רגעים של השבוע - פרשת תרומה

 

רגעים של השבוע - פרשת תרומה

 

 

מדוע לא שלח יעקב אבינו כלי הנשק / ראיון עם האיש שהכיר את ה'חפץ חיים' / האיש שבלעדיו העסקים לא יתקדמו / החזר אחרון של ערב נאמן

 

 

א. אסטרטג ומאמין

 

"דבר ראשון אנו רואים כאן, איך שיעקב היה אסטרטג נפלא. הוא לא משאיר את צאצאיו להתמודד לבד בבוא הזמן! ברגע שיש לו מידע עתידי, הוא משקיע ומכין עצים מראש"...

 

אין כנראה יותר מתאים לדרוש במסיבת שבע ברכות, כמו בשבוע זה בפרשת תרומה, בה אנו מצווים על בניית המשכן במדבר. וכל בית יהודי חדש, הוא הרי בבחינת משכן להשראת השכינה גם בעולמנו. 

 

זכינו השבוע לערוך בביתנו סעודת שבע ברכות של החתן היקר הרב משה מוגילינסקי, מפארי גידולי מוסדות החינוך במוסקבה מאז היותו ילד פעוט ועד השתלבותו בצוות הישיבה לצעירים. לפני מספר ימים בא בברית הנישואין עם בת הרב ישראל פלדשרוב, שמחה שהקיפה את כל הקהילה כאן. 

 

בדבריי בפני החתן וכלה, שכעת החלו את דרכם המשותפת, וזו שעתם לבקש ולשמוע עצות מפי אלו המבוגרים יותר ואולי גם המנוסים - עמדתי על נקודה זו בפרשתנו:

 

אחת מתוך 13 הדברים שעם-ישראל תרם למטרת בניית המשכן ובגדי הכהונה היו: עצי שטים, בעבור קרשי ועמודי המשכן.

 

ומניין היו לבני ישראל במדבר עצים גבוהים כאלו?

מפרש רש"י הקדוש, שהיות וכתוב "ועשית את הקרשים" בה"א הידיעה, ולא בנוסח הרגיל "ועשית קרשים", למדים אנו שמדובר בקרשים מיוחדים: "יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת ציווה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים"...

 

במעשהו זה של יעקב הסתתרה כוונה עמוקה - מסביר הרבי: יעקב אבינו ביקש למסור ביד בניו נחמה, שבכוחה יוכלו לשאת את סבלותיה של הגלות הנוראה. הם ראו את העצים הללו, וזכרו את ההבטחה על הגאולה ועל בניית המשכן באמצעות עצי-השיטים.

 

אך יחד עם זאת העליתי שאלה שניקרה במחשבתי: מדוע יעקב אבינו שיגר רק עצים ותו לא? הרי הוא צפה ברוח הקודש את העתיד, וכשם שראה שיום יבוא ויצטרכו קרשים למשכן, לבטח גם ידע שצאצאיו יתמודדו מול שונאים במצרים ושוב בסמוך לים סוף. אם-כן, מדוע למשל לא הכין בעבורם ולא צייד אותם בכלי נשק?!

 

אלא אפשר אולי לומר: שהוא אכן ראה וצפה הכל מראש, אבל הוא עשה רק את ההשתדלות שלו, רק במה שהוא יכול בכוחותיו. עצים כן, אך כלי מלחמה זה הרבה מעבר למה שמתאים ואפשרי. על זה הוא סומך לגמרי על הקב"ה.

 

מכאן אנו למדים שני דברים חשובים לחיים שלנו בכלל, ובהקמת בית חדש בפרט:

 

א. ללמוד מהפרספקטיבה הארוכה שהייתה ליעקב אבינו, ניהול נכון של בית ומשפחה: לא להשאיר לרגע האחרון מה שאפשר לתכנן ולהכין מראש. כגון הכנות לשבת, קניות, יחס בין בני הזוג, חינוך הילדים, ועוד ועוד. 

 

ב. אך יחד עם זאת, עלינו לעשות רק את ההשתדלות, וכל מה שגדול ומעבר לכוחות שלנו - לדעת להרפות ולסמוך על הקב"ה. ולזכות לקיים בפשיטות את הפסוק 'השלך על ה' יהבך'!

 

 

ב. אמון שהצמיח סופר 

 

הוא צעיר, צעיר מאוד יחסית, אבל כתיבתו שופעת ומקריאת מאמרים שכתב בבמות שונות, מקבלים תחושה והבנה כי יש לו ניסיון רב בתחום. הכתיבה שלו עשירה ומחכימה, כזו המשאירה טעם של עוד. 

 

במהלך שיחות ארוכות שניהלנו לאחרונה, הוא שיתף אותי בסיפור מעניין על עצמו:

 

"בהיותי בן 14 שמעתי שבבית אבות מסוים בעירנו, שוהה אדם שהכיר בילדותו את רבי ישראל מאיר הכהן מראדין המוכר על-שם ספרו 'החפץ חיים'. עז היה רצוני לפוגשו ולא סתם רק לראותו, אלא לקיים איתו שיחה, לערוך איתו ראיון כמו עיתונאי גדול.

 

המקום רחוק, ולאחר שבדקתי כל אפשרות להגיע לשם והבנתי שאין לי איך לעשות זאת, פניתי לאבא שלי בבקשה שיעזור לי. הוא שמע את הבקשה, חייך, ולקח אותי. לאחר שהוריד אותי בפתח הבניין, הוא המתין לי כשעתיים ברכב מחוץ לבית האבות וחזרנו הביתה. 

 

הוא לא זלזל ברעיון שלי, לא פסל את היוזמה, לא דחה את הבקשה ולראשונה הרגשתי שהוא סומך עליי באמת ובכבוד. ולא רק שלא נכנס איתי לבית האבות ולא בא 'לעזור' לי לקיים את הראיון, אלא ישב בחוץ בסבלנות וחיכה לי במשך כל הזמן הזה!

 

אכן, תמיד אהבתי לכתוב, אבל האמון שקיבלתי מאבי באותה סיטואציה, נתן לי כוח ובטחון עצמי בל יתואר. התחלתי לכתוב במרץ, וכל הזמן רק התמקצעתי יותר ויותר".

 

בהמשך לסיפור זה, הוא סיים בתובנה זו: "הביקור והפגישה עם אותו קשיש, גרמו לי לפתוח את העיניים ולראות דברים שאנשים רגילים לא רואים מסביבם ולא שמים לב. אלו פרטים לכאורה שוליים, אמירות לא רציניות או אנשים הנראים ככל האחרים - אבל לא. למדתי לתפוס רגעים בלתי חוזרים. טיפוסים שהם נדירים ולתת לזה את מלוא תשומת הלב הראויה. בהקשבה ובראייה, הבאים לידי ביטוי בכתיבה".

 

הוא עצמו כנראה לא שם לב לסיפורו ששלף בלי לתכנן מראש. סיפור ממנו הבנתי איך הגיע למה שהגיע, ומתוכי כאילו הזדעקו מילות הפסוק ב'משלי': "חנוך לנער על פי דרכו"!

 

 

ג. המלווה והלווה ומי שביניהם 

 

"אני החתום מטה 'ערב קבלן' כדין תורתנו הקדושה, ואני מודה שנתחייבתי מעכשיו לשלם כל סך הנ"ל, כולל ההוצאות האמורות בסעיף ב'. כערב קבלן בקניין המועיל בדין תורתנו בבי"ד חשוב, ואיני סומך על ערבים אחרים אם יהיו... ואין לי על-כך שום מענות או טענות. וכל זה נעשה בבית דין חשוב, בקניין גמור מעכשיו אגב סודר במאני דכשר למיקניא ביה, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא".

 

לפני שבוע - בפרשת 'משפטים', זכינו לקבל את אחת המצוות החשובות בחיינו: "אם כסף תלווה את עמי". השבוע, הרמב"ם היומי הוא: הלכות "מלווה ולווה", ובהשגחה פרטית, בעוד שבוע יתקיים בע"ה כאן: ה'מלווה מלכה השנתי' לטובת הגמ"ח המרכזי. 

 

את הנושא פותח הרמב"ם במילים אלו: "מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלווה את עמי את העני עמך". ומיד בסעיף שאחריו: "כל הנוגשׂ את העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו,  עובר בלא תעשה, שנאמר לא תהיה לו כנושה"...

 

הרבה מדברים על המלווה והלווה, אבל כולנו יודעים הרי שללא "ערבים", כמעט ולא יתקיימו הלוואות בין אנשים. 

 

ערבות היא גורם צד שלישי, אשר מתחייב להיות אחראי לחובו של אדם אל מול המלווה (בדרך כלל זה הבנק, ארגון עזרה, או אדם פרטי טוב לב). הגורם המלווה מתנה על פי רוב את אישור ההלוואה, בכך שיהיה קיים "ערב" - אדם נוסף שאינו קשור באופן ישיר להלוואה, שמתחייב במידת הצורך להחזרי ההלוואה.

 

לא כל אדם יכול להיות ערב, ראשית כל עליו לבדוק את עצמו אם הוא אכן מבין לשם מה נדרשת ערבותו. מה הוא סכום ההלוואה, מה היא נועדה לממן, האם מדובר בעסקה או בעסק בעלי סיכויי הצלחה סבירים, האם זהו סכום שהלווה יוכל לעמוד בו מהעסקה שעל הפרק או מהכנסותיו השוטפות, האם ישנם ערבים נוספים להלוואה, או שמא הוא ערב יחידי, ועוד.

 

תשובות על שאלות אלו, יכולות לסייע לאדם לקבל החלטות מושכלות יותר, בכל הקשור לחתימה על כתב ערבות לטובת אדם אחר. החלטות אלה יכולות לאפשר לסייע לחברים או לבני משפחה שראויים לכך - מחד, ולסייע להם להישמר מפני סכנות כלכליות בעתיד - מאידך.

 

 

ולתמונת השבוע שלי: עָרֵב שטעמו עָרֵב

 

הקטע המצוטט עמו פתחתי את הפסקה הקודמת, הינו ציטוט מתוך סעיף ג' בכל שטר הלוואה של הגמ"ח המרכזי כאן, "קרן חי'ה מושקא", ועל סעיף זה, מחתים המעוניין לקבל הלוואה את ה'ערבים' שלו. והוא נוסח שערכתי לפני למעלה משני עשורים, בעזרת ובאישור דיין מומחה נודע בירושלים.

 

השבוע ביום שלישי נכנס אל משרד הגמ"ח אחד מבני הקהילה, ומגיש מספר שטרות של כסף למזכירות. בהשגחה פרטית אני שוהה בסמוך. "אני חושב שזה החזר אחרון", הוא אומר בעדינות, ורווחה מסוימת נשמעת בקולו.

 

השנים לימדו אותי קצת לזהות קולות. פתחתי את התוכנה, שאלתי בעבור מי הוא מחזיר, וכשנקב את השם גלגלתי מיד להיסטוריה של כרטיסיית הלווה, ומתברר כי ההלוואה נלקחה לפני קרוב לחמש עשרה שנה!

 

הלווה החל את ההחזרים ולאחר מספר חודשים הפסיק. הפניות אליו לא הועילו. בהמשך לא ענה בכלל, עד שמספרי הטלפונים שלו כלל לא הגיבו. התברר שהאיש עזב את רוסיה למדינה אחרת. 

 

ומאז, במשך השנים, בכל חודש, מתייצב ה'ערב', ללא טענות והצטדקויות ומשלם במיטב כספו ומשכורתו את ההלוואה של מישהו אחר, שעליו חתם בשעתו. 

 

ראיתי לראשונה בחיי, אדם המקיים למהדרין את דברי הרמב"ם: "כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תהיה לו כנושה"... לא כמלווה. אלא בכלל כערב!

 

אדם שמאוד קרוב ללבי אמר לי לפני מספר שנים: "אני חותם ערבות רק לאחר שבדקתי היטב את עצמי, כי אני מסוגל אכן להחזיר בעצמי את ההלוואה, אם חלילה הלווה לא יחזיר בעצמו. ובאם לא, אני לא חותם סתם". מילה של ערב נאמן ואחראי!

 

 

גוט שבת!

שייע