המטרה בהפגנות של גדולי ישראל

אחד מגדולי ראשי הישיבות שליט"א, ביקשנו לחדד נקודה לפני כלל הציבור, שלא הובהרה דיה במסגרת המאמר האמור.

כאשר גדולי הדורות זצוק"ל ויבלחט"א הורו לנקוט בפעולות של הפגנות מחאה, היה זה במטרה מובהקת לנסות להשתמש בנשק זה, כדי לעצור ולמנוע גזירות שונות שעמדו על הפרק. כל הפגנה אחרת שאין בה תועלת מעשית, אינה בהכרח מעשה שלילי, אבל סוג פעולה שכזה לא קיבל עידוד מרבותינו גדולי הדורות.

לדוגמא, ההפגנה הגדולה הידועה לכל הציבור, שהתקיימה בשלהי קיץ תשי"ג כנגד גזירת גיוס הבנות, שמאחוריה עמדו רבותינו החזו"א והגרי"ז זצוק"ל, וכל גדולי ומאורי הדור דאז נטלו בה חלק בראשות רבבות אלפי ישראל, נועדה ככלי אחרון בסדרת עשרות פעולות חובקות תבל ומלואה, בנסיון לעצור את רוע הגזירה שריחפה תקופה ארוכה מעל הציבור.

ההפגנה ההיא נועדה בעיקר בכדי להרתיע ולזעזע את אמות הסיפים בחלק מהמפלגות הדתיות והמפלגה הדת הלאומית, שהיו שותפים במסגרות השלטוניות, בכדי שהם ימנעו מתמיכה בחוק האומלל שסיכן את כל הבנות הדתיות בארץ הקודש. זה היה לאחר שמוצו כל דרכי השתדלנות האפשריים במטרה להביא לכך שלפחות כל החוגים הדתיים בארץ הקודש, יעמדו כחזית אחת מלוכדת כנגד אישור החוק בכנסת.

כלומר, ההפגנה הייתה מתוך מטרה ברורה להשיג הישג ממשי, ולא רק כהבעת מחאה גרידא. הבעות המחאה וזעקות הכאב של ציבור נאמני התורה, נשמעו היטב בכל בתי המדרשות ובכל כלי הביטוי של הציבור החרדי, ולא לשם כך נועדה עצרת המפגן ההמוני. זו נועדה במטרה להשיג הישג מיידי, שלצערנו לא השיגה את מטרתה, ולמרבה החרפה אותם גורמים דתיים שיתפו פעולה עם גורמי השלטון במסגרת החוק המסוכן של גיוס הבנות.

הפגנה נוספת שמאחורי קיומה עמד מרן הגרי"ז זצוק"ל, היתה בשנים מאוחרות יותר בפרשיה המכונה "פרשת הבריכה". כבר פורסם בכמה מקומות, כי קדמו להפגנה זו, הפגנות רבות בפרשייה זו, שעליהם הביע מרן זצוק"ל, את חוסר שביעות רצונו מדרך פעולה זו. אחד מהדברים שידועים לציבור שמרן הגרי"ז התנגד לדרכי הפגנות רחוב, היה באמירתו לצדיק רבי עמרם בלוי זצ"ל, שהיוצא להפגנות מעיד על עצמו שנגוע הוא בציונות, באשר הוא מאמין שהם אינם רשעים כה גדולים כדי לפגוע פיזית במפגינים, או שעדיין נרתעים הם מאיזה דבר ורגש קדושה.

מה שהביא בסופו של דבר את מרן הגרי"ז לקרוא לכל הציבור להפגנה גדולה, הייתה אמירה של אחד מראשי השלטון דאז מטעם מפא"י, במהלך פגישה שקיים עם אחד מנציגי הציבור שפנה אליו בנסיון להשפיע עליו בנידון, וזה הגיב לו כי אינו חושש כלל מהציבור החרדי, בהטעימו: "מי אתם ומה אתם היהודים החרדים, כח מבוטל שכזה, שתכתיבו לנו את דמותה של ירושלים?". כאשר מרן הרב מבריסק שמע על אמירה זו, הורה על קיומה של הפגנת מחאה המונית, כדי שתוכיח לגורמי השלטון, כי הציבור החרדי אינו כח מבוטל שאפשר לזלזל בקיומו. ושוב למדנו, כי הפגנה נעשית רק כאשר יש בה מטרה ועשויה להשיג תועלת, ואין מטרה בהפגנה לשם הפגנה גרידא.

ויודגש, כי לפי עדות בני משפחת מרן הגרי"ז, אלו היו שתי ההפגנות היחידות, שמרן נטל בהם חלק ועמד מאחוריהם, על אף שבתקופתו התקיימו עשרות הפגנות על גזירות רבות.

הפגנה גדולה נוספת הזכורה עדיין לרוב הציבור, היא ההפגנה שכונתה "הפגנת החצי מיליון" שנערכה לפני כחמש עשרה שנים, בראשות מרן רבנו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ויבלחט"א מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א וכל גדולי הדור, שבאה לאחר שהבג"ץ החל להתערב התערבות מציקה בכל הנושאים הקשורים לעניינים שבקיום הדת, ובכך נוצרה הסכנה של איבוד כח ההשפעה הפוליטית על שמירת כל ההישגים הדתיים שהושגו במהלך כל שנות המדינה.

הפגנה זו, נועדה כדי להוכיח לגורמי השלטון בכלל, ולשופטי בית המשפט העליון בפרט, כי הציבור החרדי גדול מדאי מכדי שיוכלו לרמוס את זכויותיו הבסיסיות. ואין ספק כי כתוצאה מהפגנה זו, השתנו לטובה מספר דברים בגישתם של שופטי הבג"ץ.

יציאה של כלל הציבור להפגנה, צריכה להישקל במשקל התועלת המעשית הרצויה כתוצאה מקיומה של הפגנה. זו היא גישת הציבור החרדי בהנהגת חכמי התורה, ביחס להפגנות. זאת בשונה מגישתם של חלקים אחרים בציבור שומרי התורה והמצוות, המשתמשים בכלי ההפגנות במטרה לכשעצמה, בכדי להביע קול מחאה. מסורת רבותינו ביחס להפגנות לימדה אותנו, כי הפגנות הינן מעשי חירום כאשר מוצו הדרכים האחרות, ורק כאשר כלל הציבור התורתי מאוגד מאחוריהם.

בנוגע לגזירה הנוראה של גיוס בני הישיבות המרחפת בחלל האויר, אין כל ספק בכך, שאם בכוחה של הפגנה לתרום משהו להציל אותנו מהגזירה הזו, זהו רק בזמן שמרנן ורבנן גדולי ישראל יכריעו שאין דרך אחרת, וכשיגיעו למסקנה עפ"י דעת התורה שכך היא הדרך, הרי שבוודאי הציבור החרדי יחד יתאגד בדרך פעולה שכזו כאיש אחד בלב אחד. הדבר יתכן, רק בזמן שכלו כל הקיצין, ויתברר כי כל הפעולות האחרות להציל את עולם התורה מגזירת הכליה ד´ ישמרנו, יעלו בתוהו רח"ל.

כל זמן שבני התורה יכולים עדיין לשקוד על תלמודם ללא חשש מעשי, הרי שהדבר החשוב ביותר הוא שמצב זה יוכל להימשך עד כמה שאפשר. הפגנות רחוב בזמן כזה, גם אם אין בהם דבר שלילי, הרי כיון שאין בהם תועלת מעשית בשלב זה, אין סיבה בשל כך להוציא את בני התורה מתלמודם, שהוא הדבר החשוב ביותר והמועיל ביותר כדי למנוע את הגזירה.