שלושים יום לפטירתו הטראגית של הבחור מאיר דוב גאלד ע''ה

 והגדת לבנך | שלושים לפטירתו הטראגית של הבחור מאיר דוב גאלד ע''ה

ויהי ממחרת ליל הסדר, הלילה הכי גדול וקדוש בשנה, הלילה בה מתכנסים כל בית ישראל יחד הקטנים עם הגדולים למשפחותם לבית אבותם סביב שולחן החג מסובים לספר ביציאת מצרים וכל המרבה הרי זה משובח. האבא עורך הסדר יושב בראש השולחן על כיסא הסבה מיוחד ומפואר לבוש בבגדי לבן, קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, 'הא לחמא עניא' ברוב שמחה והתלהבות דקדושה אומרים את ההגדה של פסח, הילדים הקטנים קמים בזה אחר זה, הרגע לה חיכו הגיע, 'מה נשתנה הלילה הזה' ד' קושיות הם שואלים, ופותחים בפנייה לאביהם היקר 'טאטע לעבן איך וויל דיר די פיר קשיות פרעגען'.

בבית המדרש ומחוצה לה, ניתן לראות בבוקרו של חג ובימי חול המועד את הילדים מאושרים הם, משוחחים בֶּקִיפְּקֶעס בזמן קריאת התורה בין גברא לגברא, כאשר בידיהם מיני מתיקה בדמות שקדים ואגוזים, ומשתפים חוויות על ליל הסדר שעבר, על ה'מה נשתנה' על הבושה והמבוכה לשאול את אביהם בקול מול כל הנוכחים בני המשפחה והאורחים, על התחכום בגניבת והחבאת האפיקומן, ועל המתנה הצפויה לבוא, ואיך לא, של מי ארוך יותר - על השעה המאוחרת שסיימו. אחד הוא מאיר'ל, הוא לא משתתף בשיחות, נמנע הוא לבוא לבית הכנסת המרכזי, שם מתפללים כל חבריו הוא לא רוצה לפגוש אותם, הלב שלו יוצא מגעגועים עזים לאביו הוא גם רוצה לשבת בליל הסדר עם משפחתו, עוד ימים קודם חג הפסח הוא מטריד את אמו בשאלה "איפה אני השנה בליל הסדר? שנה שעברה היינו אצל דודה רחל, לפני שנתיים בליל הסדר שכונתי בבית חבד, נמאס לי!" הוא אומר נחרצות, הוא רוצה גם להגיש נטלה וקערה לאביו ב'ורחץ', לשאול את הד' קושיות כמו יתר חבריו 'טאטע לעבן איך וויל דיר די פיר קשיות פרעגען'.

לא רק מאיר'ל מצפה למפגש, אי שם יושב לו אביו מוטרד ומודאג מצפה בכיליון עיניים בתשוקה עמוקה לפגוש את בנו יקירו שלא ראה אותו מזה זמן רב, בעת הזו בימים קודם חג הפסח כאשר כל עם ישראל עסוקים הם בהכנות קדושות לחג, הוא עושה מאמצים ופונה לרבנים ועסקנים בשאלה, האם הגיע הזמן והשנה אוכל כבר לקיים את מצוות הלילה 'והגדת לבנך', "עד מתי הם ישפכו את דמי ודמי ילדי" הוא אומר לידידיו, מנסה את מזלו אצל גורמים ברווחה, מתייעץ עם טוענים רבנים, שופך הון על עורכי דינים, אך החג מתקרב ונראה שגם השנה הוא לא יזכה לשבת עם בנו מחמדו בליל הסדר.

א גוט יו''ט מאחלים איש את רעהו לאחר התפילה, כל אחד לביתו ממהר בשמחה, רק הוא מתמהמה קמעה, בתקווה וציפייה לישועה, אולי מאיר'ל יצוץ משום מקום ויבוא לעשות אצלו את ליל הסדר, אך תקוותו מתפוגגת, וכשהוא רואה שהוא נשאר לבדו בבית המדרש הוא הולך גם הוא בדד לביתו, בזמן שבכל בתי ישראל אור שמחה וחירות, אצלו - הלב שבור אפלה וגלות, מול הגדה פתוחה הוא עומד ואומר בקול ובדמעות 'כל דכפין ייתי ויאכל' אולי ישמע מאיר'ל בנו ויבוא לפחות כאורח אל אביו, אך הילד איננו!! הוא מציב כסא ריק לבנו יקירו החטוף בידי עסקנים המתיימרים להבין בנפש הילד, פונה לאבא שבשמים 'מה נשתנה הסדר הזה', כשהוא מכוון למה נשתנה סדר זה מכל הסדרים שבעולם, למה הבן שלו לא איתו, למה בנו יקירו לא כאן לשאול אותו את הד' קושיות 'טאטע לעבן ענטפער מיר א תירוץ אויף די קושיות.

בערב ראש חודש ניסן שמתי פעמי יחד עם המונים מבני היהדות החרדית תושבי ניו יורק אל עבר בית החיים קרית יואל מונרו, שם מקום מנוחתו עדן של מרן האדמו''ר מסאטמר רבן של כל בני הגולה רבי יואל טייטלבוים זצוק"ל. כידוע מקום זה הוא תל תלפיות ורבים שוחרים שם לפעול ישועות להשתטח על קברו של הרבי לבקש על הכלל ועל הפרט בכל השנה, ובפרט בערב ראש חודש שהיא עת רצון וזמן מסוגל לישועות. כנהוג במקומות קדושים אלו, בפתח האוהל עמדו יהודים מכל המינים, איש איש בצרתו וּבֶּפֶּקֶלָתוֹ פשטו ידיהם לבקש את עזרת הבאים זה בתשלום חשבון חשמל, זה בהוצאות חולי, הכנסת כלה, ותמיכה לחג, וכיוצא באלה. אחד היה יואלי, חסיד, עם קוטשמע חבוש לראשו, עומד שם מובך ומבויש, על פי מראהו אי אפשר לטעות - לא מדובר בעסקן והאיש לא עומד בראש עמותה או מוסדות, אברך צעיר - דאגתו על פניו ושמחתו ממנו והלאה, בצר לו ובבושת פנים הוא ניגש לכל באי האוהל ושופך את אשר ליבו ומתחנן לעזרה, ובשקט בשקט מתחת לשפמו ממלמל "אני התגרשתי לא מזמן, חיי וחיי הילדים תלויים בתרומתך" אמר ולא הוסיף, דמעותיו שזלגו מעיניו דיברו בעד עצמן.

זה בצד אחד של הבית החיים, בצד השני נערך ברגעים אלו מעמד הקמת מצבה, כמאה אנשים ונשים עלו ובאו מוויליאמסבורג ומונרו ועוד, לחלוק כבוד לאחת הנשים מהדמויות הבולטות בקהילת סאטמר בוויליאמסבורג, המנוחה הצדקת ע"ה לא הניחה זש''ק ומי שבאו הם בני משפחה ומכרים, הם עומדים בשקט, בוהים במצבה הטרייה שזה עתה הוקמה, לוקחים עליהם ללמוד משניות לעילוי נשמתה, אומרים פרקי תהילים שנהוג לומר בהקמת מצבה, ולאחר מכן דברי הספד מפי בעלה וקרוביה, כולם מציינים את מעלותיה ושבחיה הרמות בענייני צניעות והמשכת דרך המסורה, האהבה ההקרבה והמסירות שלה לאחינותיה כאילו ילדה, הן ברוחניות כאשר היא לא חסכה את שבט לשונה להעיר בענייני צניעות, והן בגשמיות המנוחה ע''ה פתחה את ליבה וכיסה ונתנה מכספה לעזרה בכל עת מצוא.

לא רחוק משם, בפינה נידחת נמצאת חלקת הילדים לא עלינו. איש לא מתעכב שם. ההורים גם הם נמנעים לעלות לבקר. שונים הם לגמרי בנוף בית החיים, מצבות קטנות מזעזעות ומחרידות, ללא מילים ותארים מיותרים, לעומת המצבות המכובדות המספרות בשבח הנפטר. נשמות גבוהות וטהורות הבאות לעולם לתקן הצריך תיקון ונקטפים בפתע פתאום לעולם האמת לאחר שסיימו את מלאכתם. שם בחלקה זו צץ לו קבר טרי, ערמה של עפר ואבנים עליה שלט קטן המסמן שרק לפני כמה ימים נסתם הגולל, על השלט המילים: ''פ''נ הב' מאיר דוב ע''ה בן מו''ה אברהם יוסף הלוי הי''ו גאלד נפטר יח' אדר ב' תשפ''ד ת.נ.צ.ב.ה''.

כשיצאתי משם הרהרתי במחשבתי על המנוחה ע''ה שזה עתה הוקמה מצבה על קברה ולא זכתה לפרי בטן, כמה ציפתה לילדים, כמה לילי סדר היא ישבה לבד עם בעלה, והלכה לעולמה מבלי להשאיר מי שיגיד אחריה קדיש. על הב' מאיר דוב ז''ל שהיה לו אבא ואמא ולא זכה להיות בליל הסדר אצל אביו יבלחט''א, ולא זכה אביו שיאמר אחריו קדיש. על אותו אברך שעומד שם מחוץ לציון הרבי זי''ע מבקש על נפשו ועל ילדיו מתוך חרדה ודאגה על עתידו ועתיד ילדיו. כמה אטום לב אפשר להיות כדי למנוע מהורה לפגוש את צאצאיו היקרים, כמה מושחת ורשע אפשר להיות כדי למנוע מילד/ילדה את הזכות לפגוש אבא/אמא שלהם, תהיה הסיבה אשר תהיה. כולנו מכירים חבר שגורלו מר ודומה ולו במעט לאותם מקרים, אל לנו לחכות למפגש בבית קברות חלילה, צריך לפעול שכל ילד וילדה יסבו בליל הסדר ולקשר טוב עם שני ההורים, אל לנו לתת לעסקנים לחטוא בנפש הילדים.