בצוותא עם ה'

פרשת תצוה מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (כז,כ).

שמן זית זך רומז לטהרת המחשבה, לעבוד את ה' במחשבה זכה וצלולה, כי מחשבה לא טובה פוסלת בעבודה, והיצר הרע משתדל בעיקר להחמיץ את המחשבה". (ארון העדות).

בצוותא עם ה'

כל הצרות והיסורים שאנו עוברים בעולם הזה, כדי להפוך את הגוף למשכן הנשמה, כדי שה' ישכון בתוכנו. "ואתה תצווה את בני ישראל", תצווה לשון צוותא, חבור. אתה משה רבנו, תצווה, תחבר את בני ישראל אל נשמותיהם. תחבר אותם אלי. ז' באדר הוא יום פטירת משה רבנו וזה יום שבו אפשר לקבל מהצדיק יותר מאשר בימים אחרים. היום הזה נופל תמיד בשבוע של פרשת תצווה. שהרי זה עיקר תפקידו של הצדיק, לחבר אותנו אל ה'.

החבור הזה, זה כזה דבר נפלא, זה כזה דבר עצום, זה מה שהנשמה רוצה. אדם שזוכה לחבור הזה, כבר לא צריך יותר כלום, מה הוא צריך, הוא לא צריך שום דבר.

יהודי לעולם הוא לא לבד. אין כזה מצב. יהודי יש לו תמיד מקום אצל הקב"ה, הוא תמיד יכול להפוך את בורא עולם לידידו ולמקור בטחונו עלי אדמות. השם יתברך נמצא איתך, עימך ואצלך, אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אפילו כשנדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה. גם שם נמצא השם יתברך. אפילו אם התרחקנו כפי שהתרחקנו, הוא יתברך תמיד מוכן לקבל אותנו בחזרה, זרועותיו פתוחות לקראתנו.

עבר ראש השנה, עבר יום כיפור, מגיע יום הושענא רבה ואומרים לנו שזהו, היום זה חיתום הדין. אחר כך מגיעים לחנוכה וביום השמיני שנקרא "זאת חנוכה" אומרים לנו שהפעם זאת באמת ההזדמנות האחרונה. אבל בעצם, האור הזה של הסליחה והכפרה לא נגמר לעולם.

השערים הפתוחים האלה ממשיכים בעצם כל החיים. ה' תמיד מוכן לקבל אותנו. כל רגע ורגע. בכל חיתום וחיתום יש פתח לעוד דרך ולעוד דרך, ה' תמיד מקבל אותנו וכל יום, כל רגע, הכל מתחיל מחדש. זה החידוש הנפלא של החסידות, שהחדירה את האמת הזו לכל הנשמות, לכל האנשים הפשוטים, לכל שדרות העם, בכל מקום ומקום. החדירה לנו שהאור הזה ממשיך וממשיך עד בלי די. זה כזה אור אין סוף שהוא הופך את כל החושך שבעולם לאור.

להמשך כנסו כאן:

להתחבר אל ה' זה כל הזמן ללכת אל עצמנו, כל הזמן לנסות ולגלות את הנקודה הפנימית הזאת, את החלק אלוק ממעל שנמצא בתוך כל אחד מאתנו. הרי אתה רוצה להגיע אלי, אז איפה אני נמצא? אני נמצא פה בפנים. תגיע אל עצמך, תלך אל עצמך, אז תגלה את הנקודה הזו, אז תגלה אותי.

כל הזכיות של האדם בעולם הבא, כל הגן עדן שלו, זה מה שהוא עושה כאן כדי להפוך את כל תאוות העולם הזה, שהן מרות, שאין בהם כלום, שבסוף נשאר תמיד טעם מר בפה, להפוך את זה למתוק, להמתיק את זה, להרגיש את הטעם הנפלא של הדבקות, את הטעם של התפילה, את הטעם של הברכה, להרגיש את ה', לראות את כל הגדלות של ה'.

[אדם קם בבוקר השכם, לפני שהוא מתארגן, לפני שהוא מתפלל, אומר מודה אני, נוטל ידיים, ודבר ראשון מסתכל דרך החלון לראות את השמים. ברגע שהוא רואה את השמים, זה התחלת היום שלו. הוא ברא את היום שלו בזה שהוא הסתכל לשמים, אחר כך הוא צריך להתפלל ולעשות מצוות, לברך, יש לו עוד הרבה דברים לעשות. אך להסתכל לשמים – זה הדבר הראשון. באותו רגע הוא קיבל על עצמו עול מלכות שמים. אדם מסתכל על השמים, הוא מקבל מורא שמים. כל אחד מאתנו הוא אחד ממשים רבוא. כל אחד מאתנו יש לו חלק בבריאה, חלק אחד ממשים רבוא. וכל אחד בחלק שלו צריך לגלות את ה', לבטל את היש בתוך החלק שלו, להפוך אותו לאין, לגלות שבעצם, אין עוד מלבדו.

יש בכורי ישראל ויש בכורי מצרים. בכורה זה לבכר משהו על פני משהו אחר. לבחור. להעדיף. אנחנו בכורי ישראל, מבכרים את הקב"ה על כל ההבלים של העולם, ואילו מי שמבכר את הבלי העולם הוא נקרא מבכורי מצרים. ואז מה קורה לו? מכת בכורות. מכת בכורות זה להרוג ולהשמיד כל רצון אחר חוץ מהרצון לבחור בה'.

אין שום דבר שיוכל להפריד בין עם ישראל להקב"ה. גם לא מחיצה של ברזל. איפה שאדם הולך, לאן שהוא פונה, בכל מקום, ברחוב, בחנות הירקות, בישיבה, במשרד, בכל דקה ובכל מילה שהוא מדבר עם הילדים, בכל מצב, בכל נקודה, הוא הולך עם ה', ה' נמצא אתו, כי הוא חלק מה', הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל. הוא מצליח לעשות משהו בבית כי ה' מזיז לו את הידיים ואת הרגליים, אם עכשיו הוא מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. אם הוא ירגיש אמונה בה', הוא ירגיש טוב, כל הזמן צריך ללכת עם ה'. כל העניין שלו בחיים זה איך כל דקה לזכור שה' אתו. רגע אחד הוא שכח מה' אז זהו, אז יש עליות וירידות, יש נסיונות, אלה החיים. אין דבר כזה שעכשיו זה שעת תפילה, ועכשיו תהילים, ועכשיו זה שעה שאוכלים, יושבים, מפטפטים, גם כשמדברים על דברים גשמיים, צריך להיות כל הזמן בקדושה ולחשוב על ה'.

אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו רוצים להגיע לשם. אני מבקש מה' שיתן לי עוד השגה ועוד השגה באין עוד מלבדו. כי ככל שאדם מבין יותר את האין עוד מלבדו, ככה יותר טוב לו. כל הזמן לבדוק אם אני נמצא במסלול הזה שאני הולך עם ה'. אם אני נמצא במסלול הזה, אז קצת טעיתי, אז קצת התבלבלתי, ה' יודע את זה שאני רק בשר ודם ויכול להתבלבל, העיקר שאני רוצה, העיקר שאני שמח, העיקר שאני לא מסתכל אחורה, העיקר שאני ממשיך ומתחיל כל פעם מחדש. אלף התחלות מחדש. רבנו הקדוש אמר שהיו לו לפחות 20 התחלות כל יום.

הכל כתוב והכל מתוכנן, זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו, אנחנו לא יכולים לברוח מזה. הקב"ה לא מחכה מאתנו שאנחנו נביא את התיקון השלם. הוא רוצה מאתנו את ההתעוררות שלנו לקראתו, אנחנו רוצים להיות משכן לכבודך, משכן לאור האלוקי, אנחנו מתביישים בתאוות שלנו, אנחנו מצטערים על כל דבר שאנחנו נופלים בו, אם זה בכל מיני מחשבות לא טובות, אם זה בהקפדות על הזולת, אם זה בעצבות שהיא האוייב הכי גדול, כל דבר שקורה לי זה בירורים והקב"ה לא כועס עלינו, הוא רק רוצה שנתחיל כל פעם מחדש, שנתחבר מחדש.

במה מתחילים? בהתקרבות לצדיקים. כי כשאדם אומרים לו תתקרב אל ה', הוא לא תמיד מבין מה מדברים אליו. איך עושים את זה. כי זה דבר מאד מופשט. יותר קל לו להתקרב לצדיקים. להתקרב לצדיק זה להתקרב למישהו שבאמת אוהב אותך, שבאמת רוצה לעזור לך, שמחבר אותך עם האמת לאמיתה. ומה הוא אומר לך? הרי הכל כתוב, הכל נמצא, כל אחד יכול לפתוח ספרים, מה הוא מחדש לך הצדיק? הוא אומר לך להתחיל כל פעם מחדש. זאת האמת לאמיתה. אין יאוש. כשמתקרבים לצדיקים זוכים להיות בשמחה. כי כבר יש לך עצה, כבר יש לך את מי לשאול, כבר יש לך איפה לשמוע שיעורים, כבר יש לך איפה לשמוע עצות, אתה כבר יכול להיות בשמחה. אפילו שעדיין לא תיקנת כלום. כי התקרבת לאנשים שיכולים לעזור לך. שרוצים לעזור לך. שאוהבים אותך. ששומרים עליך ומתפללים עליך.

אני- כלום. אני לא יודע, אני לא מבין, אני לא יודע כלום. אבל התקרבתי לצדיקים. ועכשיו יש לי שמחה. וכשיש לאדם שמחה, יש לו גם ישוב דעת, הוא יודע מה קורה לו. קודם, כל הצרות שלו, כל הכאבים שלו והצער שלו, כל המים הזדונים בלבלו אותו. אך כשהוא זוכה לשמחה ולישוב דעת, הוא מבין מה הוא צריך לעשות. הוא צריך לצעוק לה'. איפה אתה ה'? אני רוצה להרגיש אותך. אצלי הכל יבש. הכל סתום. אני כל הזמן עם עצמי, עם המחשבות שלי, עם הבלבולים שלי, אני לא מרגיש אותך, אני מתפלל ואין לי שום כוונה בתפילה, אני סתם אומר את המילים, לא טוב לי. אני רוצה שתיהיה לי יותר הרגשה בתפילה, שתהיה לי יותר הרגשה במצוות, יותר שמחה בלב. אדם שעושה מסירות נפש כדי להגיע אל הצדיק, זוכה לניגון של חייו. ניגון שמחבר אותו אל ה'. ועם הניגון הזה אדם חי בשמחה. שמחה שלא תלויה בשום דבר. שמחה שמדלגת על כל החסרונות שלך, על כל היסורים שלך, שמחה שהיא מעל הכל, שמחה בה'. ואת זה מקבלים ממשה רבינו ומכל הצדיקים אחריו שהם דבוקים בה' כל רגע וכל שניה, הם לא מסיחים דעת. הם כל הזמן כוספים ומתגעגעים, כלתה נפשם אל ה'. את הבערה הזו מצליחים להעביר למי שזוכה להתקרב אליהם. וזה שאומר הקב"ה למשה רבינו אתה תצווה, אתה תחבר את בני ישראל אלי.

אנחנו רוצים את זה ואת זה ואת זה, ומגיע לנו זה וזה וזה ואנחנו יכולים לקבל את זה ואת זה ואת זה. אך הדרגה הנפלאה שהקב"ה מחכה שנגיע אליה היא "באלוקותך לנו די". מספיק שיש לנו אותך. אם יש לנו אותך יש לנו הכל. לא חסר לנו כלום. ואת זה אפשר לקבל רק אחרי שעוברים מה שעוברים בחיים.

כל אחד מקבל פה את המכות שלו. אף אחד לא מתחמק מהן. בלי מכות לא היה לנו כלי לקבל שום אור בעולם. בלי מכות אדם נשאר תקוע, הוא לא יכול לקבל שום אור. אנחנו צריכים לנשק את המכות שאנחנו מקבלים. אנחנו צריכים לנשק את המקל שמרביץ לנו, את כל הצרות שיש לנו, המכות שאנחנו מקבלים זה לא טעות, זה לא פספוס, זה לא מזל רע, זה בדיוק המסלול שאנחנו צריכים לעבור בו. אם אין בכיות אין שירות.

צרות ויסורים זה נחלת הכלל. יש היום כל כך הרבה שיטות וחוגים ופסיכולוגים, כולם באים להושיע את כולם, כי כולם כבר לא יכולים לחיות, כולם במצב קשה, אין אויר, אין נשימה לבני אדם. למה אין אויר? כי שוכחים מה'. אנחנו נמצאים בהיכל של מלך ולא יודעים שזה המלך בכלל. לא רואים את המתנות שמקבלים. אבל הקב"ה יש לו סבלנות בשבילנו. מחכה שנדע ממנו, שנכיר אותו. ואי אפשר לדעת מה', אי אפשר להכיר את ה' אלא דרך צרות ויסורים. מפה רוצה הקב"ה שנמצא את השמחה שלנו. הוא לא רוצה שיהיה לנו הכל. אנחנו בוכים ומבקשים מה' שיהיה לי... שיהיה לי... שיהיה לי... אבל אם יהיה לך ויהיה לך, אז לי כבר לא יהיה אצלך מקום בלב, בשביל מה בראתי את העולם? שיהיה לך כל כך הרבה? שיהיה לך כל טוב? שיהיה לך כל כך הרבה הצלחות? שהכל ילך לך? שמכל הכיוונים יהיה לך כל כך נפלא? בראתי את העולם כדי שתמליכו אותי. מה זה להמליך את ה'? זה לבטל את היש ולהפוך אותו לאין, לדעת שיש רק ה' בעולם. אני צריך לפנות אל ה' לא כדי לבקש שהכל יצליח לי והכל ילך לי והילדים יהיו מצטיינים וכו' וכו'. תעזור לי שאני אקרא את המפה נכון. תעזור לי שאני אראה אותך בכל מקום. תעזור לי שאני ארגיש שאני אין ואתה יש.

אדם כועס מה הוא בעצם אומר? אני פה! שיא היישות. כשהוא כועס רוחו מסתלקת ממנו והוא לא יכול לעשות כלום. עד שהוא נרגע. ואז הוא מתחיל להתבונן, למה זה קרה לי, ומה ה' רוצה ממנו, ואז הוא מתחיל ללמד כף זכות על הבן זוג, על הילדים, על השכנים, על עצמו, לאט לאט חוזר לעצמו, רוחו חוזרת אליו.

ככה האדם זוכה לאט לאט להבין מה זה "קירבת ה' לי טוב". זוכה להבין שבלי זה אי אפשר לחיות. שצריך להשמיע את המשפט הזה כמה שיותר, להשמיע לילד כבר כשהוא חוזר מגן הילדים או מהחיידר. קירבת ה' לי טוב. אם אני קרוב אל ה' אז טוב לי, ואם אני לא קרוב אל ה', לא טוב לי.

בכלל לא חשוב מה יהיה לי, בתים, דירות, ילדים מוצלחים, אם אני לא קרוב אל ה', לא שווה כלום. קירבת ה'. אין חוץ מזה כלום בעולם. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". זה כזה מזמור חשוב שצריך להגיד אותו כמה שיותר, כל יום, לא רק בחודש אלול. שבתי בבית ה' כל ימי חיי. שבכל מקום שאני נמצא, שם זה בית ה'. לא אכפת לי כלום, רק להיות קרוב לה'. איך עושים את זה? איך מזמינים את השכינה אלינו הביתה ולא נותנים לה לברוח? ע"י שמוותרים, ע"י שמרחמים, ע"י שמתפעלים מהשני, רואים את המעלות שלו ולא את החסרונות, ע"י שמודים אחד לשני, ע"י שלא מעירים הערות ואף פעם לא צועקים על השני. וכמו בבית, כך בחוץ, בין אדם לחברו. ככה מתחברים אל ה' הכי מהר. והכי חזק.