ונשא אהרן את שמות בני ישראל

פרשת השבוע תצוה, מאת כ"ק אדמו"ר מוהרא"ש זצוק"ל

ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני הוי"ה תמיד.
ויש לומר על פי המבואר בדברי רבנו ז"ל (ליקו"מ חלק ב' סימן י') מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין
להם ישוב הדעת, ואינם מיישבים עצמם, כי העיקר בזה העולם ליישב עצמו מה התכלית מכל התאוות, ומכל ענייני העולם הזה, אך על-ידי עצבות ומרה שחורה, אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ולכן קשה ליישב דעתו, רק על-ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו. כי שמחה היא עולם החירות, כמו שכתוב (ישעיה נה) "כי בשמחה תצאו" שעל-ידי שמחה נעשין בן-חורין ויוצאין מהגלות, ועיקר השמחה הוא על-ידי שמוצאים בעצמו נקודות טובות, והעיקר שלא עשני גוי שזו השמחה העולה על כל השמחות, כי זה לא בא מחמת האדם אלא שנולד יהודי, וזה ראוי לו לשמוח כל ימי חייו.

להמשך כנסו כאן:



והנה אהרן הכהן לא זכה לכך שיהיה חושן המשפט על לבו, אלא על-ידי שמחה, כמו שכתוב (שמות ד) "וראך ושמח בלבו" ופירש רש"י לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב וידוע אשר מידת אהרן הייתה אהבה, שאהב את כל בר ישראל ומסר את נפשו עבור על אחד ואחד, שזה סימן של מנהיג אמיתי, ולכן היה נושא על לבו שמות בני ישראל, כדי שתמיד יוכל לשפוט אותם בצדק, ולדון אותם לכף זכות, כי מחמת שהיה תמיד בשמחה על טובת זולתו, בבחינת "וראך ושמח בלבו" שרצה לראות רק את הטוב של כל אחד, זה מורה בעצמו שזכה לישוב הדעת.
ומלבד זאת כתיב ולקחת את שתי אבני שוהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל... ונשא אהרן את שמותם לפני הוי"ה על שתי כתפיו לזיכרון, היינו מלבד
שהצדיק שהוא תמיד שמח בשמחת ישראל, ומשתדל מאוד לעזרם ולהשלים בין אחד לשני וכן בין איש לאשתו, וזוכה לשאת את שמות בני ישראל על לבו, כי
תמיד זוכר אותם לטובה, אלא גם שמות בני ישראל היו על שתי כתפיו, שסבל את נשמות ישראל, ואל כל זה זכה על-ידי שמחה שמביאה לידי ישוב הדעת. וזו היא עבודת מנהיג אמיתי, צדיק הדבוק בו יתברך, שתמיד מזכיר את נשמות ישראל לפניו יתברך, ומלמד עליהן זכות ונושא את שמותן ודאגתן על לבו ועל כתפיו, ובזה נתגלה טוהר לבבו ורוב קדושתו, ואיך שהוא דבוק בחיי החיים בו יתברך, והבן למעשה.

שיחות מוהרא"ש

"לא לחקות את השני"

מוהרא"ש נ"י מקפיד מאוד על אלו בני אדם המחקים את השני (שקורין נָאכְמַאכְן) ואמר, הלא הם בדיוק כדוגמת קוף שגם-כן מחקה את האדם, ובדיוק כמו שאדם עושה הוא עושה.
ואמר מוהרא"ש נ"י שכל אחד צריך לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא עם כוחות עצמו ולא יחקה את שום ברייה שבעולם.
וסיפר מוהרא"ש נ"י שדרכו של רבי נחמן מטולשטין ז"ל באומן
הייתה, להיות כבר בבית-הכנסת תכף ומיד אחר חצות היום בערב שבת-קודש, אחר שהלך למקוה בא אל בית-הכנסת (הקלויז) וסידר שם הכל לכבוד שבת-קודש והתבודד שם הרבה מאוד, והתחיל לומר "שיר-השירים"
בניגון ובדבקות נפלאה, ופעם אחת היה שם אחד מאנשי שלומנו וישב מן הצד, והתחיל לומר אחריו את "שיר-השירים" מילה במילה עם אותו הניגון והתנועות של רבי נחמן טולטשינער, זכרונו לברכה, והקפיד עליו ואמר לו:
אמור כמו שמאיר לך ואל תחקה אותי, קוף מחקה בני-אדם.

וסיים מוהרא"ש נ"י,  כהיום רואים, שכל אחד משתדל לחקות את חברו, וחושב שכל תנועה והנהגה שרואים אצל אחר הוא מוכרח לעשות, ולא דעת ולא תבונה לו שלחברו מתאים דבר זה ולו אינו מתאים דבר זה . והרבה פעמים כשרצו כמה תלמידי "היכל הקודש" לחקות את מוהרא"ש נ"י הקפיד עליהם ואמר להם, אשר עניין החיקוי או שזה שקר – כי אינך אוחז בדבר זה, או שזה חנופה – כי אתה רוצה לחנוף אותי ולהראות לי שגם אתה עושה דבר זה ובאמת שניהם הם מידות מגונות עד מאוד, היינו שקר וחנופה, וצריכים לברוח מהן עד מאוד . ואמר מוהרא"ש נ"י לכל אחד יש בזה העולם העבודה שלו, הניגון שלו, הנקודה שלו, ועל-כן מה ולמה לו לחקות את השני!? וסיפר, שראה בין אנשי שלומנו היקרים, שכל אלו שחיקו את זולתם, לבסוף נשברו לגמרי, ולא נשאר מאתם שום דבר, כי חשבו כאילו מי יודע מה יש בתנועות ובעבודות של חברם, ומחמת שהם לא היו יכולים לעשות כמותם, נשברו לגמרי, ובאמת זו טעות גדולה, כי לחברך התנועות והעבודות הם עניינים נשגבים, אבל אצלך זה שטויות והבלים, כי לכל אחד יש עבודה, תנועה וניגון אחרים לגמרי ועל-כן אסור להתבלבל מאחרים כלל.
וסיפר מוהרא"ש נ"י שהוא אף פעם לא חיקה את אחר, רק כל מה שלמד היה רק מספרי רבנו ז"ל והשתדל לברר לעצמו דרך מספרי רבנו ז"ל,
והזהיר על דבר זה מאוד מאוד את תלמידיו – שלא יחקו שום בן אדם.