מאת: אחד משלנו
התמונות שעלו השבוע מבני ברק אינן נותנות מנוח
לכל יהודי חרד. אופנוע משטרתי עולה באש ברחוב הרב שך, ענני גז מדמיע מעל ישיבת
"בית מאיר", וחיילות צעירות נסות על נפשן בלב העיר. עבור הצופה התמים,
מדובר בעוד התלקחות יצרית ספונטנית של "ההמון החרדי". אך עבור מי שמבקש
להתבונן מעט מעבר לפני השטח, עולות שאלות נוקבות שמחייבות אותנו, כציבור, לעצור
ולחשוב: האם אנחנו מנהלים כאן מאבק על נפשנו, או שמא הפכנו, במו ידינו, לחומרי
בעירה במדורה של מישהו אחר?
1.
האנטומיה של ה"מחדל": מדוע
הושמט התיאום המשטרתי?
כל מי שמכיר את עבודת הצבא והמשטרה יודע
שקיימים נהלים ברורים למניעת חיכוך בריכוזים חרדיים. והנה, כאן הכל קרה הפוך, בדרך
שהבטיחה התלקחות:
תזמון ה"פריים-טיים": הכניסה בוצעה
דווקא בשעת צהריים עמוסה, שעה שבה הרחוב שוקק אדם ותלמידים. בניגוד למעצרי עריקים
המבוצעים תמיד באישון ליל (04:00 לפנות בוקר) כדי לצמצם חיכוך, כאן נבחרה השעה
שתבטיח מקסימום קהל ומקסימום אש. הם לא חיפשו שקט, הם חיפשו קהל.
בחירת ה"סדין האדום": שליחת חיילות –
הטריגר הרגיש ביותר עבור הציבור שלנו – דווקא ביום של מתח שיא. החיילות עצמן חשו
בסכנה וביקשו לא להיכנס, אך המפקדים התעקשו בניגוד לכל היגיון בטיחותי. זו אינה
טעות, זו בחירה כירורגית בטריגר שיבטיח את הפיצוץ.
מלכודת חוסר התיאום: המשטרה כלל לא עודכנה.
השמטת העדכון המשטרתי לא הייתה רשלנות, היא הייתה יצירה מכוונת של "שטח
מת" וואקום פיקודי. לו היה ליווי משטרתי, המשטרה הייתה מפעילה כוח מנע שהיה
מסיים את האירוע בשקט, אך אז "ההצגה" הייתה נהרסת.
2.
היפוך היוצרות: כך הפך
ה"נרדף" ל"תוקפן האכזר"
כדי להבין את עומק המניפולציה, עלינו לדמיין את
ה"תמונה שנמנעה". לו היה מתקיים תיאום משטרתי כנדרש, היינו רואים כוחות
עצומים של משטרה, פרשים ולוחמי מג"ב הצרים על מבואות העיר רק כדי לאפשר כניסה
של שתי חיילות. התמונה שתופץ בתקשורת הייתה של "מדינת משטרה מול
אזרחים". הציבור הכללי היה שואל בזעזוע: "האם באמת צריך גדוד חמוש רק
כדי שחיילת תבצע ביקור ת"ש?". תמונה כזו הייתה מעוררת אמפתיה אוטומטית
כלפי החרדים שנתפסים כנרדפים, ומחזקת את הקולות הקוראים למיתון.
במקום זאת, הושגה תמונת המנוסה והאימה: על ידי
מניעת התיאום, המתכננים מחקו את ה"גוליית" (המשטרה) מהפריים והשאירו רק
את ה"דוד" (החיילות). במקום שוטרים חמושים מול מפגינים, קיבלנו שתי נשים
צעירות, חסרות הגנה, הנסות על נפשן בסמטאות מפני המון זועם. ברגע זה, הן הפכו
מנציגות של שלטון כופה ל"בנות של כולנו". זהו היפוך תודעתי גאוני: החרדי
אינו עוד ה"נרדף", אלא הפך באחת ל"תוקפן האכזר" שרודף נשים
במדים.
3.
מה המניע? מי באמת מרוויח מהבערת
העיר?
למי יש אינטרס לשרוף את בני ברק ולפוצץ את המצב
דווקא עכשיו? לכאורה, ניתן להפנות אצבע כלפי הפלג הקיצוני. האינטרס שלהם ברור: הם
מתנגדים לכל הידברות, פוסלים חוק גיוס בהסכמה, ושואפים לסגור את הדלת בפני כל
פשרה. אולם, עם כל הכבוד ליכולות של הקיצוניים, אין להם שום יכולת לתמרן את שרשרת
הפיקוד של צה"ל ולהורות למפקדים להפר נהלי בטיחות ותיאום.
נשארת האפשרות המטרידה: גורמים פוליטיים שבונים
את כוחן על שנאת חרדים וזקוקים לכך שסוגיית הגיוס תישאר פצע פתוח. מבחינתם, פשרה
היא אסון פוליטי שיש למנוע בכל מחיר. הם היו זקוקים להמחשה ויזואלית של
"אנרכיה חרדית" כדי להבטיח שקמפיין הבחירות יתנהל סביב פסילת המגזר
החרדי. בני ברק היא זירת הבימוי המושלמת עבורם.
4. "רוח
המפקד": איך גופים פוליטיים מעצבים את הפקודות בשטח?
כדי להבין איך גופים פוליטיים משפיעים על
החלטות המפקדים, צריך להסתכל על המנגנונים הסמויים המעצבים את "רוח
המפקד":
·
רשתות המילואים:
דמויות מפתח בארגוני המחאה הם קצינים בכירים במילואים המהווים מודל לחיקוי. בשיחות
"מקצועיות" הם מחדירים תפיסה של "חוסר פשרה" מול המגזר החרדי.
·
הפחד
מ"התקפלות": קמפיינים אגרסיביים בתקשורת יוצרים לחץ פסיכולוגי. מפקד
צעיר חושש להצטייר כמי ש"נכנע לסחטנות חרדית" ומתעקש על משימה נפיצה רק
כדי להוכיח "ממלכתיות", גם במחיר סיכון חיי אדם.
·
נוכחות בגופי
המטה: גופים פוליטיים פועלים מול אכ"א וחיל החינוך, דוחפים לנהלים קשיחים
שאינם מאפשרים רגישות דתית, במטרה לייצר את החיכוך המיוחל.
·
הגיבוי המשפטי
והציבורי: מפקד יודע שאם יבצע משימה שתוביל לעימות עם חרדים, הוא יקבל
"חיבוק" תקשורתי. תחושת הגיבוי הזו מהווה תמריץ ללקיחת סיכונים מבצעיים
גבוהים.
·
הקשר לדרג
המדיני: מפקדים בכירים מבינים את רצון הדרג המדיני העתידי. אם השיח השולט הוא
עימות, המפקדים יישרו איתו קו כדי להישאר רלוונטיים.
·
5.
תעלומת המצית הנעלם והאש שהופקרה
לטובת המצלמות
שיא האירוע היה הצתת האופנוע, ושם השאלות
הופכות למטרידות באמת: איך ייתכן שבכל עשרות הסרטונים אף אחד לא תיעד את רגע ההצתה
עצמו? ראינו את האש, אך לא את היד שאחזה בגפרור. יתרה מכך, המשטרה נכחה במקום אך
עמדה מנגד ולא כיבתה את האש כשהייתה קטנה. האם האופנוע הבוער היה שווה למערכת
ההסברה הרבה יותר כתמונה מאשר ככלי רכב?
6. פאזל
התפילין המוסתרים: חילול קודש או הנדסת זירה שטנית?
הפריטים הללו – תפילין וסידור – היו מוסתרים
בתוך האופנוע, ולא גלויים לעין כל. בחור שזורק גפרור אינו יודע מה טמון במעמקי
הכלי. מי דאג שהתפילין הללו יימצאו ויוצגו לראווה כשהם חרוכים, בדיוק ברגע הנכון
עבור מצלמות הדוברות?
האם ייתכן שהתפילין הללו "הוטמנו"
מראש כחלק מבימוי זירה? חילול קודש כזה הוא הנשק החזק ביותר לשבירת הברית בינינו
לבין הציבור המסורתי. אם מישהו טמן אותם שם במכוון כדי שיישרפו ויוצגו בדוברות
המשטרה, הרי שאנחנו בעיצומו של מבצע הנדסת תודעה שטני שנועד להשחיר אותנו.
7. "אידיוטים
שימושיים": האם אנחנו מספקים את חומרי הבעירה ליריבינו?
אנו נמצאים במלכודת. הצתת האופנוע הייתה המתנה
הגדולה ביותר שהיוזמים יכלו לחלום עליה. עלינו להבין את שדה המערכה החדש – זה לא
רק חוק בכנסת, זה קרב על דעת הקהל. חובה עלינו, ובפרט על עיני העדה, לתת את הדעת:
איך מוחים מבלי להפוך לניצבים בהצגה של יריבינו? אל תתנו להם להשתמש בדם לבנו
כחומר בעירה למדורותיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.