רגעי השבוע - פרשת חיי שרה
המקל הפלאי שלא הועיל / כיצד גדול כוחו של השליח מהמשלח / התנאי היחיד להסכמת הילד לעבור ברית / הוא ידע מי תהיה אשת בנו ובכל זאת שלח לחפשה
א. אמונת צדיקים
"ותאמר השאלתי בן מאת אדני, הלא אמרתי לא תשלה אותי"! לב מי לא נרעד, כשאמר בשבוע שעבר את פסוק זה בהפטרה המופלאה של פרשת וירא?! פסוקים המתארים את סיפורה של האישה השונמית. סיפור מרתק שמוביל את הקורא מהשלב בו היא דואגת לאלישע הנביא ומכינה לו אוכל, ועד להחלטה להקדיש לו חדר מיוחד לאירוח בכל פעם שהוא עובר ליד ביתם. הנביא בתמורה מבטיח לה בן, לאחר שגיחזי משמשו מגלה לו כי אין למשפחה הזו צאצאים. ואז קורה הנורא מכל: בוקר אחד, הילד שנולד בברכתו של הנביא, חש בראשו ועד הצהרים הוא נפטר למגינת לב האם, שמעלה אותו אל מיטת הנביא וממהרת לנסוע אליו, בעוד בעלה - שאינו מודע לטרגדיה, מתפלא מדוע היא נוסעת סתם כך באמצע השבוע.
בקטע זה, הספרדים מסיימים את ההפטרה, אך האשכנזים ממשיכים לסיום המשמח. ואמר מי שאמר: "הספרדי יש בו אמונת צדיקים תמימה, ויודע שאם היא הולכת לנביא, בוודאי יקרה פה נס. לעומת האשכנזי, שעד שלא רואה את הנס, הוא מתקשה להאמין...". וכמו בכל בדיחה, גם כאן יש בה קצת מן האמת. אך שאלה עלתה בי: ידוע שכמעט בכל הפעמים בהם יש חילוקי דעות בין האשכנזים לספרדים בעניין ההפטרה, בחב"ד נוהגים לפי הספרדים, מדוע אם-כן, בפרשת וירא, נוהגים כמו האשכנזים? והשאלה אולי מתעצמת לאור זה, שתוכנה של ההפטרה כאן הוא על אמונת צדיקים, יסוד גדול בחסידות חב"ד!
אומנם עבר שבוע, והנושא שייך לשבת שעברה, אך היות ורק השנה באתי על סיפוקי ונרגעה נפשי, הריני מעלה זאת עלי כתב, מה גם שעומדים אנו כעת בדיוק שבוע לפני כינוס השלוחים העולמי שיערך בע"ה בארה"ב, והדברים הנפלאים הם בבחינת 'דבר בעתו מה טוב'.
היה זה בדיוק לפני ח"י שנים, וזכינו שהתארח בקהילתנו, ש"ב הדגול והנעלה הגאון החסיד רבי חיים שלום דייטש מירושלים. הרב הראשי הרב לאזאר ביקשני לתת לאורח את עליית ה'מפטיר', ובהתוועדות שנערכה לאחר התפילה כיבד הרב לאזאר את האורח הרב דייטש להתוועד עם הציבור.
לאחר לגימת 'לחיים', פתח ושאל שאלה גדולה על ההפטרה שקרא: לאחר שאלישע הנביא הבין מדבריה של האשה השונמית שהילד מת, הוא מוסר את משענתו לגיחזי שיסע לבית האשה וישים אותה על פני בנה של השונמית, בכדי להחיות את הילד. גיחזי מגיע, מניח את המשענת על פני הנער, אבל הילד אינו קם לתחייה. הוא שב אל הנביא אלישע ומבשר לו, כי לא הקיץ הנער.
ב. שלוחו של אדם כמותו
באין ברירה, אלישע הולך בעצמו אל בית השונמית. כאשר ראה את הנער שוכב על המיטה ללא רוח חיים, הוא סוגר את דלת החדר בו נמצא הנער ומתפלל אל ה'. ממשיך לבצע מעין הנשמה מפיו אל פיו של הנער, הנער מראה סימני חיים והחום שב לגופו, אך עדיין אינו חוזר לתחייה. אלישע מבצע פעולה זו 7 פעמים, ורק אז הנער פוקח את עיניו ושב לחיים.
הסביר הרב דייטש: הסיבה שגיחזי לא הצליח, מובאת בגמרא, היות והוא לא קיים את התנאים של אלישע, שהזהיר אותו לא לדבר כולם עד הגיעו אל הנער. אך לוּ כן היה עומד בתנאים המלאים, הרי שללא ספק, עם הנחת המשענת על פני הנער - הוא היה קם מיד לתחייה. 'אם-כן מדוע כשהנביא עצמו הגיע, היה צריך להשקיע כל-כך הרבה פעולות עד שהצליח להחיות אותו?' - שאל האורח את הציבור.
הוא מותיב והוא מפרק: כוחו של אלישע באמצעות משרתו, גדול מאשר כוחו לבד. ואם נדבר בשפה של דורנו: "כאשר הרבי רוצה לפעול בעולם, הרי הוא צריך את השלוחים". במתק לשונו, הרחיב והסביר את המושגים והדברים, אך לא זכרתי אותם במדויק, ובמשך השנים תוכן הביאור נמוג והקושי נשאר במקומו, בפרט בהגיע פרשת וירא מידי שנה, כאשר קוראים את ההפטרה על האשה השונמית ואלישע הנביא.
השנה, כאשר עלה הרב הראשי הרב לאזאר למפטיר ולאחריו החל לקרוא את ההפטרה, הייתה נרגשת אמירה מרוממת ואף מרטיטה, כביכול אנו בהפטרה של יום ראשון של ראש השנה, העוסקת בתפילת חנה במשכן שילה. היה רגעים שהרב שליט"א התקשה להמשיך את הפסוקים אותם אמר בהתרגשות מיוחדת, ושוב עלתה בזכרוני אותה התוועדות והשאלה הגדולה עם התשובה המפתיעה.
לשמחתי נזכרתי במה שלמדתי מספר שעות לפני כן - כמדי שבת בבוקר עם החברותא הקבוע הרב דוד מונדשיין בספר "ליקוטי תורה" של האדמו"ר הזקן. חזרתי לעיין בו, ולכאורה הביאור טמון בדברים אלו בדיוק:
במאמר הפותח "פתח אליהו", המסביר מדוע עשר ה'ספירות' נקראים 'תיקונין', מבאר האדמו"ר הזקן את מדרגת 'אצילות': "וכמו ואצלתי מן הרוח דגבי משה, דלפי שאמר 'מאין לי בשר', שהיתה מדרגתו במעלה העליונה ולא היה יכול להשפיל את עצמו בהמשכת בשר גשמי, לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא 'אספה לי שבעים איש' שהם במדרגה הפחותה, היינו שלא יהיו מתגשמים ממש אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, פירוש שאוריד ואמשיך בחינת שלך שיהיה למטה ממדרגתך. ושמתי עליהם שיהיה יניקה גם להם ממדרגה זו, אבל לא שיהיו עולים במעלת ומדרגת משה עצמו"...
במילים פשוטות יותר: בכדי שמשה יוכל להעניק לבני ישראל בשר במדבר, הוא חייב לעשות זאת דרך אנשים אחרים הקרובים יותר למדרגות הנמוכות של עולמנו הגשמי. הוא עצמו במדרגתו מתקשה מאוד לעשות זאת. כך אלישע שלח את גיחזי משרתו כדי לעסוק בהחייאת הילד, אך כשלעצמו, מחמת מדרגתו הנעלית, היה עליו להתאמץ הרבה יותר כדי לעסוק בכך.
כעת גם נוכל להבין מדוע דווקא בהפטרה זו לא נוהגים בחב"ד לקרוא כמנהג הספרדים, אלא משלימים את ההפטרה כולה כמנהג האשכנזים. כי דווקא מתוך הסיום מובנת המעלה והתועלת שבעבודת השלוחים...
ג. במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו
נקלעתי לבניין ה'מתיבתא' בשעות הבוקר באחד מימי השבוע. בעודי נכנס, עמד אחד המדריכים המסורים לצאת, ועמו נער צעיר. פני הנער היו חדשות בעבורי ובלתי מוכרות, ושאלתי אותו לשמו. למשמע השם הרוסי שאלתיו 'ומה שמך היהודי?', והוא תלה עיניו במדריך. וזה הפתיעני בתשובתו: "בעוד שעה או שעתיים יהיה לו שם יהודי". "אנו בדרך לשם", אמר תוך כדי יציאה.
הרמתי טלפון למנהל המתיבתא הרב חיים עוזר אמירגוב, שהזמין אותי להגיע אל מרפאת הבריתות בשעה הקרובה. לאחר סידור מספר דברים, התאפשר לי הדבר ב"ה, ויצאתי בהליכה רגלית אל עבר המקום, שם כבר פגשתי את הרב אמירגוב והמדריך, ובחריץ הדלת ראיתי את המוהל ד"ר ר' ישעיהו שאפיט, את הנער שוכב על המיטה, ולידו עומד הרב הראשי הרב בערל לאזאר שליט"א, חגור בגארטל, מחזיק את ראשו של הנער, מלטף את שערו ומדבר אליו כדבר אב אל בנו אוהבו.
כאשר התהליך החל להתקדם, קולות בכי של פחד נשמעו מעבר הדלת שנסגרה, ומיד אחריה את הרב, שר שירי קעמפים שונים, מספר סיפורים מבדחים, מעסיק ומשמח את הילד לאורך שעה ארוכה, שכל כולו הוקדשו לנער שזוכה ברגעים אלו להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.
כמו בכל ברית של נער או אדם מבוגר, שבא מיוזמתו לעשות את המצווה הגדולה, גם הפעם עמדתי נרגש ותוך כדי התוודעתי מעט לפרטי הברית: הנער הגיע לפני מספר חודשים ללמוד במוסד המתיבתא, המיועד לנערים יהודים ממוסקבה וחוצה לה, שרובם לא זכו עד הגיעם לכאן ללמוד במוסד חינוך יהודי, וכאשר הבין הנער שיש מצווה שלא זכה לקיימה בהיותו בן 8 ימים, ולאחר הסכמת אמו - ביקש לעשות זאת, ובתנאי: 'שהרב הראשי יהיה הסנדק שלי'. ביקש וקיבל. אך בהגיע רגע האמת, פחד טבעי אחז בו והוא התחרט מכל העניין. כל הדיבורים וניסיונות ההרגעה עלו בתוהו, והוא ירד חזרה לכיוון הכניסה לבניין וביקש לשוב על עקבותיו.
באותו רגע שעמד לצאת לרחוב הגיע הסנדק... 'לאן אתה הולך?' שאל הרב את הנער. הוא הסמיק והסביר כי הוא עדיין לא מוכן לזה. הרב נעמד להרגיעו והוציא מקרב לבו כל מילה מרגיעה ומיטיבה, והנער בשלו, לא מוכן. בשלב קריטי זה פנה אליו הרב ואמר לו במילים ברורות אך בנועם: "אם אתה רוצה אותי כסנדק, יש לך רק היום את ההזדמנות, אם לא תעבור ברית הפעם, בפעם הבאה שתרצה, לא אגיע!". וזה פעל את פעולתו כבמטה קסם...
לאחר הברית, כאשר הרב הראשי יצא ועל פניו נהרה ושמחה, הוא אומר לי כשבת-צחוק על פניו: "כל הפרסום סביבי שאני ממש לא אוהב שווים בשביל רגע זה, כדי שיעלה בידי להצליח להרגיע נער יהודי לעבור ברית מילה, שכן הוא לא היה מוכן לוותר על סנדק כזה מיוחד של רב גדול"...
ולתמונת השבוע שלי: עבד אברהם אנוכי
נעוץ סופן בתחילתן. ואם פתחתי בפרשת וירא מהשבוע שחלף, גם אסיים בה, אך עם שילוב פרשתנו - פרשת חיי-שרה, וזאת בעקבות שאלה ששאל וקישר את שתי הפרשיות האלו אמש הרב הראשי הרב לאזאר, במהלך התוועדות חסידית לרגל כ' במרחשון, יום הולדת כ"ק מוהרש"ב נ"ע, מייסד ישיבת תומכי תמימים.
ההתוועדות נערכה בקומה העליונה של המבנה הקטן העומד ליד הבניין הגדול של בית הכנסת והמרכז היהודי. במקום בו שכנה ישיבת "תומכי תמימים" שהוקמה בצריף העץ הישן של בית הכנסת מארינה רושצ'ה, וזכתה ישיבה זו להוציא מבין כתליה רבנים ושלוחים רבים הפזורים היום בכל העולם. חיבה יתירה נודעת לרב שליט"א למוסד קודש זה, בה החל את שליחותו ברוסיה כאשר נשלח על-ידי הרבי בעודו בחור. וכאשר הוא יושב להתוועדות חסידית עם תלמידי ישיבה זו - הרי היא לבבית, ארוכה ומיוחדת, ובה הוא מעורר את התלמידים על זכותם הגדולה להימנות כתלמידים בה, בכוחות ובברכות שיש ללומדים בישיבה זו.
במהלך הדיבורים העלה הרב מעט זיכרונות, כאשר בין המסובים יושב הרב משה תמרין ממלאכווקא, בוגר הישיבה, ומבין הדברים - אנו המשתתפים מבינים, כי התנאים הגשמיים היו אז ירודים מאוד, ובכל זאת יצאו כאמור פירות נפלאים מהישיבה.
חצות הלילה כבר חלף מזמן, והרב תובע מהבחורים להתמיד בלימודם, להתעמק בעומקם של הדברים, לא לוותר כאשר לא מבינים ולא להחליק כאשר מתקשים. אלא לשאול שוב ושוב, להתעקש להבין וללמוד, שכן רק בדרך - של "והגית בו" אנו מובטחים כי "יגעת ומצאת - תאמין".
"בכל שנה אנו לומדים את החומש-רש"י, ורק השנה עלתה לי שאלה לא מובנת כלל", אמר - כביכול מתאונן על עצמו, שלוּ היה יותר מתעמק בלימוד, הרי שאלה זו הייתה עולה לו מכבר, ובכך הוא מעביר מסר לבחורים עד כמה יש להעמיק בכל אות בתורה הקדושה.
נאמר בסוף פרשת וירא: "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר, הנה ילדה מלכה"... ומפרש על-כך רש"י: "בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו", וכל זה כאמור בסיום הפרשה הקודמת.
ואילו בפרשתנו - פרשת חיי-שרה, מתוארת לפרטי פרטים שליחותו של אליעזר לחפש אשה לבנו, לפי הוראותיו של אברהם אבינו. "מדוע כאשר שלח אברהם את אליעזר לחפש אשה ליצחק לא הזכיר לו במפורש שייקח את רבקה, הרי ידע מראש שרבקה היא בת זוגו?" - כך שאל הרב שליט"א.
אני מאמין שבשבת זו נזכה לשמוע ממנו גם מענה או אפילו כמה הסברים, אך בחזרתי הביתה אמש מההתוועדות, הרהרתי בדבר, כי ייתכן והמענה הנ"ל בדבר ההפטרה של פרשת וירא - יתאים גם כאן: אברהם אבינו ידע גם ידע שרבקה תהיה אשתו של בנו יצחק, אך מה שעשה עם אליעזר - שהיה השליח הראשון בעולם, זה כדי ללמדו פרק בתורת השליחות!
בפרשתנו המתארת פועלו של איש אחד על פני 62 פסוקים, ושמו של האיש כלל אינו מופיע! אלא הכתוב מכנה אותו "עבד" ופעמים "איש". מול אברהם הוא עבד, ושלא לפניו הוא איש. התורה אינה מזכירה את שמו, כדי להדגיש את משאת נפשו של העבד: לעשות את דברו של אברהם. הוא מבטל את כל אישיותו ומתמסר לשליחות, וזה לא רק כיוון שכך מציגה אותו התורה, אלא גם כאשר הוא מציג את עצמו בפני משפחתה של רבקה, הוא מציג את עצמו כ'עבד אברהם', ולא מציג את שמו.
זה ועוד הרבה פרטים - לומדים אנו בדורנו, דור ששליחותו של הרבי התפשטה בכל העולם, במטרה למלא את התפקיד כראוי, עד לגאולה השלמה במהרה.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.