רגעי השבוע - פרשת וישב
פעולות שגם המלאך מיכאל לא יכול לפעול / דאגת הבחורים לפני כניסת הרבי לבית הכנסת / התיעוד של סוכן הקג"ב בדיוק לפני 80 שנה / הנאום שנישא למרות התוכנית הסגורה
א. תוצאה של התוועדות חסידית
'נמצא כאן דוד חונלידזה, כדאי שיקבל עלייה לתורה'. כך פנה אליי הרב מנחם מענדל ווילענסקי בשבת שעברה, מתוך שמחה מיוחדת, שהתבררה לי אחר-כך כתוצאה של עמל ויגיעה רבה שלו וזוגתו, שמסגרת ארגון 'יחד' שהוא מנהל, קירבו נערה יהודייה מוכשרת ותלמידה מצטיינת באחת האוניברסיטאות הגדולות כאן במוסקבה, וזכו לשדכה בשבוע זה לחתן יקר, תלמיד הישיבה.
התבוננתי בחתן הטרי עת בירך את ברכות התורה, ומול עיניי עלו וצפו אותם רגעים בשמחת תורה לפני שש שנים. ראיתי כעת במוחש את קיום האמרה החסידית העתיקה: כי "התוועדות חסידית יכולה לפעול, אף מה שאין ביכולתו של המלאך מיכאל לפעול"...
הם היו שניים, אחד למד באוניברסיטה והשני במתיבתא, כל אחד עם סיפורו והרקע ממנו הוא מגיע, ואת שניהם 'תפס' הרב לאזאר בהתוועדות החסידית הגדולה במהלך חג שמחת תורה תשע"ט. האמת היא, שלי זה נראה היה מיותר עד בלתי ניתן לשינוי. אך הרב התעקש. דיבר, חיבק, הרעיף אהבה ותבע שינוי, עד שקיבל הבטחה משניהם לשינוי דרכם. 'מחר ב-9 בבוקר אני מחכה לכם פה' הוא אמר בסיום השיחות, הדיבורים והניגונים שנמשכו שעות ארוכות. 'חסר סיכוי' אמרתי בלבי.
תשע בבוקר, ושניהם התייצבו ליד הרב שליט"א, מחכים בדחילו ורחימו שיסיים את התפילה. באבהית מדהימה החל לסלול את דרכם, מהלימודים בישיבה גדולה מיד למחרת, ובדרך ארוכה שלא הייתה כלל סוגה בשושנים. לא להם וגם לא לרב, שהיה צריך לפעמים לא לשמוע, ולא לראות. וכן לדבר, והרבה לתמוך ולעודד.
השליח הרב שניאור זלמו נחנקו, נשוי ואב לילד, משמש כיום כרב העיר ליפיצק. עיר שנמצאת על התפר וקרובה לאזורים בהם בתקופה זו לא קל לחיות. הרב נחנקו בעדינות ובמסירות גדולה, בתבונה ועם המון רצון טוב, יודע אל מי לפנות וכיצד להעביר סיוע רוחני וגשמי ליהודים במחוזות ובכפרים הנתונים תחת אש. ובמקביל, הוא נמצא כעת בעיצומה של בניית מקווה טהרה אצלו בליפציק, תוך ניהול קהילתו ביד רמה.
החתן הטרי דוד חונלידזה, יושב ולומד בהשקעה רבה כאן בישיבה הגדולה. וכעת עוד יותר, בהכינו את עצמו לקראת חתונתו בעוד כשלושה חודשים בעזרת ה', עם תלמידת מסגרת 'יחד'.
גם למלאך מיכאל, תוצאה כל כך מופלאה של שתי משפחות אלו - הם מעבר לכוחותיו!
ב. מריבת אבנים
אחד מבניי שיחיו הפנה אותי להקלטה מדברי הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, דברים שנשא בבית הכנסת 770, בפני אלפי משתתפי התוועדות ראש חודש כסלו לפני כשלושה שבועות. אומנם הם מבוססים על פרשת ויצא, אך היות והדברים כל-כך אקטואליים ונכונים לכל אחד, העתקתי מתוכם שתי נקודות חשובות אלו:
"ישנו יסוד עמוק באחדות שאפשר ללמוד מהסיפור על האבנים שאסף יעקב אבינו סביבו בדרכו לחרן: בתחילה, האבנים רבו ביניהן - כל אחת רצתה להיות המקום המיוחד עליו יניח הצדיק את ראשו. והקב"ה עשה נס והפך אותן לאבן אחת. נשאלת השאלה: ראשו של יעקב הרי לא גדל ועדיין יניח את ראשו רק על מקום מסוים באותה אבן גדולה, למה זה לא מפריע לאבנים? אלא שברגע שהפכו לאבן אחת, כבר לא מפריע להן באיזה צד יניח הצדיק את ראשו, כי הן מציאות אחת ומאוחדת.
גם אצלנו לפעמים יכולה להיות מין 'מריבת אבנים', כאשר כל אחד רוצה להיות קשור יותר אל הרבי, כל אחד רוצה להתעלות בקדושה. אך גישה כזו נובעת מתוך תפיסה שאנו אנשים נפרדים שמתחרים בדרך אל היעד. האמת היא שכולנו אחים וכאשר אנו נוהגים באחדות - נעשים כולנו קשורים אל הצדיק, מבלי שיפריע לנו מי קרוב יותר.
בכסלו תשמ"ח הגעתי לראשונה לברית המועצות בשליחות הרבי, כשנכנסתי פעם ראשונה לבית הכנסת 'מארינה רושצ'ה', פגשתי את החסיד ר' געצל וילנסקי, חסיד נפלא בעל מסירות נפש, שהיה 'המשפיע' של כל התלמידים ובעלי התשובה. באותה עת הסתיים באופן סופי 'משפט הספרים' על ספריית חב"ד בברוקלין, בניצחון של חב"ד. סיפרתי לר' געצל על "דידן נצח", והוא השיב במילים שהרעידו את ליבי: "ברוך השם, לא תהיה לרבי עוד עוגמת נפש". בעיניו לא היה שום עניין של ניצחון עצמי כאן, כל מחשבתו הייתה שלא יהיו לרבי צער ועוגמת נפש.
לכל חסיד צריך להיות ברור, כי המטרה העיקרית היא לגרום נחת רוח לרבי. תמיד עלינו לשאול: האם המעשה שלי יגרום נחת או עגמת נפש? כאשר ישנה אחדות בין החסידים, הרי זה גורם נחת. כשדואגים שעוד יהודי יקיים מצוות או ילמד חסידות, הרי זה גורם נחת. אין לי צל של ספק, שברגע שכולנו נפעל בשליחות הרבי מתוך אחדות ולבביות, נזכה לגאולה וישועה.
מסופר בתורה, שכאשר יעקב אבינו ישן בהר המורייה, אמר בקומו משנתו "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים", ורש"י מפרש "שאם ידעתי - לא ישנתי במקום קדוש כזה". מכאן למדים על גודל קדושת כל בית כנסת, שהוא 'מקדש מעט', שאין לנהוג בו קלות ראש ויש לכבדו ולהדר במראהו.
אצל הרבי ראינו זהירות מיוחדת בכבוד בית הכנסת, תמיד הקפיד על ניקיונו וקדושתו. בצעירותנו ידענו שבטרם ייכנס הרבי ל-770, חובה עלינו לוודא שאין אף לכלוך על הרצפה, שכן אם הרבי היה מבחין בכך, הוא היה מתכופף ומרים בעצמו.
הרבי אף תבע שבית הכנסת יהיה מקום שמזמין אנשים להיכנס אליו, בכדי להוסיף בתורה ובתפילה ובגמילות חסדים. ופעם הקדיש שיחה שלמה כאובה לכך, שיהודים מגיעים לבית הכנסת ואין להם אפשרות לשתות כוס קפה ולהתרענן.
בית הכנסת הוא מקום בו מתכנסים יהודים, הוא ה'בית' האמיתי שלנו; צריך לדאוג שהוא יהיה נקי ומרווח, שיהיה בו מקום לתלות את המעיל, שיוגשו בו קפה ומזונות. דווקא כך יהפוך בית הכנסת למקום שמגדלים בו תורה ותפילה"!
ג. בימים ההם בזמן הזה
"גוט יום טוב, גוט יום טוב! היום הוא 'חג החגים' ראש השנה לחסידות, והשנה אנו מציינים וחוגגים גם 25 שנה למרכז הקהילתי היהודי ובית הכנסת המרכזי של מוסקבה. צריך לזכור, כי בית הכנסת מארינה רושצ'ה קיים כמאה שנה. וגם בזמנים הקשים ביותר, הוא פעל ומכאן התנהלו הפעילות לחיים יהודיים מחתרתיים" - כך פתח אמש הרב הראשי הרב לאזאר את נאומו, שכמו בכל שנה - נושא הוא את המשא המרכזי באירוע הגדול לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו, יום השחרור של מייסד חסידות חב"ד, רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע נ"ע.
והרב שיתף מימי בראשית שלו עצמו, כאשר נשלח על ידי הרבי לפני כארבעים שנה למארינה רושצ'ה: "כשהגעתי לראשונה, כאן זה היה מרכז החסידות בברית המועצות. וכדי להבין היום מה היה אז, אפשר לדעת זאת בנדיבות המסמכים שנמצאו בארכיונים, ונוכל אף להבין מה היה פה בי"ט כסלו. זה היה בדיוק היום לפני 80 שנה. סוכן מסוים דיווח שכבר כמה שבועות לפני י"ט בכסלו אסף החסיד בערל לברטוב, כסף לארגון התוועדות גדולה. הוא אפילו לקח קצת כסף ממנהל בית הכנסת, שכפי שידעו כולם היה מלשין. לברטוב קנה וודקה ופארבייס'ן...
מאז עברו מספר שנים, ולילה אחד לפני שלושים ואחת שנים, התקשר אליי באמצע הלילה ר' ברוך גורין שזעק: "בית הכנסת בוער! מארינה רושצ'ה שלנו בוערת!" באתי בריצה - וראיתי מול עיניי את בית הכנסת עולה באש. הכבאים ניסו לשווא להשתלט על הלהבות שליחכו את הקירות הישנים מעץ, ובבוקר מוקדם, כשהתכנסו חברי הקהילה לתפילה, היה ברור: כמעט לא נשאר כלום מבית הכנסת.
עמדנו ובכינו. הזהו בית הכנסת המפורסם מארינה רושצ'ה שהחזיק בו את יהדות מוסקבה במשך מאה שנה? למה זה? בשביל מה זה? בחסידות חב"ד ידוע הביטוי: "ניטא קיין פארוואס" - לא שואלים "למה"! עמד שם החסיד הקשיש ר' יחיאל פריד שאמר: "בבית הכנסת אפשר לשרוף - רק את בולי העץ והלבנים, אבל מה שיש בנפשנו - לעולם לא יכול להישרף! לכן, דמעות אינן הולמות כאן!" עמדתי והקשבתי ואמרתי לעצמי: "ראה ולמד כיצד חסיד צריך להגיב לטרגדיה".
הכרזתי ואמרתי לכולם: "אל תתייאשו! אנחנו נבנה בעזרת ה' מבנה בית כנסת חדש. ולא מעץ - אלא מבטון, ולא דו קומתי - אלא ארבע קומות". ובנו, אפילו לא מרכז יהודי בן ארבע קומות, אלא שבע קומות, אבל גם בתי ספר יהודיים, וגם מוזיאון יהודי, ועוד הרבה מוסדות. כל הפרויקטים הללו החלו, כאשר רבים האמינו שיהדות רוסיה הגיעה לקיצה. וכמו שהחסידות התפתחה דווקא אחרי מאסרו הקשה של הרבי, כך התפתחנו כאן אחרי השריפה. כך עם ישראל יגדל ויתחזק גם מול הטרור שחוו לאחרונה, עד שנזכה לגאולה במהרה"! לחיים!
ולתמונת השבוע: הנואם שהפתיע
אחת הזכויות הגדולות בארגון חגיגת חג הגאולה י"ט כסלו, היא הכנת הדולר שיוגרל במהלך האירוע בין המשתתפים הרבים. זה כולל כתיבה, עיצוב, הדפסה ומיסגור, הנותן מקום של כבוד, כראוי לדולר שהעניק הרבי באחת השנים, בצירוף ברכתו 'ברכה והצלחה'. שטר דולר שמזה מספר שנים, רב בית חב"ד 'ארבאט' במרכז מוסקבה הרב יעקב קליין, מוסר בנדיבות לבו, למען מטרה נעלית זו, הגורמת בכל שנה התרגשות רבה בין האורחים הרוכשים כרטיסים מראש, בתקווה לזכות בדולר זה.
"בכל חלוקת דולרים של הרבי, הן החלוקות המפורסמות בימי ראשון, והן בהזדמנויות שונות אחרות, בסיום התור הארוך של המקבלים, העניק הרבי דולר גם לצוות שהיה סביבו, מסייעים בעבודת הקודש שלו. ולבסוף גם נתן לעצמו דולר אחד, אותו היה מכניס בין דפי סידורו", סיפר לי השבוע הרב קליין, כרקע לדולרים שאביו - הרב בנימין ע"ה - 'מזכיר' הרבי היה מקבל בכל חלוקה שהיא.
"בכל פעם, היה אבי ע"ה רושם במדויק ליד השטר, את התאריך בו זכה לקבל דולר זה", סיים הרב קליין את הסברו, כשהוא מעביר לי מעטפה בינונית, עליה רשום: "י"ט כסלו תשמ"ה". אני מתבונן ומבין, שחלפו מאז בדיוק ארבעים שנה. "מעניין מי יזכה בו", הרהרתי בלבי.
אתמול נכנס אליי השליח החדש ר' חיים דוד פאייר, שיצא החודש לשליחות בעיר "נברז'ני צ'לני" שברפובליקת טטרסטן. הוא רואה את הדולר ממוסגר ומוכן לקראת החגיגה הגדולה, ומספר לי תוך התבוננות על הדולר: "הרב הראשי אמר לי להשתתף השנה בחג הגאולה כאן במוסקבה, הבאתי איתי את ראש הקהל וכמה אנשים מהקהילה שלנו. הרב גם אמר לי לדבר כמה מילים במהלך האירוע. אמרתי זאת להרב מרדכי ויסברג, אך הוא ענה לי שהתוכנית מסודרת ואין כבר מקום לנואם נוסף. העיקר שנשמח יחד"...
הסברתי לו שאכן צודק הרב ויסברג, והתוכנית סגורה ומסודרת. ואני חושב לעצמי: "הרב אמר לו שהוא צריך לדבר. אך לא אמר לנו המארגנים - כי אנו צריכים לתת לו לדבר"...
אמש, הוזמן הנגיד יסאיי זכרייב לעלות אל הבמה ולערוך את ההגרלה. שקט ומתח רב שרר בין כל המשתתפים בכל האולמות בהם השתתפו החוגגים הרבים, וכאשר נשמע הזוכה בגורל, מילאו מחיאות כפיים סוערות את חלל אולם הגדול. "חיים מאיר פאייר" הוקרא השם מתוך הפתק!
"האדמו"ר הזקן אמר את המילים 'פדה בשלום נפשי' כשהודיעו לו שהוא משוחרר מהמאסר. ואכן מהות החג הוא פדות. גם הנפש שלי נפדתה במהלך השנים. החל מילדותי, על ידי השליח ורב העיר קאזאן הרב יצחק גורליק, ובהמשך בלימודים כאן במוסדות בחינוך במוסקבה, עד ליציאתי לשליחות עם משפחתי" - נאם בהתרגשות הזוכה בגורל ר' חיים דוד פאייר, שנאם גם נאם, בדיוק כפי הוראות הרב הראשי. גם כאשר התוכנית, לכאורה, הייתה סגורה...
גוט שבת, גוט יום טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.