רגעי השבוע - פרשת פינחס
40 שנים למלאך שהציע לקנות קרטיב / 50 שנה לקנאי הירושלמי שצאצאיו מלמדים תורה במוסקבה / 30 יום לספרי התורה שנשרפו בדרנט / 10 שנים לנס הגדול
א. אחד היה אברהם
לקול הדפיקות העדינות באמצע שיעור חומש, פתח המחנך את הדלת של הכיתה, ואני הופתעתי לראות את אמי היקרה תחי'. בשונה מכל פעם, פניה היו עצובות, אך לא הבנתי מדוע. ילד צעיר, שיחד עם אחי 'נשלפנו' בעיצומם של הלימודים ונסענו ל'שמגר' - בית הלוויות המרכזי של ירושלים.
בעיניי הקטנות והתמימות, היה המחזה תחילה משעשע מעט. ללא התראה מראש אני רואה את בני המשפחה מכונסים יחד ולא באולם חתונות. אך לאט-לאט התבהרה התמונה העגומה: סבא הקדוש הסתלק בפתע פתאום.
בשבוע הקרוב ימלאו בדיוק ארבעים שנה לאותו יום מר ונמהר, הרגע שנפשו הגדולה ניבאה אליו. ה'זיידע' רבי אברהם ברוך דייטש זצ"ל, הגיע מביתו בלונדון לארצנו הקדושה, כדי לכבד את אמו הקשישה, שאכן נפטרה זמן קצר לאחר מכן. לא אשכח את השבת בחודש אייר, כשסבא יושב ליד החדר בו שכבה עטופה אמו, לאחר שנפטרה באותה שבת, ואומר תהלים במתינות, ושום סימני אבלות לא נראים עליו מפני קדושת השבת. ה'שבעה' ו'השלושים' חלפו, וסבא, משום מה, נשאר עדיין בארצנו הקדושה.
לשהות במחיצתו זו הייתה הרגשה של עמידה ליד מלאך ה'. כשהיה מהלך ברחוב, לא היה אדם שלא הסתובב להביט שוב בפניו הקדושים. בעודי הולך איתו פעם, עצר ליד קיוסק ושאל אותי אם ארצה שיקנה לי קרטיב. השבתי בשלילה. וכי יעלה על דעתי לאכול בעודי מהלך לצדו של אדם גדול כזה, שכל כולו תורה וקדושה? כל מילה שלו הייתה שקולה וכל הנהגתו הייתה אצילית ומיוחדת.
בעודו יושב והוגה בתורה הקדושה, כאוות נפשו מאז קטנותו ולאורך כל חייו - הסתלק במיתת נשיקה, משאיר אחריו אלמנה צעירה - סבתא יקרה שנפטרה לפני כארבעה חודשים, לאחר כארבעים שנות אלמנות; ולהבדיל בין חיים לחיים - ילדים מסורים שהוא אהב אותם והם החזירו לו אהבה, שגם עברה אלינו הנכדים, וככל שחולפות השנים האהבה והגעגועים רק גברו.
אגב, שלא נדע, אבל הזיכרונות ההם שנצרבו בלבי לנצח, גרמו לי לא פעם, במקרים מצערים כאלו ואחרים, להמליץ להורים לשתף ולספר לילדים הקטנים - אלו כמובן שמסוגלים להבין בצורה מתאימה - מקרים של היפך שמחה. אף לקחתם להשתתף בלוויה, לבקר במקום שיושבים שבעה, לספר ולבקש מהם שיספרו ויחלקו עם התחושות שלהם. אכן, כל מקרה לגופו של עניין וכדאי להתייעץ עם מומחים, אבל לא לשלול לגמרי את הכיוון הזה. העיקר שיהיה רק בשמחות משמחות.
ב. קנאים פוגעים בו
הדור שלי כבר גדל רק על סיפורי הגבורה, שסופרו עליו ועל מעלליו. "כאן ספג מכות מהשוטרים ונעצר בפעם המי-יודע-כמה" הסביר לי מאן-דהו תוך שיטוט ב'כיכר השבת' במרכז ירושלים, ו"באשנב הזה הכניס את ראשו, כדי שלא תתאפשר מכירת כרטיסי כניסה להקרנת סרטים בשבת קודש, וכל המכות שקיבל לא הרתיעו אותו" - הצביע לי מי שעוד זוכר את זה, על בניין 'קולנוע אדיסון' במעלה הרחוב מכיכר השבת, שכבר נהרס ועל שטחו הוקמה שכונה חרדית.
במשך שנות חייו ופעילותיו הציבוריות, קמו לו מתנגדים רבים מבית ומבחוץ, אך גם אלו שהתנגדו לו, ידעו להודות כי מדובר ב'קנאי' אמיתי שיראת שמים בוערת בעצמותיו.
השבוע, צוינו חמישים שנה לפטירתו של הרב עמרם בלוי ע"ה, מנהיגה של חוג ה'נטורי קרתא' בירושלים, שבעבור קדושת ירושלים, בה חי והתגורר, ולמען השבת והצניעות, נלחם בגופו ובנפשו ולא פחד מאיש. קנאי שידע להפריד בין האיש לנושא, ואת השוטר שהכה אותו - אהב, יחד עם זעקותיו נגד מה שהוא מייצג. ואולי לא בכדי, זכה הרב בלוי, ומצאצאיו רבים הם חסידי חב"ד, וניניו משמשים בשליחות הרבי כאן במוסקבה.
דרכו של הרבי, שונה בנושאים רבים מדרכה של 'נטורי קרתא', ובראשם - הגישה של קירוב והשפעה על כל יהודי בכל מצב רוחני בו הוא שרוי, בדרכי נועם ולא בצעקות וחרמות. לצד מכתבים שכתב הרבי לר' עמרם, סבר הרבי שישנם מי שחלק מתפקידם הוא השמעת קול מחאה כלפי הנהגות מסוימות שאינם לרוח התורה והמצוות. וניתן לראות במוחש, קהילות שהתפתחו וגדלו בגשמיות וברוחניות - הן הרבה בזכות אותם אנשים שעמדו על המשמר, לא חסו על כבודם וידעו להעיר ולהאיר את הדרוש תיקון.
ישנה שאלה ידועה, מדוע הסיפור של זמרי שהיה נשיא שבט ועשה מעשה חמור של בעילת ארמית - מופיעה בפרשה הקודמת, פרשת בלק; ואילו השכר הגדול שקיבל פינחס על שהרגו, מופיע רק בפרשתנו? אלא, שבכדי לדעת אם הקנאי עשה מעשהו מתוך יראת שמים טהורה ולא עקב אגו או מידות רעות - חייבים לחכות שבוע מלא...
פינחס, שהוא הקנאי הראשון המוזכר בתורה, מלמדנו לא לעשות שום חשבונות אישים רוחניים או גשמיים. לנגד עיניו עמד אך ורק דבר אחד - קיום הוראתו המפורשת של משה רבנו. הוא התבטל לחלוטין, ולא עניין אותו שום דבר אחר! היות ששמע בפירוש מרבו ש"הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו", דבק בקיום ההוראה בכל מחיר, אף שהוא עלול להיות ללעג ולקלס בעיני כולם, ואף שבכך מסכן חייו הגשמיים והרוחניים, הכל בטל כאין וכאפס, בשל דבקותו בהוראת משה. מעשה גבורה של איש בודד שזכה לגרום נחת-רוח גדול ביותר לה', והביא גאולה והצלה לעם כולו!
ג. שאלי שרופה באש
יום שלישי שבעה-עשר בתמוז, כנראה הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה ואף המזגן ברכב התקשה לעמוד במעמסה. בחלקו הקדמי ישב אחד מנכבדי הקהילה, וקולו נשמע שבור כשהוא מתאר לי את שהוא חווה, היום לפני חודש: "ראינו את להבות האש מחלונות הבניין, באנו ממעלה הרחוב, וניסיתי עם עוד מתפללים להתקרב אל הבניין, להיכנס ולהציל את ספרי התורה שבארון הקודש, אך השוטרים, שבעצמם היו מפוחדים ומבוהלים, הרחיקו אותנו מהאזור, מתוך החשש שמא שורצים עדיין הטרוריסטים בבניין, וכוחות הביטחון לא הצליחו לחסלם".
אכן, חודש חלף בדיוק מאותו יום י"ז בסיון, בחודש בו ניתנה התורה לעם ישראל, כאשר כחצי שעה לפני הגעתם של עשרות מיהודי הקהילה לתפילה בבית הכנסת שבמרכז העיר 'דרבנט', התרחש במפתיע מעשה טרור פתאומי בידי שלושה טרוריסטים מוסלמיים לא-מקומיים. אלו יצאו למסע הרס והרג במבני דת, ולאחר שרצחו מספר תושבים, הצליחו כמה מהם להגיע אל מתחם בית הכנסת שבעיר, ירו בשומר והתבצרו בבית הכנסת. מול כלי הנשק המשוכללים שהביאו, התקשו השוטרים להתמודד, ועד להגעתם של לוחמים מיומנים, הציתו הרוצחים את אולם בית הכנסת.
המחזה שהתגלה לאחר חיסול הרוצחים השפלים, היה קורע כל לב. יהודים ושאינם עמדו ומיררו בבכי למול האפר הרב שנשאר מקירות הבית היפה שהיו מחופים עץ, מה שגרם להתפשטות מהירה של האש שכילתה את כל מה שהיה במקום, ובהם ארון הקודש על עשרת ספרי התורה שבו. האש כילתה גם את הספרייה התורנית העשירה.
'דרבנט' היא העיר הדרומית ביותר ברוסיה, השנייה בגדולה ברפובליקה המוסלמית 'דגסטן' שברוסיה. לפני 14 שנה זכיתי להשתתף באירוע חנוכת הבית של בית כנסת זה. הגענו קבוצת אורחים וידידים בטיסה מיוחדת ממוסקבה, יחד עם הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, שכל צעד בקהילה המקומית נעשה בהכוונתו ובתמיכתו המסורה.
השבוע בצום י"ז בתמוז - במלאות שלושים יום לשריפה הנוראה, נשלחתי ע"י הרב הראשי שליט"א עם ידידי רבה של דרבנט, השליח הרב עובדיה איסאקוב, כדי לארגן את סדר ההלוויה וקבורת ספרי התורה, ספרי הקודש, כלי ותשמישי הקדושה.
לאחר תפילת מנחה נרגשת וקריאת 'ויחל' שנערך בחצר בית הכנסת שנשאר לפליטה, יצאנו בשיירה עם שאר המתפללים הכואבים אל עבר בית החיים היהודי. בדחילו ורחימו הורדנו אלי קבר כד גדול ובו האפר עם שרידי ספרי התורה שנאספו ממקום ארון הקודש, מסביבו הנחנו ספרי קודש ותשמישי קדושה שנפגעו בשריפה.
עם סתימת הגולל, ביקש הרב איסאקוב סליחה ומחילה בשם העוסקים בקודש וכלל בני הקהילה, נעמדתי לומר מילה במילה את פיוט הסליחות 'שאלי שרופה באש' מהקינות של ט' באב ומספר פרקי תהלים, וכל הנאספים מסביב אמרו אחריי פסוק בפסוק. בגב שפוף חזרנו על עקבותינו, מהורהרים כל אחד במחשבותיו על מה ה' עשה ככה. ומאידך, על הנס הגדול ששום יהודי לא ניזוק בגופו.
ולתמונת השבוע שלי: הללו בנבל עשור
בדרך חזור מבית הקברות אל עבר בית הכנסת, כדי לאסוף את ספר התורה שהבאנו איתנו ממוסקבה, אני מציע לרב איסאקוב: "הייתי שמח לעבור דרך הבית בו גרת עד לאותו מקרה"... הוא קצת זע באי-נוחות, ולבסוף השתכנע. "רחוב פושקינא 27" הוא אומר לנהג, שמיד משנה את המסלול לכתובת זו.
זה קרה בח"י במנחם-אב. בחישוב מהיר שערכנו תוך כדי נסיעה, גילינו, כי בחודש הבא מהיום - ימלאו עשר שנים לאותו לילה, בו הוא שב מסבב בכפרים השונים שבין העיר 'מחצ'קלה' בירת דגסטן ועיר הולדתו, ל'דרבנט' בה הוא חי עם אשתו וילדיו, מאז הגיע לעמוד בראש הקהילה ולשמש בשליחות הרבי לכל יהודי האזור.
השעה הייתה לאחר חצות הלילה. בשקט החנה את רכבו, יוצא מאושר ומלא סיפוק מהזכות שיהודים רבים יאכלו בשר כשר, לאחר שבמשך כל אותו יום עבר ממקום למקום לשחיטת עופות וכבשים בהזמנת המשפחות היהודיות בכל אותם כפרים. עוד רגעים אחדים ייכנס לביתו, יקרא קריאת שמע ויעלה על יצועו למספר שעות. אך רוצח שפל ארב לו מהצד, פותח בצרור יריות שהפילו אותו מיד. בנס סובב רגע לפני זה את גופו, והיריות פילחו את הכבד ולא את הלב - אליו כיוון המתנקש המוסלמי, שחוסל מספר חודשים אחר-כך.
"זה היה אחד הלילות הקשים ביותר", תיאר אחר כך בסעודות ההודיה הגדולה שערך לו הרב הראשי הרב לאזאר, וסיפר על מה שעבר עליו באותו לילה. צוות רפואי הוטס אז במיוחד, ובהצלתו הגדולה הושקעו מיטב הכוחות. הייתי בשדה התעופה בארץ ישראל כשנחת על אלונקה, ויחד עם הצוות הרפואי הובלנו אותו הישר לבית הרפואה. הנס קרה מול כולם. הוא השתקם, התחזק, ממשיך לצייר, ובעיקר משמש כשוחט ומוהל מומחה לבני הקהילה בדיגסטן ובמוסקבה. אך למגורים בדרבנט לא שב, ואת פעילותו הוא עושה ממוסקבה.
"בוא נעשה זאת מהר" ביקש ממני. הבנתי ללבו ולחששות שבו, יצאנו מהרכב, הגשתי לו ספר תהלים ממנו אמר קאפיטל ק' 'מזמור לתודה', ולראשונה בחייו בירך בשם ומלכות 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.
'אמן', השבתי בהתרגשות.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.