נעשית לו סם המוות

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

לאחרונה מישהו הפנה אותי לכתיבתו של הרב 'בעצתך תנחני', שבכתיבתו העלה שאלה שמורכבת משלש אפיזודות שבשלשתן מוצגת התנהגות של 'בני תורה' שאינה הולמת להתנהגות בני אדם מתורבתים ושאלתו לקהל קוראיו, מה ההסבר שלהם להתנהגויות אלו.

איני נמנה על קהל קוראיו (מסיבות שהזמן גרמן. כשלעצמן דבריו ראויים ומי שיחפש באתר או בספרי 'בעצתך תנחני' ימצא רוב נחת) אבל עלון זה הובא אלי וחושבני שהתשובה לשאלותיו, ראוי לה שתבוא מכאן.

שמעתי ממו"ר הרבה פעמים שאחת הבעיות של הדור היא שלא בונים בני אדם, אלא ישר בונים 'בן תורה'. לדבריו, בניית קומת האדם היא כזאת שיש לה יסודות ויש לה שורשים ופארות. ובכך שמדלגים על היסוד והשורש ובונים ישר את הקומות העליונות, מקבלים בניינים חסרי יציבות ועצים שאינם מחוברים לשורשים (שדולגו).

אנחנו חיים בחברה, שלפחות עפ"י הצהרתה מקדשת את לימוד התורה מעל כל שאר חלקי התורה. בדורנו זה, בו כל קבוצה מקדשת חלק אחד של התורה (ומנמיכה, בהכרח, את החלקים האחרים) יש חברות אחרות שמקדשות גאולה, ארץ ישראל, קדושה, וכדו' חלקי תורה וכל קבוצה מעמידה את בחירתה כאילו התורה כולה נשענת בעיקר על אותו חלק. גם בזה יש 'בלופים מוסכמים' (שכמה מהם הוצגו כאן במהלך כתיבותי) אבל לפחות באופן מוצהר, החברה הליטאית מעמידה בראש מעייניה את לימוד התורה (איני יכול שלא להתעכב לרגע על השקר המוסכם הזה. מי שלומד תשע שעות ביום, אינו עושה שום כלום לתורה. הוא בסה"כ לומד במקום לעבוד. רק מי שמקדיש – באופן קבוע, כולל בין הזמנים וכדו' – לכל הפחות עשר שעות ביום, יכול להתחיל לטעון שהוא מייקר את התורה מעל ענייני העולם).

קידוש עניין הלימוד הלך כל כך רחוק, עד שבפוניבז' אסרו על זמירות שבת, מחשש שמא אפשר ואולי וח"ו איזה בחור ימצא טעם בנגינה יותר מהלימוד וח"ו החברה תוקיר אותו על ניגוניו ולא על תורתו ונמצאת התורה מושפלת. סופה של הדגשת התורה קיבלנו בכך שהם ירדו לתהומות הביזיון האנושי בהנהגות בין אדם לחבירו שאינן מצויות אפילו בשפלים שבלומדי האוניברסיטאות. ועל זה רובצת על כולנו העננה שעדיין בחורים מישיבת הריב המדון ושפלת בין האדם לחבירו נחשבים בשידוכים. אוי לנו מיום שנפקח עיניים לראות המציאות שלנו במראה!

מוכרת לכל הגמ' בפסחים (נ:) "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה" וכנגדה הגמ' בברכות "נוח לו שלא נברא" עוד מצינו (תענית ז) שהלומד תורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות. והתירוץ הא בלומד ע"מ לקנטר והא בלומד שלל"ש, כדי להגיע ללשמה.

בימינו, אנחנו עסוקים מאוד בפן של 'סם החיים' ויש שירים ומייעשלעך יפים מאוד על כך, אבל אף אחד לא מצביע על היישום של 'נעשית לו סם המוות' (למעט חסידות ספצפית שדברה כך על תורתו של גדול אחד ואכ"מ) ומהו בכלל הזכה הזה שדרכו נעשית סם חיים או סם מוות.

הגר"א דסלר ביאר שזכה הוא מלשון זיכוך וכאילו נכתבה בכף דגושה. מי שזיכך עצמו במידות ובמוסר, סם חיים היא לו, ומי שלא זיכך עצמו – סם המוות היא לו.

כמו בדברים אחרים, פומא לליבא לא גליא. איכשהו איננו מכירים אף אחד שהתורה נעשתה לו סם המוות. כל לומדי התורה בימינו שותים רק סם חיים. לו יהי.

ההבדל בין לומד תורה 'להתכבד' (שזה נכלל בשלא לשמה המותר והמומלץ) לבין הלומד כדי להקטין חבירו, הוא דק מן הדק וברוב המקרים מעורבים באדם שני הדברים וצריך זיכוך גדול כדי לצאת כל יום מחדש ממדרגת אתמול. כי הדבר טבעי מאוד שאדם רוצה להתגדל ולהיות טוב ומכובד יותר מאחרים וכפי שכתב המסילת ישרים שאלמלי קנאת אדם מרעהו, עדיין במערות היינו גרים. ותן לחכם וכו'

והסימן המובהק לידע אם מזככים אנחנו את עצמנו אם לאו, הוא במה שלא בוחנים אותנו. גם אם אתה לומד שלשה סדרים בהתמדה ומפלפל בלימוד, אינו אומר לי מאומה, משום שבכל דבר שהיית עוסק בו, היית רוצה להצטיין (וכי אין 'חרשנים' ו'חנונים' אצלם, להבדיל?), אבל מה שאתה עושה מעבר למה שאתה נבחן בו, בזה אתה נבחן.

ובהיות שאצלנו אף אחד לא מדבר על להתחנך להיות מענטש (וכפי שאמר הגר"י זילברשטיין, שבושה גדולה היא לתורה שדווקא בבני ברק מזוהם ברמות שחולדות ועכברים מוצאות שם את מקום המגורים העדיף להם...). אף פעם לא שמעתם שיחות מוסר שלא לזרוק נייר ברחוב (אא"כ שמעתם את מו"ר הרב וולבה זצ"ל). בשבילנו, זה לא חלק מהיות בן תורה. במחוזותינו, מי ששם ליבו לתקן דרכיו בבין אדם לחבירו, חשוד הוא על כל התורה...

ואז 'לא קשיא' כיצד ייתכן שבחורי ישיבות מעשנים בתוך אולמות חתונה.

כי קרוב הדבר אליך מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו.

 

חרדי בעולמו

- - - - - - - - --

לא מוגה

להערות והארות ללא צרופות וללא לינקים:

haredibe@gmail.com