המסכות הוסרו

 

המסכות הוסרו / דוד קוזלובסקי, התנועה למשילות ודמוקרטיה

בלי כל קשר לזכויות אדם, ולא לטוהר המידות – המאבק למינוי יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון הוא על כוח!

פרופ' מנחם מאוטנר טען שהרפורמה המשפטית אירעה כחלק מהמאבק על דמותה של מדינת ישראל: "בית המשפט מיקם עצמו במרכז הכוחות הפועלים לעיצובה של מדינת ישראל כמדינה ליברלית"; לעומתו פרופ' דניאל פרידמן טען שהמאבק הוא על כוח וסמכויות, ושהצבע האידיאולוגי שההתנגדות לרפורמה סיגלה לעצמה הוא ניסיון להציג את המאבק כאידיאולוגי.

פרשת עמית מוכיחה שדניאל פרידמן צדק: המאבק מעולם לא היה למען הגנה על זכויות אדם או על טוהר המידות, אלא מאבק על כוח של אלה שביקשו את אמון הציבור שוב ושוב והציבור דחה אותם שוב ושוב. החיבוק שנותנים לעמית אלה שבמשך עשרות שנים תמכו בביקורת שיפוטית על מינויים של הרשות המבצעת, בתואנה שמינויי הממשלה אינם עומדים בסטנדרטים הראויים של טוהר המידות, מעיד שעבורם נושא טוהר המידות הוא רק כלי לניגוח ממשלה שאינם תומכים בה, ולא רצון אמיתי לשפר את איכות השירות הציבורי.

טוהר המידות הוא ראשון במעלה כאשר באים למנות שופט. "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" – הצהרת אמונים זו היא ייחודית לשופטים. רק הם מחויבים להצהיר שלא ישבו בדין כשהם בניגוד עניינים, כפי שהוזהרו במקורות שלנו: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים", ולא בכדי; ישיבה בדין של שופטים כשהם בניגוד עניינים חותרת תחת מעמדה של מערכת המשפט. צדדים ניצים לא ייתנו אמונם במערכת משפט כזו, שתפסוק בהוגנות. מערכת משפט כזו איננה מוסד המסייע למלחמה בשחיתות, אלא מוסד המגן על שחיתות ומשתמש בכליו כדי לרדוף את מתנגדיו. 

מתנגדי הרפורמה הדמוקרטית במערכת המשפט טוענים שקיים ריכוז כוח עצום בידי הממשלה. פרשת עמית מוכיחה שריכוזיות אמיתית קיימת דווקא במערכת המשפט. אהרן ברק אמר: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת", ואני מוסיף: "בית המשפט והפרקליטות הם מאותו הכפר". הממשלה אינה יכולה לשלוח אדם למאסר, שזו הפגיעה החמורה ביותר בחירות האדם, ולעומתה מערכת המשפט יכולה גם יכולה. הפרקליטות מעמידה אדם לדין, ובית המשפט בהינף קולמוס חורץ את גורלו. היועמ"שית יכולה לא רק להעמיד אדם לדין אלא אף לחלץ אדם מאימת הדין, כפי שאנו רואים בפרשת עמית.

הכפר כולו התגייס. היועמ"שית גלי בהרב מיארה אוסרת, ללא כל הסמכה בחוק, על משרד המשפטים ועל היועצת המשפטית של הוועדה לבחירת שופטים לערוך בדיקה בנוגע לחשדות נגד עמית. שופטי בית המשפט העליון דחו את בקשת שר המשפטים להמתין עם המינוי למיצוי בדיקת החשדות. ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה התעלם משתי פניות של התנועה למשילות ודמוקרטיה לפתוח בחקירת החשדות החמורים. ומה עם נציב תלונות הציבור על שופטים, אתם שואלים? השופטים מתעקשים שאחד החברים שלהם ימונה, ולכן לא מונה נציב.

מעצם קיומה של הציוויליזציה, כל אדם הגון מזדעזע למראה שופט היושב בדין כשהוא בניגוד עניינים. הגיעו שופטי בית המשפט העליון, החמירו איסור זה עם עובדי הציבור והסירו אותו מעצמם. אהרן ברק אומנם פסק: "האיסור אינו רק על שיקול הדעת עצמו בביצוע הפעולה או התפקיד. האיסור הוא על הימצאות במצב בו עלול להיות ניגוד עניינים. מטרת הכלל היא למנוע את הרע בטרם יארע", אולם כאשר שופטים יושבים בדין באופן סדרתי כשהם בניגוד עניינים, הם מסירים הלכה למעשה בהתנהגותם איסור זה מעצמם.

מיודענו, יצחק עמית, פעל במשך תקופה ארוכה בכל דרך אפשרית להכתיר את עצמו לנשיא בית המשפט העליון, אף שלא זו בלבד שישב בדין כשהוא במצב שבו הוא עלול להיות בניגוד עניינים, אלא שהוא אף פסק לטובת מי שכל אדם סביר היה צופה שיפסוק, בגין היותו בניגוד עניינים.

לאחר סדרת התחקירים של העיתונאי קלמן ליבסקינד  על ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון, החליטה אסתר חיות שרשימת הקרובים של שופטי העליון שבעניינם הם מנועים לדון תפורסם לציבור. חלק מהשופטים הצהירו על רשימה ארוכה, עמית פרסם רק שניים: הבנק הבינלאומי, שבו אחיו דב גולדפריינד ממלא תפקידים בכירים עשרות שנים, וחברת דור אלון שבה גיסו משמש בתפקידים בכירים במשך למעלה משני עשורים. בלי בושה, עמית ישב ודן בהליכים נגד הבנק הבינלאומי ובהליכים של הבנק נגד אחרים בלא פחות מ-13 תיקים.

בשנים האחרונות עמית היה צד בהליכים משפטיים שהתקיימו בעניין נכס שבבעלות משותפת שלו ושל אחיו חנוך דב גולדפריינד בבניין בדרום תל אביב. בהליכים אלו הוא מופיע בשם משפחתו הקודם, גולדפריינד. עמית לא דיווח לנשיא בית המשפט העליון כדי שיקבע היכן יתקיים ההליך כמתחייב בחוק. כמו כן, לא דיווח עמית להנהלת בתי המשפט את שמות עורכי הדין המטפלים בעניינו, כדי שאלה יצורפו לרשימת המניעויות שלו. כפועל יוצא, לאורך התקופה שבה ההליכים בעניין הנכס שלו מתנהלים, הוא דן בשלושה הליכים שונים שניהל עו"ד גור בבית המשפט העליון, אף שמשרד עורכי הדין רייסמן-גור ייצג את עמית בעניין הנכס שלו.

עיריית תל אביב פנתה אל בעלי הדירות באותו הבניין בבקשה לטפל במפגעי בטיחות. מאחר שהמפגעים לא טופלו, הגישה עיריית תל אביב כתב אישום פלילי נגד בעלי הדירות, בתוכם עמית. באופן מפתיע ביטלה העירייה את כתב האישום נגד עמית, ולאחר מספר חודשים גם נגד שאר בעלי הדירות, "לפנים משורת הדין". בהליך זה עמית כונה בשמו הידוע לציבור – יצחק עמית. חרף כתב האישום שריחף מעל ראשו, דן עמית בערעור על פסק דין נגד עיריית תל אביב שחייב אותה במיליוני ש"ח. את פסק הדין לטובת העירייה פרסם עמית כשלושה חודשים לאחר שהיא ביטלה את כתב האישום נגדו. במקרה זה עמית אף הודה שידע שהוגש נגדו כתב אישום.

עמית דחה ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דין של השופט קובי ורדי; במקביל דן ורדי בעתירה של עמית שעסקה בקידום פרויקט פינוי-בינוי בנכס שלו בתל אביב. קבלה או דחייה של ערעורים נספרות לשופטים ומהוות שיקול בקידומם. עמית אף דן בקידומו בוועדה לבחירת שופטים.

בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בדרישה שעורכי דין שהם חברי הוועדה לבחירת שופטים יערכו הסדר ניגוד עניינים, כתב עמית: "דומה כי העותר חוטא באי הכרה של הדנ"א השיפוטי... אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד 'לנטרל' רעשים חיצוניים כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני".

זהו כבר עניין לפסיכולוגים לנסות להעריך האם יצחק עמית פסק כך כי באמת האמין ששופטים מחוסנים מפני מגרעות שבני אדם רגילים סובלים מהן, או שניסה לשתול אילן (או עציץ) להיתלות בו אם וכאשר ישיבתו בדין בניגוד עניינים תיוודע ברבים. 

ההפיכה שהנהיגו המשפטנים, שבה הפסיקו להרכין ראשם בכל עת שהכנסת אמרה את דברה, היא החטא הקדמון, והתולדה שלה היא ההיבריס של יצחק עמית, הרומס כל נורמה ערכית בדרך לכוח המוחלט. ההיבריס של עמית מביא ציבור רחב יותר במדינת ישראל להבין את הסכנה בכוח שהמשפטנים נטלו לעצמם בניגוד לחוק. ראיית המשפטנים את עצמם כעליונים על הציבור היא שהביאה לרפורמה המשפטית, והיא גם שתביא לנפילתם.