רגעים של השבוע - פרשת אחרי, מברכים החודש אייר
ארבעה הבנים מסביב לשולחן בכלא / נשיכות הכלבים לגוססים והמלאכים שלא הורשו לשיר / חידון התנ"ך על מדרגות ארון הקודש בעיצומו של חג / תחת עצי הפרי - זכרונותיו של הילד שבירך מתוך סידור כל חייו
א. הכל טמון בך
כשהתבוננתי מסביב, עלה מול עיניי עיבוד ממוחשב מדיוקן עצמי של בן דודי הצייר המוכשר ר' מוטה ברים מירושלים ששלח לי בערב החג. בה נראה אותו דיוקן, כפול ארבע, רק שבהחלפת גוונים ומשחקי אור ושקיפות - הדמות מקבלת משמעות שונה. והכותרת מעליה: 'חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול' - כמעט מיותרות, היא מזדעקת מאליה, מהתבוננות ראשונית על התמונה.
כשקוראים את סיפור ארבעת הבנים בהגדה של פסח, אנו עושים זאת כמו רוב מפרשי ההגדה ובעיקר מאיירי ההגדה: כבוד ל'חכם', סלידה מה'רשע', הזדהות מסוימת עם ה'תם' ורחמים על זה 'שאינו יודע לשאול'.
ליל פסח, לאחר תפילה ואמירת הלל עם האסירים, בעודי מסביר את הסדר של הסדר, בשלב מסוים - כנראה לאחר משא ומתן, הובא עוד אסיר לתוך החדר בו הסבנו. מחוסר מקום נעמדתי, וכך גם קל יותר לנהל ולשאת דברים ובעיקר להתבונן במסובים מסביב.
אתה רואה אנשים, שגם במצבם כאסירים בכלא נשקפת מהם דמות של אנשים אינטליגנטים, רמת משכל גבוהה, דיבור רהוט ושקול - שילוב תלוי כאילו מהמציאות, ואתה שואל את עצמך: מה האנשים האלו עושים פה?!
נפש האדם היא דינאמית. משמשים בה בערבוביה אהבה ושנאה, כעס והכלה, עצב ושמחה. אם האדם יעצור לרגע וישאל את עצמו: איך זה אפשרי? מי אני באמת? הוא יגלה שהתשובה אינה כה פשוטה. הפסיכולוגיה הדינאמית בנויה על ההנחה, שאדם בריא הוא אדם שיכול להכיל את הכיוונים השונים בנפשו. אך עדיין נשאלת השאלה, איך יוכל אדם לממש את עצמו אם בתוכו הפכים כה שונים?
ואני שאלתי את עצמי: איך זה? לא איך משחקים בעיבודים ומקבלים תוצאה של הפכים קיצוניים כל-כך באותה תמונה עצמה, אלא כיצד חי לו אדם ישר-דרך ומוצא את עצמו שפוט להיות אסיר לכמה שנים, שלרוב הן משמעותיות מאוד בחייו.
הבנתי כי הכל טמון באדם עצמו. אין צורך לחפש את הרשע אצל השני, ובתוכנו רק את הצדקות, את התמימות הנוחה לנו, והבריחה מהתמודדות מול שאלה כשלא נעים לנו.
הכל בפנים, אצל אותו אדם. השאלה במה יתמקד, למה ייתן עדיפות וכמה ישקיע כוחות להיות מי שהוא באמת רוצה להיות.
עם מחשבות אלו, ולאחר שווידאתי שכל אחד מתוך חמשה עשר המסובים ייקחו איתם לחדרם קופסת מצות לכל ימי החג, ולאחר התהליך הקבוע של בדיקות, מפתחות גדולים בידי הסוהרים המלווים, טריקות הדלת המוכרות מכל שנה - יצאתי לאוויר הצח, ממהר לחוג את חג החירות ולהתחיל את סדר הפסח בבית.
ב. נקמת דם עבדך השפוך
בתיאורים מוחשיים ובטון משתנה בהתאם לעניין, אני יושב כמדי שנה, ומתאר למסובים בסעודת ליל שביעי של פסח, את מה שאירע בלילה הזה על שפת הים לאבותינו, שיצאו שבוע לפני כן ממצרים. המאבק המפורסם של ארבע הכיתות, השיטות השונות בדברי חז"ל מי הוא הראשון שקפץ אל הים, ומקריא מתוך המדרש על הנסים והנפלאות שראה כל אחד מישראל בתוך הים ביבשה, עד ליציאה מהצד השני, הפחד שעדיין אחז ביהודים, עד שהים פלט את גופות המצרים אל היבשה, והמאבק העז שהתחולל בין המים ליבשה, מי אחראי על הגופות.
וכדי להבין את מה שאנו אומרים בכל בוקר בתפילה: "וירא ישראל את מצרים 'מת על שפת הים'", אני מקריא את המדרש: "וכל אחד ואחד היה נוטל כלבו והוליך ונותן רגלו על צוארו של מצרי, לקיים מה שנאמר 'ואתה על במותימו תדרוך', והיה ישראל אומר לכלבו, אכול מן היד הזו המשעבדת בי"...
"אני לא מבין", אני מוסיף בפאתוס לילדיי ואורחיי: "בני ישראל רואים כבר את שונאיהם מוטלים גוססים, מה חסר להם אפוא להתעסק איתם ולהפחידם עם כלבים ברגעים האחרונים של חייהם?!".
אני לא נותן להם זמן לחשוב, ובהתרגשות רבה אני מבטא את כאבי: הקב"ה צפה שיום יבוא ויהודים בארצנו הקדושה יסבלו סבל רב וקשה משונאים שנמצאים אך קילומטרים אחדים מיישובי יהודים, ובשעת מלחמה, כמו עכשיו, כאשר מנסים להסיר את הנגף ונלחמים בהם, מגיעים יפי-נפש שונים מהעולם, צועקים ותובעים שצריכים להכניס "סיוע הומניטרי" לתוך עזה, להאכיל את השונאים בקמח וממתקים, להביא להם דלק וחומרי בנייה. התורה הקדושה מלמדת אותנו, שעל שונאים אסור לרחם, וכפי שאמרו: "כל המרחם על האכזרים לסוף מתאכזר על הרחמנים".
יותר ממאה חטופים מוחזקים בידי הרוצחים, בתנאים לא-אנושיים, והם אלה המשתלטים על כל משאית שמוכנסת לרצועה, ומחלקים הכל בין הרוצחים, שבעצמם צוחקים ומגחכים על היהודים הנאיביים, שמתוך תמימות ואחרים מתוך רשעות, מדברים עם השונאים באמצעות פרחים, באזור שהשפה בו היא חרבות ורציחות.
הרמתי את עיניי וראיתי כי כל אחד מהורהר במחשבותיו. לבו של כל אחד מהיושבים כאן, סביב לשולחן הגדוש במאכלי החג, נתון עם הנצורים בתוך עזה, עם אלה היהודים שגרים לא הרחק משם ובכל שעה צריכים לרוץ למרחב מוגן בהתקפות טילים. חג חירות בארץ ישראל - במצב בלתי נתפש בשכל אנושי.
ואז, מצטט חתני היקר הרב ישראל רוזן מאמר ממסכת סנהדרין: "דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? (המתאר את המצב של ליל קריעת ים סוף) - באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!".
"ואם-כן" הוסיף לשאול: "מדוע כן אמרו אחר-כך בני ישראל את השירה המפורסמת 'אז ישיר', עליה אנו חוזרים מאז בכל בוקר בתפילה? ממה נפשך: אם אפשר לומר שירה, מדוע הקב"ה מנע זאת מהמלאכים, ואם הדבר לא מתאים, מדוע אמרו זאת היהודים?!".
בהחלט שאלה יפה, שאף פעם לא נתתי את דעתי עליה, וראיתי כי גם שאר המסובים לא מצליחים להעלות רעיון ליישב את העניין.
והתשובה הנפלאה שענה, תפסה את כולנו: "ידוע שהמלאכים בכוח שירתם יכולים להרוג ולחסל, כמו במעשה הידוע עם צבא סנחריב שלחם נגד בני ישראל, שנים אחר כך. מתברר, כי גם הפעם רצו לפעול בדרך זו למען בני ישראל ולהרוג בבת אחת את המצריים. אומר להם הקב"ה "מעשי ידיי שטבעו בים - מאות אלפי הילדים הקטנים שנשחטו ונטבחו, נעקרו מידי אמהותיהם ונזרקו לים בידי הרוצחים, או הוכנסו במקום לבנים בבניינים שנבנו על ידי אבותיהם תחת קלגסי המצרים הרשעים - אתם רוצים להרוג אותם בשירה?! לא! חכו ותראו את הנקמה בהם, הם לא ימותו כל כך מהר, זה יהיה תהליך ארוך קצת, אבל בדיוק כמו שמגיע לרוצחים; טביעה קשה בים, השלכה לשפת הים, נשיכות של כלבים - כך נוקמים נקמת ה'. אז, באותה שעה עם המצריים, ובכל דור ודור עם העומדים לכלותינו, הנאצים לפני דור, וכעת ה'נוחבה' הארורים בעזה"!.
ג. שירה וישועה
הוא מבקש בכל שנה מחדש: "לכבד במפטיר את אחד האורחים". כמצווה ועושה, אני בודק מראש מי המבוגרים מבין האורחים השונים המתארחים כאן בחג, ואותם אני מזמין ל'מפטיר' - עלייה הנחשבת בחב"ד כמכובדת ביותר, ביחס לשאר העליות. אך על הפטרה אחת בחג הפסח אי אפשר לוותר: הפטרת 'אחרון של פסח'.
"רק בשביל לשמוע את ההפטרה, היה שווה להגיע כאן לחג", שח לי לאחר התפילה, אחד שזה לו כאן פעם ראשונה בחג הפסח.
ואכן, אלו המזהים, יודעים להכיר את הצליל והטון המיוחד בהפטרות שונות במהלך השנה, במיוחד ביום ראשון של ראש השנה, בשבעה דנחמתא, במנחה של תענית, שבתות מסוימות וכאמור, השבוע ביום שלישי - אחרון של פסח. וקולו של הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א משתפך ברגש במילים הנפלאות...
וכמדי שבת, לאחר ההפטרה עולה הרב לקדמת הבמה שלפני ארון הקודש לשאת את דבריו, והפעם פתח בחידה, לא לפני שגילה, שאת החידה שאלו אותו בנערותו: "איזה פסוק אנו אומרים מדי יום, חוזרים עליו פעם בשבוע ומשנים זאת אחת לחודש?". דממה.
מתברר לי אחר-כך, שלרב לקח בשעתו כ-15 דקות והוא השיב. אך הפעם אין רבע שעה להמתין ולא מספיק שאין מענה בקהל, הוא מחדד את השאלה, הנשמעת כעת קשה יותר: "האיזכור היומי הוא מן ה'תורה', השבועי מן 'הנביאים' והחודשי מ'הכתובים'." ממש חידון התנ"ך.
אין פוצה פה ומצפצף, ואז הוא מטיל עוד שלב בחידה: "אמרנו את זה היום כאן בבית הכנסת, שלוש פעמים". ואם מישהו מחפש רמז: הפעם השלישית שאמרנו זאת היום, זה בהפטרה שזה עכשיו קראנו"!
כמוני, ראיתי הרבה שדפדפו תוך כדי דברי הרב אל קטע ההפטרה שבסידור, מנסים לעלות על הפתרון. אבל לרב אצה הדרך. הוא לא בא לחוד חידות, אלא לחדד את הלבבות: "בשירה של עם ישראל אמרו היהודים; עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה".
ויש לומר הפירוש בזה: "עזי" - כאשר מבינים שהעוז שלנו זה לא כוחי ועוצם ידי, אלא מגיע מהקב"ה ואז "וזמרת", מהללים ומשבחים את בורא עולם, ועל ידי זה זוכים ל"ויהי לי לישועה"!
ובחזרה לחידה, למי שעדיין לא הבין: פסוק זה אומרים בכל יום בתפילת שחרית בתוך "אז ישיר" - ציטוט מהתורה. בברכת "הבדלה", מזכירים זאת כציטוט מתוך הנביאים, ובכל ראש חודש, הוא מופיע בברכת "הלל", כחלק מהנביאים.
ולתמונת השבוע שלי: פירות נאים ומתוקים
כאשר ביקשתי ממנו לומר כמה מילים, לא שיערתי בנפשי, עד כמה הוא האיש המתאים במקום ובזמן הנכון.
זו ברכה הנאמרת אחת בשנה - בחודש זה - חודש ניסן, ורק ליד עצי פרי, שפריחתם נראית לעין. אך כאן במוסקבה, בחודש ניסן, ניתן למצוא עצי פרי מלבלבים רק בגן בוטאני. כי ברוב השנים, רואים עדיין שלג פה ושם והעצים חפים מכל עלה, ולא ניתן לברך עליהם.
לא כן השנה, שהיא שנה מעוברת, וכך יוצא חודש האביב במזג אוויר נהדר, ועם הרבה עצים מלבלבים. לאור זאת, ולאחר בדיקה פעמיים ושלוש בתיאום עם הנהלת הפארק, עלה ברעיוני לקחת את תלמידיי בתוכניות הנוער בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", לברך את הברכה המיוחדת ב"פארק סקלוניקי", בשילוב תוכנית מרתקת, של שירים, סיורים, חלוקת פרסים, וניצול ההזדמנות, להאהיב עליהם את נפלאות הטבע שזכינו.
האירוע נערך השנה ב"פארק סקולניקי" הענק והיפהפה, ועבר ב"ה בהצלחה רבה, בהשתתפות הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, הורים, בני משפחה, וילדים שמחים ומאושרים. על הפארק עצמו, בו נערך האירוע - אפשר לכתוב רבות, ובעבר עשיתי זאת בבמה זו, במיוחד לאור העובדה, שבין העצים כאן, הסתובב לשעה קלה הרבי הריי"צ נ"ע לפני 97 שנה, לאחר שאויים ברצח, עת הגיע למוסקבה לפעול לביטול גזירות נגד יהודים.
הרב שלמה אולידורט מירושלים, הגיע עם משפחתו לחג הפסח, והתארח אצל בתו וחתנו השליח והמחנך היקר הרב אליהו דיקשטיין. ביודעי שהוא יליד מוסקבה, ביקשתי ממנו לשאת מספר מילים, והוא נענה לבקשתי - על אף שלטענתו לא איש דברים הוא.
הרב אולידורט תיאר לילדים את תקופת ילדותו כאן בעיר, מסירות הנפש של הוריו להעניק לכל הילדים חינוך יהודי חסידי באותן שנים קשות, בהן לא עלה בדעתו שיום יבוא, וילדים טהורים גאים ביהדותם יעמדו בריש-גלי בפארק בבירת רוסיה, ישמעו דברי תורה, ירקדו בשירה חסידית, ללא פחד ומורא, אלא מתוך כבוד ושיתוף פעולה של השלטון וכוחות הביטחון. דברים שיצאו מהלב ונכנסו ללבם של הילדים השמחים.
לקראת סיום המעמד שנמשך שעה ארוכה, ביקש את רשות הדיבור והוסיף: "היום, חל יום היארצייט העשירי של חמי הרב זאב וואלף זלמנוב ע"ה, שכילד קטן אביו הביא אותו לחזות בפני הרבי הריי"צ לאחר שנודע שהוא הגיע לכאן. הרבי קירב אותו אליו ואמר לו כי צריכים להתפלל מתוך סידור. ומאז ועד ליום פטירתו בגיל 97, כל תפילה וכל ברכה, אמר אך ורק מתוך הסידור"!
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.