אז איך קרה שארצות הברית של אמריקה, מעצמת העל החזקה ביותר בהיסטוריה, מתקשה לשנע למזרח התיכון יותר מנושאת מטוסים אחת, וגם זה בקושי? הצי האמריקני הרי מפעיל 11 מפלצות כאלה, אז לאן נעלמו כולן?
קודם כל, נתון לא מפתיע: נושאות המטוסים האמריקניות הן מכונות המלחמה המורכבות ביותר בעולם, ולמעשה בהיסטוריה האנושית. זה סוד הכוח שלהן - אבל גם עקב האכילס של הצי האמריקני.
מכונה כל כך מורכבת, שכוללת עשרות אלפי רכיבים ומאות מערכות - החל מכורים גרעיניים להנעה ועד לרשת מסובכת של צינורות קיטור להזנקת המטוסים מהמסלול הקצר - דורשת המון תחזוקה.
כמה המון? ובכן, בכל רגע נתון, בערך שליש מבין 11 נושאות המטוסים, בממוצע, לא מפליגות בים אלא נמצאות בסבבי טיפולים שונים בנמלי הבית שלהן בארה"ב. שליש נוסף נמצא באימונים ורק שליש אחד זמין להפלגות מבצעיות.
אבל נניח שאימונים ניתן להשהות, אז מתוך 11 נותרנו עם 7 או 8 נושאות מטוסים זמינות. עכשיו, תורידו מהחישוב גם את הנימיץ, נושאת המטוסים הוותיקה ביותר, שרשמית עדיין מבצעית אבל מעשית כבר נמצאת בהליכי הוצאה משירות, ולא מתוכננת יותר לצאת להפלגות, למעט מסע אחרון לבסיס הצי בנורפולק, וירג'יניה, שם יחל תהליך השבתת הכורים הגרעיניים והוצאתה הסופית מהשירות, שצפוי לקחת כשנה.
ועדיין, נותרנו עם 7-6 נושאות מטוסים. ב-2003, בפלישה לעיראק, האמריקנים הצליחו לרכז בו-זמנית 5 נושאות מטוסים בזירת המזרח התיכון (שלוש מסדרת נימיץ בהדחק של כ-100,00 טון, ושתיים מעט קטנות יותר מסדרת קיטי הוק שכבר לא בשירות, בהדחק של כ-80,000 טון). מה השתנה?
ובכן, סדר העדיפויות האמריקני השתנה. אם ב-2003 המזרח התיכון הוגדר על ידי הממשל כזירה העיקרית בתפיסת הביטחון הלאומי של ארה"ב, הרי שמאז השתנו הדברים. בתהליך הדרגתי, שהחל בסביבות 2011 בממשל אובמה ונחתם רשמית בתקופת ממשל ביידן, הוגדרה הזירה האינדו-פסיפית כזירת הייחוס העיקרית בתפיסת הביטחון הלאומי של ארה"ב.
מהי הזירה האינדו-פסיפסית? בעברית פשוטה, זירת סין - ובעיקר החשש האמריקני מפלישה סינית לטאיוואן. לכן הנשיא טראמפ לא מזיז מאזור יפן את נושאת המטוסים ג'ורג' וושינגטון, שמשייטת שם כבר תקופה ארוכה, כדי לא לאפשר לסינים שום חלון הזדמנויות לפלישה. גם כך, הלינקולן הובאה למזרח התיכון מים סין הדרומי - תמרון שהחליש את הסד"כ האמריקני בזירה זו.
אז בלי הג'ורג' וושינגטון, והלינקולן שכבר באזור, עדיין נותרנו עם 4 או 5 נושאות מטוסים זמינות, לא? ובכן, לא ממש. עם השנים נוספו לארה"ב עוד זירות משניות, והג'ראלד פורד, נושאת המטוסים המתקדמת ביותר של הצי, כבולה כעת למשימה בים הקריבי, שם היא סיימה לטפל בניקולס מדורו אבל עדיין חיונית לצורך הקרנת כוח, מניעת התערבות סינית או רוסית, וטיפול מהיר בניסיונות "מרד" של קראקס, לצד המשך המאבק בקרטלי הסמים של אמריקה הלטינית שעליהם הכריז טראמפ מלחמה.
נותרנו, אם כן, רק עם 3 או 4 נושאות מטוסים זמינות, בהנחה שטראמפ יחליט שיש הצדקה לשבש למשך שבועות ארוכים, אם לא יותר מכך, את שגרת האימונים של אחת מהן, וכתוצאה מכך, באפקט דומינו בלתי נמנע, את כל גרף הפעילות של הצי.
מביניהן כדאי לפקוח עין במיוחד על הג'ורג' H.W בוש, שיצאה לאחרונה להפלגה מזרחה, לאוקיינוס האטלנטי, ועשויה להיות נושאת המטוסים הנוספת שתישלח למזרח התיכון, אם הנשיא יחליט לעבות עוד יותר את הסד"כ באזור.
מהלך כזה ייקח לפחות כעשרה ימים וכנראה יותר מכך, ולכן נותרנו עם המסקנה הקבועה שלנו: אמנם ההמתנה לטראמפ מתסכלת, אבל כדי לעשות את העבודה כמו שצריך יש משאב אחד שחשוב יותר מכל האחרים: סבלנות.
בתמונה: נושאת המטוסים ג'ראלד ר. פורד, החדישה ביותר בצי האמריקני, ומעליה מטס של מבחר מכלי הטיס שמוצבים עליה: מטוסי תקיפה מסוג F-18 סופר הורנט, מטוס שליטה ובקרה מסוג E2-D הוקאיי, ומסוקי חילוץ והצלה מסוג MH-60-S סיהוק. צילום: ג'קסון אדקינס, צי ארה"ב.
תמיר מורג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.