוא פועל, יקח כמה זמן שיקח. ה' לא בא בטענות לאדם על זה שיש לו יצר הרע, הרי ככה ה' ברא אותו. אלא ה' רוצה שהאדם יתפלל על כל דבר שבקדושה. על כל דבר שמרחיק ומפריד אותו מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. קשה עד מאד להרגיש את הטעם המתוק של עבודת ה' אם העיניים כל הזמן משוטטות. בעיקר את הטעם המתוק של התפילה. אין עונש יותר גדול מזה שאדם אין לו חשק להתפלל, הלב שלו נהיה קר לכל דבר שבקדושה כי הוא נתן את כל חום לבו לצד האחר.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה כזה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שה' עושה את הכל, והכל לטובה. הכל זה רחמים של ה' שיודע שרק ככה נזכה להשלים את התיקון שלנו ולהתקרב אליו יתברך.
האמונה זה הכוח הכי חזק שיש ליהודי. זה הסוד של השמחה, של מנוחת נפש הבוטח שיודע בכל לבו שגם אם העניין לא יסתדר כרצונו, הוא בוטח בו יתברך שמה שעשה ועושה ויעשה זה הטוב ביותר בשבילו.
צדיקים, מצדיקים עליהם את הדין. אהרן הכהן, שני בניו נדב ואביהוא נשרפו ביום אחד ואיך הוא הגיב? "וידום" (י,ג). הוא קיבל עליו את הדין באהבה,  היה בחזקת "דומם", שלא היה ניכר עליו אף שמץ של אבלות. זה הרבה יותר מאשר לשתוק ולהחריש. חז"ל אומרים שדוד המלך זכה למדרגה עוד יותר גבוהה. "גדול מה שנאמר באהרון וגדולה מזו מה שנאמר בדוד המלך, שבאהרון נאמר "וידום", שהיה מקבל יסורים באהבה ושתיקה, ואילו בדוד נאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידום", שגם בעת צרה וצוקה היה יכול לנגן ולזמר. לא רק לשתוק".

רק להגיד תודה. על כל דבר להגיד תודה. גם על מה שעדיין חסר. בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה טוב. צריכים להאמין שזה טוב. שכל דבר שקורה, זה טוב. כשמתחילים להגיד תודה זה מראה שאנחנו מאמינים שזה טוב. ואז, לאיזה טעם גן עדן זוכים. ואיזה ישועות רואים. ניסים מעל הטבע.

להגיע לפסגות הגבוהות של החיים, להגיע ליום השמיני, אפשר רק עם "ואהבת לרעך כמוך". אם אתה רוצה למצוא את הארת פני ה', תחפש אותה בפנים של חברך, תחפש את הנקודה הטובה השוכנת בליבו, גילית אותה? קיבלת הארת פנים אלוקית! התורה מברכת אותנו בברכת כוהנים "יאר השם פניו אליך ויחונך" והדרך הפשוטה ביותר להגשים את הברכה הזו היא לחפש את הטוב השוכן בכל יהודי, את הצד היפה שלו, את החן שלו. כי זה חן אלוקי . "טוב עין הוא יבורך" – מי שי לו עין טובה, החיים שלו מבורכים.
מאירים פנים לבריות, זוכים להארת פנים של ה'. אין דבר שמשמח את הקב"ה כמו אדם שמשמח את הבריות. איזה אור הוא מקבל. איזה שפע. רבנו אומר שאדם הולך עם חיוך הוא ממש מחיה אנשים! אם אנחנו נחייך, הקב"ה גם יחייך.
אי אפשר שלא להתפעל ולהתפעם מגודל מעלת רבותינו, עד כמה חשו בדאגה לזולת. מסופר שפעם אחת בליל שבת הגיעה אשה אחת אל בתו של הגאון ר' מאיר מיכל רבינוביץ מוילנא, בעל 'המאיר לעולם', ושאלה בפיה. חשה היא כאב גדול בשיניה ומבקשת לדעת, אם מותר לה ליטול תרופה כדי להרגיע את כאבה. הבת פנתה לאביה ופרשה את שאלת האישה. לאחר שהרב עיין מעט, לא הצליח, לצערו, למצוא לה היתר כלשהו. שמעה האישה  את תשובת הרב בעניינה בפחי נפש. לאחר שיצאה מביתו, ישב הרב והעמיק בתלמודו, עד שמצא לה היתר כדי להקל את סבלה הרב. מכיוון שבתו לא שאלה לשם ולכתובת מגוריה של השואלת, חיזר הצדיק בעצמו באותו לילה בכל בתי העיר, עד שמצא אותה והודיע לה בשמחה, כי מצא לה היתר ליטול דבר מה על מנת להקל את יסוריה.

השבת – פרשת פרה אדומה. עם האפר של הפרה האדומה מטהרים את האדם מהטומאה הכי גדולה שיש, מטומאת המת. וזה פלא, כל מעשיה נעשים בחוץ!, עושים את כל מעשי הפרה האדומה, שורפים אותה וכו', בכלל לא בתוך אוהל מועד, בכלל לא בתוך המשכן, בחוץ עושים את הכל. מה הסוד? אומנם, הכל נעשה מחוץ למשכן אבל כל העובדים שם מסתכלים אל המשכן, אל נקודת אבן השתיה, לא מסירים מבט, זה הסוד של העין הטובה שמסתכלת כל הזמן אל התכלית, לא רואה דברים אחרים, רק רואה את אוהל מועד, רק רואה את המשכן, אפילו כשנמצאים בחוץ. כי רק ככה, עם המבט המיוחד הזה, אפשר להגיע לפסגות הגבהות ביותר של החיים, להגיע אל היום השמיני.