"טובתן של רשעים"

מאת דוד מן

מעשיה יהודית עתיקה, הבאה לספר על חכמתם של היהודים או שמא על כסילותם של עובדי הגילולים (שני הנתונים נכונים), מיוחסת לגאון רבי יהונתן אייבישיץ, אך אולי מקורה גבוה יותר ונמצא אי שם בתקופת מושלי ספרד שחיבבו את יועציהם היהודים. כך או כך, הסיפור אחד הוא. וכך היה המעשה; באחת משיחותיו המחכימות של המלך העריץ עם יועצו היהודי המלומד, נשאל זה האחרון שאלה שיש בה כדי להשאל. הנה, עשיו חוזר לביתו עייף מן השדה ומבקש מיעקב אחיו, אבי האומה, נזיד עדשים, או אם תרצו מג'רדהבלע"ז. זה כל מה שמגלה תורתינו הקדושה בסיפור המעשה. ואילו חז"ל הפליגו, הו הו הפליגו, בתיאור קורותיו של עשיו באותם ימים (ובשביל שלא יתחייב הדף בגניזה, נשאיר את המידע בזיכרונכם מימות ילדותכם..) אך במקרה אחר, המופיע בתנ"ך לפרטיו ולפרטי פרטיו, דורשים חז"ל "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה". אתמהה, אמר המלך ליועצו. בדוד פרט לך הכתוב את חטאיו אחד לאחד ובכל זאת טוענים חז"ל שלא נעשה דבר. ואילו בעשיו לא פרט לך הכתוב ולא כלום ודרשות ארוכות יש בחכמינו זכרם לברכה במהות החטאים שכן חטא. איפה ואיפה יש כאן.

והרב, מן הסתם חייך למלך חיוך השמור ליהודים מלומדים והשיבו דבר: "המתן יום או יומיים ותשובתך תתקבל מאליה" והמלך הסכים.

והנה, יום אידם היה, או שמא יום גיננוסיה שלהם ויעש המלך מסיבה גדולה לכל שריו ויועציו. איש איש ומגדנותיו, איש איש ומשקאותיו. ובהגיע העת, קם המלך מכיסאו ההדור ופנה ליטול את ידיו כשמאחוריו יועצו היהודי המסור ומשרתו הכושי 'מחזיק המניפה' שידו לא תסור לעולם מאת פני המלך. וכך היה התהליך: הסיר המושל את טבעתו מעל ידו, הניחה סמוך לכיור המלכות, נטל את ידיו בהידור ואלי רק שטפם, ניגב אצבעותיו הלחות ושב למקומו בראש השולחן. והטבעת? היטב הבחנתם! בזריזות של ממש הבליעה הרב והכניסה תחת גלימתו. מעשה גנבה של ממש. עברה דקה ויש שאמרו דקותיים (שכן דבר המלך להיות מתון קמעה עד שתעלה חמתו) וזעקה נשמעה מפי היושב בראש: "הטבעת!" די היה במילה אחת היוצאת מפי המלך בזעקה בכדי להשקיט את כל המסובים. כל שכן כשהמילה קשורה איכשהו לחותם המלכות. והעיר שושן נבוכה. (או גליציה, לכו תדעו)

עכשיו מה? הנוהל פשוט. מבט כעוס של המלך במשרתו הכושי נושא המניפה. שהרי רק הוא היה בעת הסרת הטבעת ואין נופל החשד אלא בו. וכבר 'משמר הכנסת' המורכב משלושה בעלי בשר, כפתוהו בידיהם וכמעט שחנקוהו למוות. "עד מחר" מודיע המלך "עליך להשיב את טבעתי. ולא, תמות במיתה משונה". המסיבה התפזרה. לא היה בה עוד טעם. ופני 'בן חם' חפו.

באמצע התהלוכה, למחרת היום, כשהובל הכושי כפות וחתום לעבר המוקד. פונה היועץ למלך ושואל: "מדוע אדוני המלך הורגו ומטיל החשד רק בו, והלא אף אני הייתי עמך בשעת נטילת הידיים" והמלך מחייך, כנראה חיוך השמור לחורצי גורלות, מביט ברבי ואומר: "אתה?? הן לא יעלה על הדעת כדבר הזה. הכושי הלא גנב בן גנב, איש בער וכסיל. אין החשד נופל אלא בו!" והרב מחייך,ממקד עיניו במלך שהחל כבר להבין מה בישל לו יועצו היהודי ושניהם צחקו בקול רם. אכן זוהי התשובה. זהו ההבדל בן עשיו הרשע המרושע לבן דוד אבי המלכות הזך והטהור. כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. (הכושי שוחרר לבסוף ופוצה כדת. לטובת אלו שאינם אוהבים סיפור בלי סוף טוב.)

*

כותרות ענק בשרו לנו השבוע כי שר האוצר החש כ'אבינו הרחום' (עפ"ל) עשה מעשה אצילי של ממש, ובעת חמלתו כי רבה, הודיע בשער בת רבים כי עליית המס המתוכננת לשנה הבאה בטלה ומבוטלת. אך טבעי היה כי עיתוני העם ירכינו ראש ויכרעו ברך לכבוד האיש הדגול הבא לקראת העם. או לפחות שיהיו כאלו שדורשים לשבח מול כאלו הדורשים לגנאי. אך מדוע כולם צחקקו? מדוע כולם בזו? אנחנו כבר יודעים את התשובה.. כשצדיק עושה מעשה שיכול להתפרש כרע או כשאינו הוגן, חז"ל מלמדים אותנו כי החושב כך טועה. אך כשאדם שהוא ההפך מצדיק (אתם יודעים, עקם הכתוב שמונה תיבות וכו') עושה מעשה כביכול טוב, כולנו יודעים את מקורו הרקוב ואת נגיעותיו האישיות בהודעה משמחת זו.

כלך לך יאיר. גש הלום. פנה דרך לטובים ממך. תודה.