מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
ערש"ק פרשת בשלח, שבט תשפ"ה.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
יש דברים שמגיעים לך 50 שנה באיחור וזה עדיין חוויה מעניינת, שתים כאלו היו לי השבוע ועל אחד מהם אספר היום.
כבר סיפרתי בעבר על הסלאנימ'ער שטיבל שיש מול הבית שלי והוא משמש לי פעמים רבות כשקיעה שטיבל, כי רוב בתי המדרש בשכונתנו מתפללים מנחה כאשר החושך יכסה ארץ ומאוד קשה לי עם זה להכות 'סלח לנו' על החזה כאשר שבת קודש כבר מאירה בתוך הלבבות והכוכבים הזוהרים כבר מבשרים על בואה זה זמן רב.
כמובן, שאני משמש גם בעל קורא שם מפעם לפעם כממלא מקום, כמו כל שאר הבתי מדרשים (חוץ מאחד, שם יש אדמו"ר שמעדיף שלא יקראו כלל, מאשר שיהיה בעל קורא עם הברה נכונה, שלא מצטלצלת באזניו עם הצליל ששמע אצל אביו, ששמע מאביו באירופה בימים ההם [מבלי לזלזל]).
סלאנים / סלונים בעיניי, זה סוג עולם אחר במובנים מסויימים וקשה לי להסתגל לרגשותיהם, כמו אברך שסיפר לי שיש הרבה מה לקנאות בפלוני אלמוני, שאלתי אותו: מה בדיוק? בגשמיות?: ממש כלום, עני ואביון מגוזלו, לא מיניה ולא מקצתיה. ברוחניות? מהיכא תיתי, יהודי טוב, אולי משתתף בשיעור יומי מפעם לפעם, יהודי ממש נפלא, אבל לקנאות בו? והאברך משיב לי: זהו, שאף פעם לא ראית אותו ב'נשמת'... אש להבה, לא פחות משעה שלימה...
פעם אכלתי שם 'סעודה שלישית' ובאמצע הזמירות עם השירים הנוגות, נתחדש לי חידוש בפרשה וכדי שלא אשכחנה התחלתי להרצות אותה (בשקט) ליושב לצידי. אוי ואבוי, כמה זוגות עינים נתקעו בי והאברך לחש לי, שבסלאנים לדבר באמצע הפארברענגען זה יותר חמור מלדבר באמצע תפילת לחש של שמונה עשרה.
לפני שבועיים ניגש אלי אחד מחשובי האברכים בביהמ"ד והראה לי על הקיר מודעה שעושים בכל ליל שישי מימי השובבי"ם, חמש שעות רצופות של לימוד ואומר לי שיהיה חיזוק גדול עם אשתתף עמהם שבוע אחד.
הסברתי לו שממש אין לי 'זיץ פלייש' ל-5 שעות, מעולם לא עשיתי זאת בכוונה תחילה, היינו, יתכן שאם יהיה לי נושא מרתק או סוגיה שאצלול בה וזה עלול להימשך 5 שעות ויותר, זה יקרה.
מנין לי הבטחון הזה? אספר לכם.
יום אחד, כשהמשרד שלי עוד היה ברח' עבודת ישראל בבתי ורשא, ניגש אלי הגה"ח ר' שמעון אליהו ברוין שליט"א בביהמ"ד ויטעפסק (שהיה פחות מד' אמות מרחק ממשרדי) וביקש ממני, שהואיל ועוד ג' ימים יהיה ערב פסח והוא בכור ואין לו עדיין סיום מסכת והיות והוא רואה שאני משנן הרבה מסכת ברכות, האם יש סיכוי ללמוד את כל ברכות בתוך יומיים, אמרתי לו שלדעתי זה אפשרי למי שכבר למד אותה היטב בעבר וכשהבנתי שאכן הוא עומד בקריטריון הזה, הצעתי לו שנשכים למחרת ב-4 לפנות בוקר ונביא איתנו סנדויץ' שלא נצטרך להפסיק רק לתפילות ולקפה וננסה לעשות את המבצע, גמ' בלבד, אך כל רש"י שיש בו לחדד משהו בפשט, נזכיר בקצרה.
ויהיה ממחרת, שנינו התייצבנו בזמן, לאחר טבילה כמובן ובס"ד לא הפסקנו כמעט לרגע, גרשי אחייני המסור שניהל את העסק עודכן מבעוד מועד והחזיק את המושכות כדבעי ורק כשהיה לו משהו דחוף, למשל הקלטה של הכרזה ברמקול או שאלה כלשהי שאינה סובלת דיחוי, אזי הוא נכנס אלי לביהמ"ד ומיד המשכנו הלאה.
בשעה 12.15 אחר חצות לילה הגענו לסוף המסכת.
(אני מתגעגע לזה, אם מישהו נמצא באזור ורוצה גם, אני מוכן לפנות לו יום עבור זה, בתיאום מראש כמובן).
ובכן, אמרתי לסלאנימ'ער כן, אשתדל להשתתף השבוע.
עשיתי הכנה רבתי, דהיינו עדכנתי את מי שעלול להילחץ אם יתקשר אלי ולא אענה, והתחלתי לתכנן במה למלאות את השעות באופן הכי אפקטיבי, קבעתי עם החברותא הקבועה בלילה שיגיע ל'סלאנים' במקום ל'שבילי דוד', הרי שכבר מילאתי שעה אחת, השארתי את כל החומש רש"י ושנים מקרא ואחד תרגום לליל שישי, ותכננתי להקליט את השיעור משניות היומי שלי שם, כמו"כ לא אכלתי ארוחת ערב בשרית, כדי שאוכל לשתות קפה וחלב.
הגעתי לשם בשעה 7.45 בערב והתיישבתי בפינה רגועה, פתחתי משניות, הכנתי את המשנה במס' נגעים, שם אני מחזיק בשיעור היומי שאני מוסר בוואצאפ ובקול הלשון, הוצאתי את מכשיר ההקלטה שלי כדי להקליט את המשנה הראשונה בפרק, ואז אותתו לי ביד לאות שלילה, מתברר שיש בעיה, המכשיר הקלטה שלי הוא גם הטלפון שלי ויש שלט חמור שאין להוציא מכשיר טלפון בביהמ"ד, אמנם יש שלטים כאלו בהרבה בתי מדרשות, אבל כאשר זה בהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א זה חמור יותר מעשרת הדברות ואין מצב לעגל פינות שנחשב כפורץ פרצות בקודש.
בתכלית, התגברתי על המכשול, הכנתי משנה, יצאתי החוצה והקלטתי, חזרתי לביהמ"ד והכנתי עוד משנה וחוזר חלילה.
נו שוין, ב"ה 5 השעות חלפו בעונג, כאשר השעון מורה על 12.45 אחר חצות, סגרתי את החומש וקמתי ללכת הביתה, ניגש אלי הגבאי וביקש את מספר הטלפון שלי.
חששתי שהוא רוצה לוודא שאגיע גם בשבוע הבא, אך התבדיתי, הוא שאל אותי אם אכן למדתי לשמה ולא באתי בשביל ההגרלה של הפרס המכובד? עניתי לו שאולי ראיתי את המודעה שכל שבוע יש הגרלה על שובר של זכות קניה באיזה עסקים בסך 600 דולר, אך לא בגלל זה באתי.
בבוקרו של יום שישי אני מבחין שהגבאי התקשר אלי בשעה 1.30, אך אני לא עונה לשיחות באמצע השינה, חזרתי אליו והוא אומר לי מגיע לך 'מזל טוב', מתוך כ-100 כרטיסים שנכנסו להגרלה, מכל בתי המדרש שלנו ברחבי ארה"ב, אתה זכית בפרס. ואני חושב לי: איזה שלימזלים, מאה כרטיסים של אנ"ש ובסוף איזה אורח מזדמן זוכה בפרס.
וזאת למודעי, אין לי מזל מיוחד בהגרלות. יש ילד בשכונה שלנו, שכמעט מדי שבוע זוכה בפרס המרכזי של 'אבות ובנים' וכל שאר הילדים קשה להם לעכל את זה, חשבתי לבקש ממנו פעם אחת לקנות עמי לוטו בשותפות.
שאלתי את הגבאי: מה הפרס השבוע? והוא עונה לי: שובר קניית בגדים בחנות ידועה של חליפות ובעקיטשעס. פלטתי לטלפון: וואו.
משום שכאן מגיע הפאנצ' של הסיפור: בעוד מס' שבועות יתקיים בעזהי"ת שמחת ה'בר מצוה' של נכדי הבכור בשעטו"מ, אמנם, לי אין שום צורך בהכנה לשמחה, רק להלביש בעקיטשע של שבת ולנסוע לאולם, דא עקא, לא כך בעזרת נשים, צריך להתאים בגדים שיתאימו לצבע הפירות שיהיו בבר (הגזמתי), שהותאמו לצבע הוילונות שבאולם, אבל זה לא נוגע אלי, עד שהרבנית בישרה לי שאקדיש לה ערב לצורך הליכה לחנות בגדים לרכוש בעקיטשע לכבוד השמחה.
ניסיתי להפעיל את כל כושר השכנוע שלי, להסביר ברוגע כי אני לא רוכש לעצמי בגדים כשאני רוצה, אלא כשאני צריך, והודו לה', הבעקיטשע שלי עדיין במצב מצויין והוספתי לה: השי"ת יודע שברצוני לכבד אותך ואם ה' יודע שזה מה שישמח אותך, הוא ישלח לי בעקיטשע חדשה עד אז.
זהו, 600 דולר מספיק גם לבעקיטשע וגם לטיש חלאט ולא יודע מה עוד (עניבה אינני עונב), נראה בחנות בעזהי"ת.
בשולי הגליון:
לפני זמן מה, היה מיני ויכוח בין שני יהודים, האחד בעל בעמיו והשני נצרך הקהילה והם פנו אלי שאכריע ביניהם עפ"י 'דעת תורה', הסברתי להם שמי שמוציא גליון עם חידושי תורה ונותן שיעור משניות עוד לא הופך להיות 'דעת תורה', אך אם אתם מסכימים בלב שלם לקבל את דעתי האישית, אני מוכן לשמוע.
וכך היה המעשה ביניהם: העשיר הנדיב הבטיח לסייע לחבירו הנצרך סכום של 6000 $ לנישואי בתו. למעשה היו מניעות מסויימות שבעקבותיהם הוא לא נתן לו את המיוחל, כעת, כעבור זמן רב, הוסרו המניעות והוא מוכן לתת לו את מה שהבטיח ואף הציע מרצונו הטוב לפצות אותו, נשאלתי, מה גובה הפיצוי שעליו לתת מעבר למה שהתחייב מראש?
עניתי לו שתוספת של 50 אחוז מהסכום יהיה הוגן מצידו, דהיינו שיתן לו 9000 $.
הנגיד לא נבהל מהסכום שהשתתי עליו ואמר לי: אני מבקש להבין, מה שנקרא בלשון חז"ל 'במה דנתני'? דהיינו לנסות להבין מה עבר בראש שלך שגרם לך להשית עלי כך. והוא ממשיך להפגין את משנתו, אומר לך מה ההסבר שעולה בראש שלי ונראה אם יש לנו את אותו כיוון מחשבה. וכך הסביר:
9.000 זה עדיין באותו קו של 6000, היינו לא מגדיל את כמות המספרים, משא"כ 10.000, כבר חורג בתוספת מספר וזה יכול להישמע מוגזם. מה גם, שעשרת אלפים נשמע קצת מצלצל את מה שהמן רצה לתת למלך בתמורה למשהו נורא.
עניתי לו: יפה חשבת, אבל האמת היא, שכלל לא חשבתי כלל כך, אלא שהפעם באמת שלח לי הקב"ה רעיון של 'דעת תורה' ופסקתי לך על פי מקרא מלא שדיבר הכתוב בפרשת בשלח, ומשפט קצת דומה שכתוב בהפטרה של בשלח, והמדרש מבאר את הנתונים ומהם עולה שזה הסכום הנכון לפצות.
מותח אה? בתוך הגליון בעמוד הראשון בצד שמאל תמצאו קטע קצר שנקרא 'פיצוי הולם' ושם תמצאו את התשובה המלאה. ואגב, רמזתי די ברור בסיפור את התשובה.
אם מישהו מהקוראים הנכבדים יש לו השגה על מה שפסקתי וסבור שזה לא תואם את המקרה שבפרשה וההפטרה, אשמח להחכים.
בברכת שבת שלום ומבורך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.