רגעי השבוע - חג הפסח

 

רגעי השבוע - חג הפסח

 

הסימן המוחשי לגאולה כאשר ממשיכי דרכם של המצרים מכים אחד בשני ללא סיבה מובנת / נסי נסים בחודש ניסן מתורצים אלו באלו / הסוד שנחשף על הגנרלים השקופים / הטלפונים השובתים של השליח בעל העיסוקים והשיעורים הרבים

 

א. למה נקרא שמו 'שבת הגדול'?

 

בכדי להבין עד כמה אנו בדור הגאולה, במיוחד בשנה זו שהיא בדיוק כמו הקביעות של יציאת מצרים בשעתה, הפליא הרב הראשי הרב לאזאר בדרשתו ביום השבת קודש בהיכל בית הכנסת המרכזי, כאשר בסיומו של קטע זה אמר ברגש רב: "כשרואים כעת את ממשיכי דרכם של המצריים מכים אחד בשני ללא סיבה מובנת, הרי שזה זמן מובהק שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ואנו בפתחה של הגאולה האמיתית והשלמה".

 

וכך החל משאו הנפלא הבנוי כתלפיות: "האדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך שלו את הטעם לשם 'שבת הגדול': כשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת, נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך? אמרו להם, זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים. הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם, וזהו שכתוב "למכה מצרים בבכוריהם". וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת, וקראוהו "שבת הגדול".

 

מעניין שאדמו"ר הזקן מביא את הטעם הזה שמובא ב'תוספות', ולא את הטעם המוכר יותר שמביא ה'טור': "שיו"ד בחודש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבו, "לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו". והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

 

הרבי בשיחתו בחלק י"ב, מסביר למה בחר אדמו"ר הזקן דווקא את הטעם של התוספות, כי לפי הטעם של הטור קשה, הרי הנס לא היה דווקא בשבת הגדול, שהרי בפשטות הוא המשיך גם בכל ארבעת הימים הבאים, שגם בהם השה היה קשור למיטה. ואכן הבית יוסף מתרץ, שבכל זאת היום הראשון הוא עיקר תוקף הנס, אבל אחר-כך כבר התרגלו קצת המצריים לזה, ולכן מציינים את הנס דווקא בשבת הגדול. והב"ח מבאר, שעיקר הנס היה שבני ישראל עצמם העזו לפעול בעצמם את אותו 'משכו וקחו לכם'. אבל בכל זאת הטעם של התוספות מרווח יותר, ולכן הביא אדמו"ר הזקן דווקא את הטעם הזה.

 

אבל לכאורה יש עדיין להבין את הטעם שהביא אדמו"ר הזקן, ולמה לדבריו אין את קושיית האחרונים. שהרי אם נאמר שבכורי מצרים נלחמו רק בשבת, ולכן קוראים לזה "שבת הגדול", קשה מה היה ההיגיון של בכורי מצרים? הרי אם הם הבינו שבקרוב ימותו במכת בכורות, היה עליהם להילחם בכל ארבעת הימים?! ואם נאמר שהם אכן נלחמו בכל הימים הללו, חוזרת הקושיא למה קוראים דווקא לשבת "שבת הגדול"?

 

וההסבר הוא על פי ביאורו של הרבי בכמה וכמה שיחות, שהנס העיקרי של שבת הגדול הוא ש"בכורי מצרים" - עיקר הכוח של מצרים - נפעל בהם סוף-סוף העניין של "וידעו כי אני ה'". הם הבינו שכבר הגיע הזמן להיכנע לפני הקב"ה ולהוציא את בני ישראל ממצרים, עד ש"הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו".

 

כך שבשבת הגדול אנחנו לא חוגגים את ההריגה שהיה בינם לבין עצמם, אלא את הנס של ההכרה בקב"ה שהתרחש בשבת הגדול, ולכן קוראים לו "שבת הגדול" דווקא, על פי הפסוק "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'", ומכאן שההכרה של הקב"ה בקרב הגויים מתבטאת באופן של "גדול".

 

נמצא שמה שאנחנו מציינים בכל שנה ב"שבת הגדול" שהיה ביום י' בניסן הוא נס ההכרה של הבכורים בהקב"ה, שהמצרים סוף-סוף הכירו בקב"ה, ודרשו להוציא את בני ישראל ממצרים.

 

אם כן, למחרתו ב-י"א בניסן מודגש גם העניין של ה"עבודה העצמית" בכוח עצמו באיתערותא דלתתא ובעבודת התחתון דווקא, כמו שרואים שמשה רבנו פעל ביום זה בעבודה העצמית שלו רק בכדי להועיל לבני ישראל כדלקמן בעניין 'מי מריבה'. וכך גם היה בשנה שנכנסו בני ישראל למצרים, שעברו את הירדן ביום י' בניסן, ומיום המחרת י"א ניסן התחיל העניין של העבודה העצמית לכיבוש ארץ ישראל וכיבוש שבעת העמים.

וזהו גם ענין ארבעת הימים שבהם התכוננו בני ישראל לקרבן פסח: אחרי שבשבת הגדול נפעלה ההכרה אפילו אצל המצרים בגדולת ה', אזי מתחיל סדר העבודה הפנימי של בני ישראל בהכנה ליציאת מצרים, שזהו עניינם של ארבעת ימי הביקור ממום של הקרבן קודם שחיטה, שמבואר בדא''ח שעניינם הוא עבודה עצמית בתיקון הנפש. דבר שמודגש בעיקר מי''א ניסן ואילך, אחרי הפעולה דשבת הגדול".

 

ב. על הסלע הך

 

ומכאן הוסיף הרב הראשי חוליה נוספת בשרשרת הנפלאה של התאריך י"א בניסן - יום הולדתו של הרבי: ידוע בהרבה משיחותיו של הרבי, שהעניין של משה רבנו היה מסירות נפש בפועל ממש בעבור בני ישראל, שהרי אם משה רבנו היה מדבר אל הסלע והיה מוציא מים, היתה מכך תביעה גדולה על בני ישראל, וכדברי רש"י "מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום; קל וחומר אנו". ולכן הכה משה את הסלע, כדי שלא יהיה קטרוג גדול כל כך על בני ישראל. ולמעשה מדובר במסירות נפש גדולה במיוחד, שהרי משה רבנו הסכים בכך לוותר על כניסתו לארץ ישראל - דבר שהיה חשוב לו ביותר כידוע, וזאת רק כדי שלא לגרום קטרוג על בני ישראל.

 

מצביע הרב שליט"א על התאריך המדויק של הסיפור של מי מריבה, שלפי החשבון היה זה ביום י"א בניסן! שהרי מובא בשו"ע שמיתת מרים היה ב-י' בניסן, ואם-כן כל הפרשה של "מי מריבה" היה למחרתו ביום י"א בניסן. הרי שביום י"א ניסן מודגשת ביותר מסירות הנפש הגדולה של מנהיג ישראל בשביל בני ישראל.

 

חשבתי להוסיף על זה, לאחר שבהשגחה פרטית למדתי בשבת קודש בדף היומי - במנחות דף ע"ו  - שאת "לחם הפנים" ניתן להקריב גם מחיטים ולאו דווקא מסולת משובחת, ומבארת הגמרא שהטעם הוא כי "התורה חסה על ממונן של ישראל". שואלת הגמרא "היכא רמיזא?", מניין לנו עניין זה? ומתרצת "דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם" - פסוק שנאמר למשה רבנו בפרשת מי מריבה.

 

לכאורה יש להבין, למה הביאה הגמרא את הראיה ש"התורה חסה על ממונם של ישראל" מכאן, ולא מהפסוק בפרשת מצורע "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע, ולא יטמא כל אשר בבית", שמכאן רואים שהתורה חסה אפילו על כלי חרס פשוטים שאין להם טהרה, וציוותה לפנות אותם לפני שהכהן יטמא את הבית? ואם כן יש להבין למה לא הביאה הגמרא את הראיה מכאן?

 

ראיתי מיד שהקשו המפרשים, מדוע הקב"ה אמר למשה רבנו "והשקית את העדה ואת בעירם", ולכאורה למה צריך לצוות להשקות גם את הבהמות ממי הבאר? והרי ידוע הלימוד מהפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת", שיש לאדם ליתן קודם כל מאכל לבהמתו ורק אחר-כל לעצמו, ואם-כן מדוע היה צריך ציווי מיוחד שיש להשקות את הבהמות? והרי החיוב הוא תמידי, שהאדם מצווה להשקות את בהמותיו אחר שמשקה את עצמו? 

ומתרצים האחרונים, שמכיוון שיכולנו לחשוב שמי הבאר שהגיעו בדרך נס מיועדים רק לבני אדם ולא לבהמות, ועל זה משמיע הפסוק שמותר לתת גם להם לשתות מהמים. והחידוש הוא בפסוק שאף שהמים הגיעו לישראל בדרך נס, ולכאורה הנס נעשה רק בעבורם ולא בשביל הבהמות, באה התורה להדגיש שיש להשקות את הבהמות, כדי למנוע מהם צער.

ולפי זה יובן העניין היטב. כידוע 'לחם הפנים' היה לחם של 'נס', כמו שאמרו בגמרא במסכת יומא "נס גדול היה נעשה בלחם הפנים - סילוקו כסידורו", שהיו מניחים אותו ביום השבת, והוא נשאר חם וטרי עד השבוע הבא.

 

ואם כן מובן מדוע כשעוסקים ב'לחם הפנים' ורוצים להביא ראיה ש"התורה חסה על ממונם של ישראל", מביאים זאת דווקא מהעניין של 'מי מריבה' שגם שם היה מודגש העניין של הנס.

 

כשקראתי למחרת - בבוקרו של יום הבהיר י"א ניסן - את התהילים היומי אחרי התפילה המתאים לאותו יום בחודש, נעצרתי בפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס", וחשבתי, הנה שוב בהשגחה פרטית מודגש דווקא ביום של י"א בניסן את העניין של הנס, ולא רק "נס" אלא "נס להתנוסס", כי הרי כל חודש ניסן הוא חודש של ניסים, ובפרט ביום י"א ניסן, שמודגש העניין של נשיא הדור, ויה"ר שנזכה כבר ל"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" עוד השנה.

 

ג. הגנרלים שאינם יודעים לשאול

 

כשקיבלתי השבוע את הספר החדש שלו, הבנתי וחשתי שמאחוריו שעות רבות של חוסר שינה, שכן המחבר השקיע בו את תמצית חלבו ודמו. וגם אחרי רזומה מפואר של כתיבת ספרים חשובים וחיבורים שונים ומגוונים, עדיין כל אלו לא הגיעו למה שיצא השבוע ממכבש הדפוס: "הגנרלים שלי"!

 

אומנם נמצאים כעת אנו בתקופה של מלחמות מגוונות בהרבה מקומות בעולם; נשיאים וגנרלים, אומות באומות, כל אלו מתגרים אלו באלו - אבל ישנם 'גנרלים' מזן אחר לגמרי. קטנים ושברירים, חלשים ושקופים, אך עם נשמה גבוהה מיוחדת מאוד. נשמות, שהרבי מכנה אותם "הגנרלים שלי".

 

"ילדים עם צרכים מיוחדים, מטבע הדברים, מעוררים רגשות חמלה בלב כל אדם, והמבט לו הם זוכים הוא - מבט מיוחד.

 

מבטו של הרבי, כל מבט, הוא מיוחד. מבטו של הרבי על כל יהודי ואל כל יהודי, ובפרט אל ילד יהודי - מיוחד ביותר הוא, וכאשר המדובר על ילדים מיוחדים - מיוחד הוא שבעתיים. מבטו המיוחד של הרבי הינו מעל ומעבר לרגישות והחמלה האנושית-טבעית. כנשיא הדור, נשיא של כל אחד ואחד מהדור, יהא מצבו אשר יהא, רואה הרבי פנימה, אל תוככי הנפש, המקום בו הילד שווה לכל הילדים.

 

ייתכן והגוף 'מיוחד' הוא, שונה וחריג, אך הנשמה השוכנת בו טהורה וזכה היא. הנשמה האלוקית של אותם ילדים, שווה במהותה לשאר הנשמות, ואולי אף גבוהה יותר, וככזו זקוקה היא לכל מה שנשמתו של ילד אחר דורש.

 

"אלו הגנרלים שלי", אמר הרבי למרת מאייר, שאחזה בזרועותיה את בנה הקטן אברמ'ל, ילד עם תסמונת דאון.

 

"גנרלים". זה התואר שהרבי העניק לאברמ'ל, והשימוש בלשון רבים, "גנרלים", מעיד שהרבי מעניק תואר זה לכלל הילדים המיוחדים. הגנרל ניחן באיכות שונה, נעלית מזו של יתר הלוחמים. נדרשת ממנו עשייה משמעותית יותר, כזו שיש לה משקל רב בהכרעת שדה הקרב".

 

במילים אלו נפתח הספר החדש, פרי עטו של ידידי ורעי היקר השליח הרב אלי' וולף, המסכם את המבוא המרגש בספרו החדש על יחס הרבי לילדים המיוחדים במשפט זה: "אלו הגנרלים שלי. אלו - הילדים עם הצרכים המיוחדים".

 

לפני כעשרים שנה הגיע הרב וולף עם משפחתו לשליחות במוסקבה, לנהל את משרדי ארגון "אור אבנר" הנמצאים בבירת מוסקבה, ומצודתם פרושׂה בכל רחבי מדינות ברית המועצות לשעבר. את מיטב שנותיו השקיע כאן יחד עם זוגתו וראו ברכה רבה בעמלם, עד שהגיע אותו בוקר, בו לחש לי הרב וולף: אנו שבים לארץ ישראל...

 

"הבנו שאין לנו ברירה. דובי שלנו עם הנשמה המיוחדת שלו חייב מסגרת לימודית - טיפולית מיוחדת. התייעצנו עם המזכיר של הרבי הרב בנימין קליין, שענה לנו, שללא ספק, רצון הרבי קודם כל, לעשות למען הילדים בבית". ועם כל הקושי והצער בצעד שכזה, הרב וולף ומשפחתו חזרו לצערנו לארץ ישראל, הכל בשביל הבן היקר הנמנה עם צבא הגנרלים של הרבי. 

 

ומה שהחל כ"תשורה" בדמות חוברת בת עשרות עמודים, שהרב וולף הכין לקראת בר המצווה של דובי היקר, התפתח עם הזמן לספר של ממש, לאחר שגילה עוד מכתבים, שיחות, עדויות וחומר מרתק, על גישתו הייחודית של הרבי למען אותם ילדים או אנשים עם צרכים נפשיים מיוחדים. 

 

שיטתו של הרבי מיוחדת ומגוונת. לא הרי מענה לשליח שהתלונן על הולדת נכדה עם תסמונת דאון, שהרבי מעמיד אותו על מקומו - מה שהתברר לימים, כפי שהשליח עצמו העיד להרב וולף, שהדברים החריפים של הרבי, הם אלו שהצילו את המשפחה, או מכתב מחזק לאמא, שתראה כמה ילדים בריאים ומשפחה יפה הקימה; לצד הכלה, אמפתיה ועידוד אבהי מרגיע ומרומם למישהו אחר. 

 

זהו הרבי, נשמה כללית, הכוללת גם נשמות מיוחדות ויודעת לתת את הכוח להורים ובני המשפחה להתמודד עם כל זה - כפי שליקטם במקצועיות ובהצלחה רבה, הסופר המחונן והשליח המסור הרב אלי' וולף, למען המשפחות עם ילדים גנרלים, ובכלל - גם לכלל הציבור, שנחשף כעת לפן נוסף ובלתי מוכר של הרבי. 

 

 

ולתמונת השבוע שלי: יהודה - אתה יודוך אחיך

 

התברכנו ב"ה בברכה מיוחדת של אירועים יפים ומגוונים לאורך כל השנה, בהם הכנסות ספר תורה, חנוכות מבנים ומוסדות שונים. אך כל אלו לא הגיעו למעמד של חנוכת "מרכז ללימוד חסידות", בתוך מרכז עסקים במרכז מוסקבה, מעמד לו חווינו ביום ראשון - יום הבהיר י"א בניסן. 

 

בזה אחר זה התכנסו ובאו האורחים המגוונים למתחם המשרדים של הרב יהודה דווידוב, משרדי העסקים, לצד ניהול "קרן 770 רוסיה" והאגף החדש שלשמו התכנסנו: מקום מיוחד ללימודי קודש בכלל וחסידות בפרט. 

 

אינני זוכר את השנה המדויקת, אך מזה מספר שנים יושבים אנו זה לצד זה בכל בוקר בתפילת שחרית בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", וכולי התפעלות ממנו. הוא מתיישב ללמוד חסידות שעה ארוכה לפני התפילה, אומר בנעימות תהלים לאחר התפילה, ומוסר שיעור קצר למספר חברים מקשיבים. בשבת וחג השיעור גדול יותר. 

 

ובין לבין, שני הטלפונים הניידים שוכבים דוממים בצד, הוא לא נוגע בהם, לא מעניין אותו העסקים, אין דיבורים בתפילה. כל כולו מקיים בתפילה את מה שלמד ולומד בספרי החסידות הרבים, בהם הוא משקיע את מרצו וכוחו. 

 

ר' יהודה הוא תופעה מופלאה ומיוחדת של כוח רצון גדול, הבא לידי ביטוי בלימודים הקבועים שלו עם מורו ורבו הרב הראשי הרב לאזאר, ושאר החברותות שלו, ובמיוחד בשיעורים שהוא עצמו, כאמור, מוסר. 

 

איש עם חזון ומעוף כמוהו, הופך את משרדי העסקים שלו לבית חב"ד במלוא מובן המילה. בשיא היופי וההידור, ובתאריך מושלם - יום הבהיר י"א ניסן, נפתח המשכן הקבוע של בית חב"ד מספר 36 במוסקבה, במעמד מרשים וחגיגי, שכל כולו כבוד ואהבה לרבי לכבוד יום הולדתו. חברי השיעורים שלו, מפתיעים אותו בספר תורה חדש שרכשו בעבורו, והרב דוד מונדשיין מביא בשם השלוחים כתר תורה מכסף טהור, הערכה והוקרה בשם כלל השלוחים ברוסיה, על עזרתו הקבועה למען השלוחים ובני משפחותיהם. 

 

בהזדמנות זו, אתן שבח והודיה לקב"ה, שבמוצאי שבת קודש - אור ליום הבהיר י"א בניסן, נכנס בית חב"ד מספר 35 למשכנו המרווח והחדש, ובמעמד הרב הראשי הרב לאזאר שהגיע לקבוע את המזוזה, החלה הפעילות הקבועה של בית חב"ד "שאגאל" בשכונת "זיל". ברכתי, ברכת אב, לבן היקר הרב שאול שמעון, שיהיה המקום צר מלהכיל את הרבים, והמקום יגדל ויתפתח בע"ה לכלל היהודים הרבים בשכונה הגדולה, לתפארת ולנחת רוח רבנו נשיאנו.  

 

 

חג פסח כשר ושמח!

שייע