רגעים של השבוע - פרשת משפטים, ר"ח אדר א'
מאמר
תורני שכוח בישראל מעורר נשמה בפטרבורג / שתיקת הכלבים ופשקוויל שלא הודפס
/ תפילתם של ילדי סוצ'י / נכד הקנטוניסט מול נהר אירטיש הקפוא
א. מפגש הנכדים
זו הייתה חוויה של נקודת מפגש, שני סיפורים המתחברים לאדם אחד, משני שלוחים במקומות שונים, לתוצאה אחת, לשני נכדים מאותו סב.
זה
נשמע כמו פתיחה של חידה מסובכת, ממש לא, זו רק התמצית של שיחה קצרה, לה
הייתי שותף בראשית השבוע, בעת ביקור בזק שערכתי בעיר נובסיבירסק בירת
סיביר, הקפואה בימים אלה.
לאחר
טבילה ותפילה, ידידי הרב שניאור זלמן זקלס הזמין אותי לארוחת בוקר במסעדה
שבקומת הכניסה של הבניין המפואר "בית מנחם" במרכז העיר נובוסיבירסק; פאר
והדר של קהילה יהודית, הממיסה כל קור ומחממת כל נשמה יהודית.
הצטרף
אלינו לארוחת הבוקר גם הרב צבי פינסקי, השליח לצעירים היהודים בעיר
פטרבורג, שהגיע באותו בוקר לנובוסיבירסק, במסגרת תוכנית "מגיד", להבאת
מרצים ורבנים למסירת שיעורים שונים ביהדות וחסידות, בכל הקהילות ברוסיה.
משום
מה, החל הרב פינסקי לספר: "לפני מספר שנים מצאתי בפטרבורג יהודי לא מוכר,
ולאחר הרבה שיחות הוא החל ב"ה להניח תפילין ולשמור תורה ומצוות. בהמשך סיפר
לי כי סבו היה רב ליטאי גדול, ומסר לי את שמו. לא ייחסתי משמעות לדבריו,
וחשבתי לתומי כי הוא מתהדר במשהו שכנראה לא רציני. לאחר ששוב ושוב חזר
על-כך, התחלתי לחפש, ומצאתי מכתב שהרבי הריי"צ כותב לסבו הרב בקשר לעזרה
לשיפוץ מקווה בבלרוס, ועל אף שכאמור לא היה חסיד. בהמשך אף איתרתי מאמר
עמוק בקובץ תורני שפורסם לפני דור בארץ ישראל, והם כותבים בראשו, מילים
מרטיטות: "היות ששמענו את הבשורה הקשה שהרב סלוצקי נעצר ברוסיה בגין שיעור
בתורה שמסר, על-כן אנו מפרסמים את מאמרו".
הרב
פינסקי ממשיך ומספר לסיום: "רציתי מאד לשמח את ידידי, ובביקור בארץ ישראל,
חיפשתי, מצאתי ורכשתי עותק מקורי, אחד מתוך שניים שנשארו מאותו קובץ תורני
ישן, והבאתי לו מתנה. מתנה שדחפה אותו עוד יותר, להתמיד בדרכו היהודית
שהחל ללכת בה".
"מה
שמו של הרב?" מבקש הרב זקלס לברר, וכאשר הוא שומע את השם, הוא מתחיל לספר
בתורו: לפני מספר חודשים קיבלתי פנייה ממשפחה בצרפת, כי לאחר בירור התגלה
להם, שסבם קבור כאן בנוביסיברסק, והם מבקשים ממני לחפש את קבר סבם ולעלות
עם מניין יהודים על קברו ביום היארצייט.
הייתי
באמצע חיפוש אחר קברה של אחת מצאצאי הרבי ה'צמח צדק', והוספתי כעת גם לחפש
את קברו של סב אותה משפחה. התוצאה לא איחרה להגיע ועל-אף הקברים הרבים
כאן, הצלחתי ב"ה ומצאתי: "פ"נ הרב יצחק ב"ר משה יעקב סלוצקי" - נכתב על
המצבה, אותה צילמתי כאשר הגעתי שוב עם מניין יהודים לומר תהלים וקדיש על
קברו, לבקשת נכדיו האחרים שגרים בצרפת"!
אין
לי ספק, הרהרתי בלבי תוך כדי ארוחת הבוקר, כאשר התברר לי הפלא המרגש, כי
נשמת הסב הליטאי, ששה ושמחה למעלה בשמים, בזכות שני שלוחים חסידיים, שבאו
כל אחד בדרכו הייחודית לעזרת נכדיו, בערים שונות ובעניינים שונים, ובוודאי
גורמים לו עילוי נשמה גבוה ונפלא.
ב. כלבים לעומת צפרדעים
המחזה שראיתי, ובעיקר המילים ששמעתי, נחצבו בלבי, ועל אף השנים שחלפו אני זוכר כל פרט:
לבית
הדפוס נכנס מאן-דהו עם מודעה ובה תוכן נגד מישהו אחר, בעקבות סכסוך עסקי
ארוך ומייגע. בעצת אנשים שונים החליט שהפרסום השלילי יסייע לו לקבל את
המגיע לו על פי דבריו. הוא הניח את הזמנתו ויצא משם.
*
מה עושה שוחט עם בשר שהתגלה כטריפה? נאמר על כך השבוע בפרשתנו: "ואנשי קודש תהיו לי ובשר בשדה טריפה... לכלב תשליכון אותו".
אומר
על-כך רש"י: "לימדנו הכתוב, שאין הקב"ה מקפח שכרן של בריותיו, שנאמר
ביציאת מצרים 'לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', לכן תנו לו שכרו"!
הכרת הטוב - זה הרי יסוד גדול אצל כל יהודי באשר הוא. אך כאן נשאלת שאלה חזקה:
"מדוע
הכלבים ששתקו ביציאת מצרים מקבלים שכר; לעומת זאת, הצפרדעים ב'מכת צפרדע'
שהשליכו את עצמם לתוך האש שבתנורי בתי המצרים, כלל לא קיבלו יחס של כבוד
והערכה כמו הכלבים"?!
אלא שיש כאן לימוד יסוד גדול שהתורה הקדושה באה ללמד אותנו לכל החיים: "לשתוק, יותר חשוב וקשה שבעתיים מלקפוץ לתוך האש"!
כי
לשתוק, כאשר נפגעים בצורה כזו או אחרת, זה קשה, קשה עד מאוד; אך השכר לכך,
הוא נצחי. וכאשר מגיעים לסיטואציות שונות עם בני הזוג, ילדים או עמיתים
בעבודה - צריכים מסירות הנפש לשתוק ולא להגיב בחזרה, לא להשמיץ ולא לנטור!
הרווח כולו של השותק.
*
לא
יודע מה החליט בעל הדפוס לעשות עם המודעה, אך כך הייתה תשובתו לאחד
העובדים שהחל להסביר כמה נורא האיש שכנגדו נכתבה המודעה וכמה חשוב וחייבים
לפרסם ולהעמיד אותו על המקום: "מניסיון חיי, השתיקה היא הטובה ביותר. אני
לא מקנא בהצלחה של מזמין המודעה, גם אם הוא צודק במאבקו!".
ג. גדיים נעשו תיישים
זה
היה קול שהחזיר אותי שנים לאחור; נמשכתי אחריו והתיישבתי על כיסא סמוך,
מוקסם מהמראה: שני אורחים, ילדים בגילאי 5-6 לערך מתנועעים מול סידור פתוח,
ואומרים יחד מילה במילה ובמתיקות את ברכות השחר וקטעים מתוך תפילת שחרית,
חלקים מהם בשילוב מנגינות מוכרות. לידם עומד 'שלום', מחרה-מחזיק אחריהם,
בודק שהכל נאמר כראוי, ומעודד את תפילתם הזכה של הילדים.
"אתה
יודע מה עולה כעת בזכרוני?" שאלתי אותו ומיד המשכתי: "אני נזכר איך אתה
בגיל הזה, מתפלל בדיוק כך בנעימות ובחיות, בהיותך ילד בגילם, אך לא לפני
הרבה שנים"...
בשולי
כנס "איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה" שנערך השבוע במוסקבה, אפיזודה זו
שהתרחשה אתמול בבוקר, נתנה לי מבט עמוק ומרגש יותר, למתחולל ברוסיה, ב-25
שנים שחלפו, מאז הוקם האיגוד.
בפעם
השמינית באו מכל מרחבי רוסיה הרבנים - השלוחים וראשי הקהילות השונות, לכנס
המסכם חצי יובל השנים שחלפו. ובעיקר, מבט קדימה למשימות ולהתמודדויות
הרבות של היהדות כאן במדינה בפרט ובמכלול הקיים במיוחד.
הישיבה
המרכזית שפתחה את הכנס, נערכה בהיכל בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה",
שבמשך כל השנה מהווה מוקד ומרכז לכלל הרבנים וראשי הקהילות בהגיעם לבירה.
הן לתפילות, שיעורים, מסעדות כשרות, מקוואות ועוד.
בדבריו
עמד הרב הראשי הרב בערל לאזאר שליט"א על המשימה העיקרית של הארגון: "אנשים
שמגיעים לקהילה רוצים לשמוח בעובדה שהם יהודים, הם רוצים להיות גאים
ביהדותם ועלינו לספק להם כל אפשרות לכך, כדי שבכל בית ובכל משפחה יהודית,
יורגש הקשר עם המסורת שלנו ועם ערכינו הנצחיים", ובהמשך פירט שורה של
פעילויות בהן יש להתמקד, בכדי לעורר את היהדות בכל נשמה יהודית ברוסיה.
במבט
אל השנים שחלפו, לאור הפעילות וההתפתחות הרבה שזכתה יהדות רוסיה, אין ספק
כי העתיד יגדל ויצמח בסייעתא דשמיא, תוך התגברות והתמודדות עם כל מכשול
וקושי.
וכמו
תלמידי באותן שנים כאשר לימדתי בחיידר, שלום היקר שגדל וצמח, והיום כבר
מוכר כ'הרב שלום לאזאר' - רבה של העיר סוצ'י, שגדל כאן, נשאר כאן, ומגדל
דור חדש של תלמידים יהודים לבני משפחות שזכה לקרבם לאבינו שבשמים בעיר
סוצ'י - כך עושים בכל עיר שאר שלוחי הרבי ומבטיחים שנצח ישראל לא ישקר.
ולתמונת השבוע שלי: מסע סיביר
אלו
היו שלשה ימים אינטנסיביים, של מסע קצר לשליחות שהוטלה עליי לבצע בסיביר.
קצת יותר מארבע שעות טיסה ביום חמישי בשבוע שעבר, ואני נוחת בעיר אומסק.
במוצאי שבת, בנסיעה ברכבת לילית עד לעיר נוביסיברסק; וממנה לאחר יום, שוב
טיסה של מספר שעות, בחזרה למוסקבה.
ערב
שבת קודש, והשליח הרב נפתלי וילהלם מציע לי להצטרף לביקור בית אצל אחד
מבני הקהילה, שקשה לו להגיע לאחרונה לבית הכנסת עקב גילו המתקדם.
ביתו
נמצא קרוב לנהר 'אירטיש' הקפוא, וכמתבקש מאליו, אנשים מטיילים לאורכו
ולרוחבו של הנהר; וביניהם דייגים הקודחים בקרח כדי לדוג בשפע את הדגים
המתקבצים לעבר החור שנפער, בכדי לשאוף אוויר צח הנכנס כעת למי הנהר.
"סבא
שלי היה קנטוניסט", מעלה הקשיש מזכרונותיו, כאשר הרב וילהלם מסיר ממנו את
הרצועות בסיום הנחת התפילין. והוא ממשיך לתאר את בתי הכנסת שנבנו בידי
הקנטוניסטים לאחר ששוחררו, ובאורח פלא נשארו על עומדם עד עצם היום; בעיר
רוסטוב, בטומסק, וכמובן כאן באומסק, בה אני מבקר לראשונה. שיחה מרתקת על
ההיסטוריה של סיביר בכלל ואומסק במיוחד, ולולא הזמן הקצר לקראת השבת,
שיחתנו הייתה יכולה להימשך עוד זמן רב.
הרב
נפתלי ורעייתו, הגיעו לאומסק אך לפני מספר חודשים. לאחר שבמשך כמה שנים
העיר הייתה ללא רב קבוע, עם עזיבתו של הרב אשר קריצ'בסקי, שיחד עם רעייתו
השקיעו רבות, זכו להקים את הקהילה היהודית ולהפריח את היהדות בעיר, אך בצוק
העתים נאלצו לעזוב, לאחר ששהותם הרשמית במקום לא הצליחה, גם לאחר מאמצים
מרובים של כל הגורמים הרלוונטיים.
"מה
יכול לגרום לזוג כה צעיר, לקום ולצאת לשליחות בעיר כל-כך רחוקה? אל קהילה
שצריכים לאסוף את שבריה ולבנותה מחדש, להתמודד עם שפה ומנטאליות שונה?",
אני חושב לעצמי לפני תחילת ההתוועדות בסיום התפילה בשבת בבוקר.
בברכה
מיוחדת התברכו השלוחים של הרבי במדינת רוסיה, בבחינת הזורעים בדמעה -
ברינה יקצורו. מדינה בה דם יהודי נשפך על חינוך יהודי, עבור שיעורי תורה,
תחזוקת מקוואות והפצת יהדות - זוכים בה לזוגות צעירים, שלא עושים חשבונות
של נוחות וכבוד, פרנסה או מזג אוויר, ומתייצבים למשימה הגדולה.
במהלך
השבת, הן בתפילות והן בסעודות בבית הכנסת ובביתם, חשתי את החום החסידי
הממיס כל קור. כיצד האורחים מביטים בשימת לב מיוחדת אחרי כל פעולה של הזוג
הצעיר, מבינים שזו הדרך הנכונה, גם אם הם עצמם לא זכו לגדול כך, אבל מבינים
שעדיף מאוחר מאשר לא כלום, בוודאי שכך בשביל ילדיהם הקטנים, שכעת עם
השתכנותם הקבועה של הרב נפתלי, חתנו של הרב הראשי שליט"א - עתידם היהודי
מובטח.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.