רגעי השבוע - פרשת דברים, שבת חזון
מטבח כשר גורר בשר כשר / סיום הש"ס בתשעת הימים / הרצאה לעובדים בעבודה הכי מתישה / סוד החיים של בעל המאה
א. כשרות המטבח
קצת יותר משעתיים נמשכת הטיסה ממוסקבה לעיר 'אסטרחן', בה עוד לא ביקרתי, אך אני מרגיש אליה 'שכן' במידת מה; זאת מכיוון שבכל ביקור של רב העיר אסטרחן השליח הרב ישראל מלמד המגיע למוסקבה, אני זוכה והוא קובע לידי את מקום תפילתו ולימודו בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה". ובין לבין, אני שומע ממנו על התפתחות קהילתו ועוד.
בראשית שבוע זה, סיפר לי הרב מלמד במספר מילים על אחד ממקורביו, ובכדי להבין את כלל הפרטים שיהיה ניתן להפיק ממנו לקח מסוים, הפנה אותי להרב יוסף יצחק אייזנבאך, מנהל אגף הכשרות ב"ארגון צעירי חב"ד", שיחת טלפון מרתקת עם איש ששווה פרק מכובד בפני עצמו.
"לפני מספר חודשים טלפן אלינו עולה חדש מרוסיה שעלה עם משפחתו לארץ ישראל. הוא ראה פרסום שלנו על כשרות המטבח, ויצר קשר לברר מה העניין וכיצד עושים זאת. כמו בכל שיחת טלפון שכזו (מעל 4 אלף כאלו שיחות אנו מקבלים בכל שנה...), הסברנו לו את העניין, והוא ביקש שנגיע אליו הביתה.
צוות הגיע עם הכלים לביתו, ולאחר כשעה היה המטבח כשר וישר. רוב הארונות עם כלים בשריים, בצד ארון לכלים חלביים, קצת כלים פרווה, הסברים ועצות להחזיק את המטבח שיהיה הלאה כשר - וכולנו יצאנו מרוצים מעוד משפחה שזכינו לקיים את אחד ה'מבצעי הרבי - מבצע כשרות'".
אני עוצר את שטף דיבורו של הרב אייזנבאך, ושואל אותו בעדינות: "הרי המשפחה לא בדיוק שומרת לקנות רק מאכלים כשרים, מה אם כן מועילה כל הטרחה הרבה שלכם, כשלאחר זמן לא רב, עלול המטבח שוב שלא להיות כשר עקב המאכלים הלא כשרים שיקנו?!".
חיוכו נשמע מבעד לאפרכסת הטלפון, והוא מספר: "אחד הרבנים נכנס אל הרבי וטען את אותה טענה, והרבי ענה לו שאם מכשירים להם את המטבח, הם גם יחפשו לקנות מזון כשר".
"ותראה כמה הרבי צדק", הוא ממשיך בשיחתו המרתקת על נושא זה, ומסיים את החלק הקשור לאסטרחן: התברר, כי העולה החדש השאיר את בתו הגדולה באסטרחן לחופשות, ולקיץ זה הוא נסע לשם עם משפחתו. בהגיעו לביתו חיפש ומצא את השליח הרב מלמד, וביקש ממנו להכשיר את מטבחו גם בביתו זה. ולא רק זאת, אלא דרך הרב מלמד הזמין לביתו עשרות ק"ג של בשר כשר למהדרין לכל בני המשפחה והאורחים"!
ב. שמחה של מצווה
חידה מחוכמת נשאלתי בילדותי: "מהו היום הכי שמח במשך השנה, ולעומתו, מהו היום הכי עצוב"? והתשובה המפתיעה היא: ערב ראש חודש אדר - היום הכי עצוב, וערב ראש חודש מנחם-אב, היום הכי שמח...
ולהסבר המפולפל: הרי אמרו חכמים במשנה, "משנכנס אב ממעטים בשמחה", שכן ימי תחילת חודש אב הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. פשוטה של הוראה זו: בכל יום ממעטים עוד בשמחה לעומת היום שקדם לו. במשנה לא קבוע דד-ליין להוראה זו, והיא לכאורה נמשכת עוד ועוד, עד מתי?
בעקבות דברי המשנה אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" - מובן אפוא, שהיום האחרון שאפשר להיות עצוב, הוא בערב ראש חודש אדר. כי מיד למחרת, עם כניסת החודש, בכל יום צריכים להוסיף שמחה. גם כאן אין דד-ליין. יוצא אם כן, שנוהגים כך עד לערב ראש חודש מנחם-אב, עליו אנו כאמור מצווים להמעיט בשמחה...
הרבי ציטט פעם פתגם חסידי של הרבי ממונקאטש, שפירש את מאמר חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה" - ש"ממעטין" את עניני העצבות של חודש אב על ידי שמחה, ועל-כן הציע הרבי שיערכו סיומי מסכת בימי 'תשעת הימים' מדי יום ביומו, ובכל מקום ומקום מרבים בשמחה של מצווה על-פי המותר בהלכה, דבר שיזרז את הגאולה במהרה.
בהרבה סיומים זכיתי ב"ה להשתתף בימי חיי, במקומות שונים ועל מסכתות מגוונות מהש"ס, אבל סיום על כל ש"ס בבלי, על כל 2,711 דפיו - זו זכות גדולה ומעמד מרגש שהשתתפתי בה אמש בבית אחותי היקרה, שיחד עם בעלה - גיסי המסור הרב דוד הכהן כ"ץ, עשו מסיבה מכובדת לבנם ר' אברהם ברוך, שבימי בחרותו שקד יום ולילה - מחוץ למסגרת הישיבתית ולמד בשקידה את כל הש"ס כולו, וכעת בתשעת הימים, נערך הסיום הגדול.
פנינה נאה שמעתי מאאמו"ר שליט"א, אותה אמר בין דברי התורה והחסידות בעת שכובד לכבד את המעמד בדבריו: בעולם הכללי, כאשר בן חוזר לאחר מספר שנים עם תעודה מדופלמת על דוקטורט או הישג אחר שזכה לקבל לאחר עמל גדול של מספר שנים, מה עושים הוריו? אולי יוצאים איתו למסעדה קרובה, מחמיאים לו ללא ספק ומספרים למכרים על הישגי בנם.
ולעומת זאת, ראו נא כאן איזו השקעה השקיעו ההורים לכבוד בנם שיחי', שזכה לסיים את הש"ס בעודו אברך צעיר שזה עתה הקים את ביתו. סעודה מפוארת בהשקעה אדירה, בהשתתפות בני המשפחה והידידים, ובכך הם מביעים את הערכתם לתורה הקדושה כי יקרה היא מפנינים וטובה מאלפי זהב וכסף. ולא לשם כבוד או התפארות בעיני החברים על הצלחת הבן, אלא מתוך נתינת כבוד לתורה, הערכה עצומה ללומדיה, ואף השפעה על המסובים והמשתתפים להצטרף אף הם למסלול לימוד עקבי ורציף, והעמדת לימוד התורה כיסוד החיים ומטרת-העל בכל החיים.
ג. החינוך והמחנך
איזה בעל מקצוע הכי זקוק לחופשה? התשובה היא ברורה: מי שעובד בעבודה הכי מתישה. אם נשאל זאת את האנשים ברחוב, רובם ככולם יצביעו מן הסתם על עצמם. רוב האנשים בטוחים שהם עובדים הכי הרבה ובעבודה הכי קשה. זר לא יבין, אבל הכי מתיש הוא ללא ספק עבודת החינוך!
למסקנה זו הגעתי ראשית-כל, מתוך ניסיון אישי בשנים שהתעסקתי בעבודה קדושה זו דבר יום ביומו; ושנית, מתוך שיחות עם חברים ועמיתים לעבודת הקודש של חינוך ילדי ישראל היקרים - ולא לחינם חופשות מוסדות החינוך נמשכת זמן רב כל-כך. אולי ארוך מדי, המקשה על ההורים העובדים ללא חופשות. מקשה על התקציב הכלכלי של רוב המשפחות, ומוציא מריכוז את הילדים שמטבעם אוהבים משמעת וסדר.
כמה נעים ומרגש לראות בארץ ישראל את מוסדות החינוך על טהרת הקודש, שחופשת הקיץ היא מינימאלית, אמורה להתחיל בשבוע הקרוב - ערב ט' באב, ומסתיימת לקראת תחילת חודש אלול. המחנכים המסורים, שכאמור גם הם רוצים וזקוקים לחופשה והחלפת אווירה, יודעים ומעריכים את תפקידם הקדוש בעולם לחנך את הדור הבא, ולשם כך מסתפקים בחופשה קצרה.
עד להיכן מגיעים הדברים? הופתעתי כאשר שיתף אותי השבוע אחי, המשמש כמנחה מורים בכמה ת"תים ובתי-ספר, שהוזמן לפני מספר ימים על-ידי מנהל תלמוד-תורה גדול בדרום, להגיע ולהרצות בפני חברי הצוות החינוכי, שביקשו ממנו: "אנו רוצים להכין את עצמנו להצלחה טובה יותר במסירת שיעורים בשנת הלימודים הבאה". פלא פלאים. במקום לחשוב על חופשות, טיולים, פעילות של הנאה ובילוי, הם מחפשים להתמקצע ולהשקיע טוב יותר בתלמידים שלהם.
"מה אכן הרצית להם"? שאלתי את אחי, והוא שיתף אותי על קצה המזלג על המצב היום בחינוך, כאשר תלמידים רבים מאבדים טעם בלימוד. ואין זה נוגע רק למלמדים בכיתות הגבוהות, כי זו שחיקה מתמדת מהכיתות למטה.
עצתו היא, לתת לתלמידים חכות ולא דגים. כפתגם האנגלי: "תן לאדם דג - הוא ישבע ליום אחד, תן לו חכה ותלמד אותו לדוג - והוא ישבע לכל ימי חייו". כך צריכים להפוך את התלמידים ללומדים, בהענקת כלים ומיומנויות לתלמידים ללמוד ולהחכים, ולא רק להעביר אליהם ידע.
הדרך לכך היא באמצעות השקעה בחוויה לימודית ושיעורים מרתקים, ואז גם חוסכים כמעט את כל בעיות המשמעת. להכניס את התלמידים לחוויה של הטקסט הנלמד ולעשות אנלוגיה לחיינו עכשיו. להראות להם את העושר שבתורה, להעניק לתלמידים מושגים וידיעות מקיפות בכל מקצועות התורה, בנושאים מעניינים ומרתקים, שימשכו את לבם לראות עד כמה התורה מעניינת ומלאה חוויות.
מדי פעם אפשר לשלב ולהרחיב אודות מושגים מעולם התורה: הכנת ציצית, הלוח היהודי, סיבות וטעמים למנהגים והלכות שאנחנו רגילים לעשותם אבל מעולם לא עצרנו רגע לבדוק למה ומדוע, אירועים היסטוריים שקרו, כגון: תקופת התורה שבעל-פה ושלשלת מסירת התורה, תקופות גזרות ושמד ומסירות נפשם של אבותינו לשמירת התורה והמצוות בכל מצב, ועוד.
בחינוך התלמידים עלינו לעשות הכל כדי להשביח את עבודתנו הקדושה. והדברים נכונים גם להורים בבית, שהשפעת החינוך של הילדים בעיקר תלויה בהם.
ולתמונת השבוע שלי: אינו דומה למאה ואחד...
כמו כל אחד שלומד בשבתות הקיץ את "פרקי אבות", גם אני לפעמים מנסה למצוא בדמיוני את האנשים המתאימים לתנא המפרט: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה"; מתאר לעצמי את ה"בן עשרים לכוח", כמו "בן החמישים לבינה", וכל הפירוט לכל עשור של חיי האדם. וככל שניסתי תמיד לדמיין את ה"בן מאה", לא חשבתי שתיתכן מציאות כזו, כמו שראיתי השבוע ביום ראשון.
ביום שישי ד' באייר תרפ"ג, נולד ילד קטן להורים יהודיים. הוא ממינסק, בה שימש בימי נערותו כחזן אחד מבתי הכנסת והיא מפולין. שניהם היגרו למוסקבה, נסחפו לזרם הקומוניסטי והשתיתו את ביתם החדש על עקרונות שיטה זו, תוך מחיקת כל זכר יהודי מבית הוריהם. שם הילד גארי. שם המשפחה נוז'ניקוב.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא גויס ונשלח לחזית, לחם בגבורה לצד חברים רבים מאוד שקיפחו את חייהם מול עיניו; הועבר ממקום למקום כקצין תקשורת בחיל רגלי, עד ליום השמיני במאי 1945, כשחצה עם המטה המבצעי נהר קטן לגרמניה, וגילו להפתעתם על הכניעה ללא תנאים של גרמניה הנאצית.
"נכנסנו לבניין הממשלתי בעיר דרזדן, וגילינו במרתף כמויות אדירות של יין וקוניאק מסודרים על המדפים. לא היה לנו זמן מיותר, רק נעצנו מבטים, כי קיבלנו פקודה לעבור לצ'כיה, וב-9 במאי המפורסם נכנסנו לפראג, שכבר הייתה נקייה מהגרמנים".
"ואיך זכית לאריכות ימים וצלילות הדעת שכזו"? שאלתי את גארי ביום ראשון, והוא מחייך ועונה ברוגע, כאילו זו פעם ראשונה שנשאל שאלה כזו: "מכל הרגעים הקשים ומכל התקופה הנוראה, השארתי לעצמי בזיכרון, רק את החוויות הטובות ואת הזיכרונות המשמחים. את כל השאר פשוט מחקתי"!
במסגרת ביקורים אצל הקשישים המקבלים סיוע באמצעות תוכניות הסעד של "מרכז החסד היהודי שערי צדק", הגעתי בראשית השבוע לביתו של גארי, לוחם בעבר, מדען שהקים חברה רפואית גדולה, ויהודי לנצח. שקית עם כמה מצרכים כשרים וזוג תפילין בידי. לאחר התעניינות על הצרכים ובדיקת איכות השירות שהוא מקבל תמידין כסדרן, הצעתי לו להניח תפילין. גארי שמח, נעמד ועשה זאת בסבלנות ובשמחה.
בן מאה ואחת הוא, וכוחו במותניו ב"ה. הוא מטייל בכל יום באזור מגוריו, באחת השכונות היוקרתיות של מוסקבה, בודק ועונה לדואר אלקטרוני, הולך ללא מקל עזר ואף לא חובש כמעט משקפיים. הוא זוכה לאריכות ימים ובריאות טובה, והכל בזכות האופטימיות והשמחה - לפי דבריו, מתוך השיחה על חייו שניאות ושמח לשתפני.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.