לא לפני הרבה זמן נפטר הרב עובדיה יוסף, המרן, כפי שמכנים אותו בבורות אנשי התקשורת החילונית.
התבוננתי באז ביושב ראש התנועה שהייתה יקרה כל כך לליבו של הרב המנוח, פרי טיפוחיו, ותהיתי. האם הוא באמת מצטער?
הבעות הפנים שידרו אבל. אבל מופגן. אבל הזיק המציק הזה
בעיניים, שהבליח מפעם לפעם, בין דמעה לדמעה, העלה ספקות. האם זהו אכן בכי
כנה של אדם שאיבד את אביו הרוחני? או אולי, רק אולי, אלו הן דמעות תנין
מוכוונות רווח פוליטי, שנועדו - ובהחלט הצליחו - להסתיר את שביעות הרצון של
'עבדא בהפקרא ניחא ליה'?
האדם יראה לעיניים, אומר הכתוב, ומשמעותו הפשוטה היא שאין לנו
דרך לדעת מה מתחולל בליבו של הזולת. ובכל זאת, אם יורשה לי, הנה זוית אחרת
למשמעות הביטוי: יש לנו דרך לדעת. דרך העיניים. כן, אני מדבר על אותו הזיק
המטריד. הניצוץ בעיניו של אריה שהוא שועל קרבות ותיק.
נצרתי את התמיהה בליבי, מניח לדרעי ליהנות מהספק. עד שהגיע
היום. ההפסד הצורב של תנועת ש"ס באלעד הסיר את המסווה מעל יושב ראשה וגילה
שהאריה הוא בסך הכל... לא נעים לומר, כלב...
כי היום, כשהגיעו תוצאות האמת, ראיתי יחד עם כל עם ישראל,
כיצד נראה דרעי כשהוא ב א מ ת עצוב. כשפתאום נעלמת התקווה לגריפת הון
פוליטי מהמעמד המצער בו הוא נוטל חלק, נעלם יחד איתה גם אותו ניצוץ, הזיק
הממזרי.
ומילה לסיום: צר לי על הרב עובדיה יוסף. צר לי לגלות בשבילו,
אחרי פטירתו מהעולם, שאיש האמון שלו רוכש חשיבות רבה יותר למעמדו האישי
מאשר לכבוד הרב; שדאגתו של 'נאמן ביתו' של הרב מופנית בעיקר בשביל 'לעשות
לביתו'. הפרטי כמובן.
מקווה שהוא לא קורא את זה שם למעלה. בשבילו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.