"חמש שעות על הכיסא - אפס שעות בלב"

 חמש שעות רצופות – או: איך הפכה עבודת ה’ למבחן סיבולת 

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך

יש רעיונות שנשמעים מצוין על הנייר. מסודרים. נקיים. עם טבלאות, שעונים, ותחושת שליטה מוחלטת. אחד מהם הוא הרעיון הגאוני: כל הבחורים בישיבה לומדים חמש שעות רצופות. כל יום. בלי יוצא מן הכלל.

בלי לשאול מי.

בלי לשאול איך.

ובוודאי בלי לשאול למה.

כי אם זה עובד לבחור אחד – זה בטח יעבוד ל־80.

ואם זה לא עובד? סימן שהבחור בעייתי.

כך נולד לו עוד קודש קודשים חדש בעולם הישיבות: רצף.

לא הבנה. לא חיבור. לא חשק.

רצף.

הישיבה שלי היום לא מחפשת עובד ה’, היא מחפשת רץ מרתון.

ומי שלא עומד בקצב – מוזמן להרגיש אשם, חלש, לא מספיק “בן תורה”.

מיתוס הריכוז הרציף

נתחיל באמת פשוטה, כואבת, ולא פופולרית:

רוב בני האדם – כולל בחורי ישיבה מצוינים – אינם מסוגלים לריכוז עמוק חמש שעות רצופות.

לא בגלל שהם עצלנים.

לא בגלל שהם מקולקלים.

אלא בגלל שכך בנוי מוח אנושי.

ריכוז הוא משאב. לא אידיאולוגיה.

וכשמנצלים אותו בכוח – הוא לא מתקדש, הוא מתרסק.

אבל בישיבה?

אם אתה מתעייף – סימן שאתה לא רוצה מספיק.

אם אתה נשרף – סימן שאתה לא מחובר.

ואם אתה קורס נפשית – כנראה חסר לך ביראת שמים.

איזו מערכת נוחה. תמיד הבחורים אשמים.

למי זה כן מתאים? (ספוילר: לא לרוב)

בואו נהיה הוגנים.

חמש שעות רצופות כן מתאימות לחלק קטן מהבחורים:

בחורים עם מבנה אישיות מונוטוני

בעלי ריכוז גבוה במיוחד

כאלה שלימוד הוא עבורם ויסות רגשי

ולעיתים – כאלה שבורחים מהחיים אל תוך הגמרא

אלה בחורים יקרים. חשובים.

אבל הם מיעוט.

הבעיה מתחילה כשהמיעוט הופך לתקן.

וכשמי שלא עומד בו – מוגדר כבעיה חינוכית.

ומה קורה לרוב הבחורים?

הרוב לא צועק.

הרוב לא מתקומם.

הרוב פשוט שורד.

הם יושבים.

העיניים בגמרא.

המוח במקום אחר.

הנפש מתכווצת.

וכך נוצר דור של בחורים שיודעים לשבת –

אבל לא יודעים ללמוד.

יודעים להחזיק ספר –

אבל לא יודעים לאהוב תורה.

וכשיום אחד הם קמים והלב ריק –

כולם מופתעים.

איך זה קרה לבחור כזה “מסודר”?

האבסורד הגדול: פחות תוצאה, יותר לחץ

האירוניה זועקת:

דווקא הלחץ לחמש שעות רצופות מוריד את איכות הלימוד.

פחות הבנה.

פחות שמחה.

פחות חיות.

אבל יש שקט במסדרון –

אז הכל בסדר.

כי בישיבות, כמו במפעלים,

מה שלא נמדד – לא קיים.

ומה שנמדד – חשוב, גם אם הוא ריק מתוכן.

אז מה כן? דרך שפויה

לא, הפתרון הוא לא “לבטל סדרים”.

ולא להפוך את הישיבה לקייטנה.

הפתרון הוא התאמה.

חלוקה ליחידות ריכוז קצרות ועמוקות

הפסקות יזומות ולא מבוישות

גיוון בין עיון, בקיאות, חזרה ושיחה

הכרה בכך שלא כל מוח עובד אותו דבר

ובעיקר – מעבר משליטה לחינוך

יש הבדל עצום בין “להחזיק בחור בכיסא”

לבין “להחזיק לו את הלב”.

ועכשיו נשאל את עצמנו, חמש שעות רצופות – או: הלופ שבו הישיבות איבדו את השכל ועדיין משוכנעות שזה נקרא חינוך

יש לופים שאדם נתקע בהם.

ויש לופים שמוסדות שלמים חיים בתוכם – עשרות שנים – ומכנים את זה “מסורת”.

בעולם הישיבות, במיוחד אלה שמתגאות בכך שהן “כמו פעם”, “בלי חכמות”, “בלי פסיכולוגיה”, נוצר לופ אחד קדוש במיוחד:

כולם לומדים חמש שעות רצופות. כל יום. נקודה.

לא כי זה עובד.

לא כי זה נכון.

לא כי זה מגדל בני תורה.

אלא כי ככה עשינו אתמול.

וכי ככה עשו לפנינו.

וכי לשאול שאלות זה כבר חשש לכפירה.

הלופ: דרישה → קריסה → האשמה → הכחשה

כך זה עובד, שלב אחרי שלב:

דורשים חמש שעות רצופות מכל בחור, בלי הבחנה, בלי התאמה, בלי מחשבה.

הבחורים קורסים מבפנים.

מי שלא עומד בזה – מואשם:

בעצלנות, בחוסר יראת שמים, בבעיות רגשיות, בהשפעות רעות.

ואז מגיע שלב ההכחשה:

“אצלנו אין נשירות”.

“הבחורים שלנו בסדר”.

“מי שלא מחזיק – שילך”.

וכך הלופ נסגר, וחוזר על עצמו.

והישיבה משוכנעת שהיא מחזיקה קו.

בפועל – היא מחזיקה קבר שקט.

הפשע הגדול: הפיכת זמן לערך במקום תוכן

בעולם הישיבות התקועות, הזמן הפך לאל.

לא לימוד.

לא הבנה.

לא חיבור.

זמן.

כמה שעות ישבת.

כמה זמן לא קמת.

כמה זמן החזקת את הגוף על הכיסא.

והנה האמת שאסור לומר בקול:

שעה אחת של לימוד אמיתי שווה יותר מחמש שעות רצופות של נוכחות פיזית ריקה.

אבל זה מסוכן.

כי אם מודים בזה –

צריך להתחיל לחנך.

וצריך להתחיל להקשיב.

וצריך להכיר בזה שלא כל בחור הוא אותו מוח ואותה נפש.

וזה כבר שובר את הלופ.

חמש שעות רצופות – למי זה באמת נועד?

בואו נפסיק לשקר.

המודל הזה נבנה עבור סוג מאוד מסוים של בחורים:

כאלה עם ריכוז טבעי חריג

כאלה שמוחם בנוי למונוטוניות

כאלה שלימוד הוא עבורם מפלט מהעולם

ולעיתים – כאלה שפשוט התרגלו לכבות את עצמם

אלה לא רוב הבחורים.

אלה לא אפילו חצי.

אבל במקום לומר: “זה מתאים לחלק”,

המערכת אמרה: “זה מתאים לכולם”.

ומי שלא מתאים – יישבר.

בשקט.

הלימוד הרצוף באופן שהוא מנוגד כהיום לא בונה התמדה – הוא בונה ניתוק

אומרים לבחורים:

“חמש שעות זה חינוך להתמדה”.

שקר.

התמדה לא נבנית מהחזקה בכוח.

התמדה נבנית מחוויה של הצלחה, של משמעות, של חיבור.

בחור שיושב חמש שעות ומנותק –

לא לומד התמדה.

הוא לומד להעמיד פנים.

הוא לומד איך להיראות בן תורה,

בלי להיות בן תורה.

וזו כבר לא בעיה חינוכית.

זו סכנה רוחנית.

והנה הנקודה הקריטית שכולם מפחדים ממנה

בחור צריך לפגוש מאמץ.

בוודאי.

אבל מאמץ מדורג, מכוון, מותאם.

שעה אחת של לימוד עמוק, עם מאבק אמיתי על הבנה,

עם שאלות, עם מחשבה, עם זיעה פנימית –

בונה פי עשר יותר מאשר חמש שעות רצופות של עייפות.

שעה אחת שבה הבחור יוצא ואומר:

“הבנתי משהו. התקדמתי. גדלתי.”

יוצרת מסוגלות.

חמש שעות שהוא יוצא מהן מרוקן, אשם, עייף –

יוצרות שנאה שקטה לתורה.

אבל בעולם הישיבות התקועות,

שעה אחת נראית כמו כישלון.

וחמש שעות נראות כמו הצלחה –

גם אם לא נשאר מהן כלום.

האתגר שהפך למדד – והרס הכל

כן, צריך להציב רף.

כן, צריך אתגר.

אבל יש הבדל תהומי בין אתגר לבין מדד.

אתגר אומר:

“יש לאן לגדול”.

מדד אומר:

“אם לא הגעת – אתה לא שווה”.

וכשהישיבה מודדת בחורים לפי כמה זמן הם יושבים,

היא לא בודקת לימוד.

היא בודקת ציות.

וזו כבר לא ישיבה.

זה מחנה.

הרוב לא נושר – הוא פשוט נעלם מבפנים

הטעות הגדולה של הישיבות התקועות היא שהן מחפשות נשירה גלויה.

בחור שקם והולך.

אבל הנשירה האמיתית היא שקטה.

בחורים שיושבים שנים,

לומדים לכאורה,

ומתנתקים לאט.

הם לא ייצאו נגד המערכת.

הם פשוט ייצאו מהלב.

וכשיום אחד הם ימצאו את עצמם בלי חיבור לתורה,

בלי שמחה, בלי חיות –

כולם ישאלו:

“איך זה קרה?”

זה קרה בחמש שעות רצופות.

יום אחרי יום.

מילה אחרונה – למי שעוד מוכן לשמוע

ישיבות לא אמורות לייצר אלופי ישיבה.

הן אמורות לייצר בני אדם לומדים.

שעה אחת של אמת.

שעה אחת של חיבור.

שעה אחת של מאמץ נכון –

שווה עולם.

חמש שעות של לופ, של פחד, של הצגה –

שוברות נפשות, גם אם אף אחד לא מודה בזה.

ומי שממשיך להחזיק בלופ הזה בשם “ככה זה”,

שלא יתפלא שהדור הבא כבר לא שואל שאלות.

הוא פשוט קם והולך.

ועוד מילה אחרונה, לא נעימה.

ישיבות לא נועדו לייצר חיילים.

ולא רובוטים.

ולא אלופי סיבולת.

הן נועדו לגדל בני אדם יראי שמים, חושבים, מחוברים, חיים.

חמש שעות רצופות יכולות להיות כלי.

אבל כשהן הופכות לאידיאולוגיה –

הן הופכות לאלימות שקטה.

ואלימות, גם כשהיא עטופה בסטנדר ובכוונות טובות –

עדיין שוברת נפשות.

והשברים, כידוע, לא תמיד נשמעים בזמן.