מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
ערב שבת פר' תצוה תשפ"ג.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
כדרכו של עולם, כאשר הציעו עבורי את השידוך של המיועדת שלי, קבעו לי להיפגש עם המחותן (חמי שליט"א), הבנתי שמדובר בבת תלמיד חכם, אך מכיוון שלא רציתי על הראש מישהו שיטען שרימיתי אותו, החלטתי להגיד את האמת, אבל בצורה הומוריסטית, אם ירצה מה טוב ואם לאו? אזי יקויים מה שהפרסים תמיד אומרים כששידוך מתפרק: 'מצא אשה מצא טוב, לא מצא עוד יותר טוב'.
רק ביקשתי מהשדכן, שיידע אותו שאני 'בדחן' (כבר בימי בחרותי עסקתי בזה, בעיקר בשבע ברכות של משפחה וחברים).
אני יושב מולו בדרך ארץ (מבצע לא פשוט אצלי) והוא שואל אותי אם אני יודע ללמוד?
עניתי בחיוך 'מעולם לא ניסיתי, אבל מן הסתם כן'.
הוא חייך, ושאל שוב: למה אתה חושב שכן?
עניתי: אם לא היה לי פוטנציאל, איך זה שכל 'זמן' אני מוצא את עצמי בישיבה אחרת?
הוא נהנה מהתשובות השנונות שנאמרו בחיוך (וגם היו אמת לאמיתה).
ושוב שאל: ומה התוכניות ללמוד לאחר החתונה, חצי יום או יום שלם? עניתי, אולי אפילו יומיים...
אחת מהישיבות ששרדתי שנתיים מימי בחרותי, היה ישיבת 'היכל אברהם אלימלך' (|קרלין הליטאית) ברמת אהרן בבני ברק, השנה השניה שם זכורה לי לטובה, בעיקר בגלל מגיד שיעור חביב ונחמד, שבנוסף להיותו ת"ח גדול, היה לו חוש הומור ושנינות ירושלמית אותנטית ונהניתי כל רגע בצילו, תמיד עם חיוך וגם כשהתרגז, זה היה עם חן מיוחד, שמו היה הרב משה יברוב זצ"ל.
בהזדמנות נספר סיפורים שחויתי בצילו, אלא שהבוקר, כשבאתי לתפילת ותיקין, חילקתי לכמה מהמתפללים את הגליון (רק לאלו שמבקשים ואני יודע שהם מעיינים בזה), אחרי התפילה, ניגש אלי ידידי ר' שמעון מייער שליט"א, ואמר לי, שבעקבות הווארט שפותח את הגליון, הוא יגיד לי ווארט באותו ענין, שאביו חידש.
אחרי ששמעתי את הווארט, נזכרתי בהרב יברוב זצ"ל ובסיפור שסיפר לנו פעם, ואספרנו בזאת ובסוף אקשר את זה עם אותו וארט שאמר לי ר' שמעון.
וכך סיפר הרב יברוב: ראש ישיבת פוניבז' הגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל היה רבי המובהק, וכאשר חלה ל"ע במיטב שנותיו, היה צער גדול בעולם התורה, כי הוא היה תלמידו של הגאון רבי שמעון שקופ זצוק"ל ודלה והשקה מתורת רבותיו גאוני הדור שלפני השואה.
כשגבר חליו, הגיע מרן הגרא"מ שך לבקרו וכאשר ראהו והבין כי המצב אינו מזהיר והרופאים הרימו ידים, נענה וא"ל 'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים', ענה לו הגר"ש רוזובסקי בתשובה למדנית 'ומה הדין אם זה כבר בתוך צוארו?'
נזכרתי במעשה זה בעקבות מה שר' שמעון מייער אמר לי בשם אביו הרב שלמה מייער שליט"א, הלא הוא הגבר הקים עול ויסד את ישיבת 'מרדכי הצדיק' בלייקווד, שזה לימוד 'אבות ובנים' ביום הפורים, וכל חלקה טובה בלייקווד יש לו יד בה, הוא היה מראשוני החלוצים להפוך את לייקווד מעיר התורה לעיר התורה והחסידות.
וכך שאל ר' שלמה: הגמ' מספרת על דרמה גדולה שהתקיימה בפורים אחד, לפני קרוב לאלפיים שנה, רבה ורב זירא ערכו יחד את סעודת פורים והשתכרו, קם רבה ושחט את רב זירא, למחרת, מתעורר רבה ושומע שמכריזין על הלויתו של רב זירא, מה קרה? כולם שתקו והביטו זה בזה בפנים חתומות שאמרו הכל, רבה הבין את מה שאירע, נעמד בתפילה והחיה את רב זירא.
מה המסר שחז"ל רוצים להביא לנו בסיפור הזה?
שבכל ימות השנה, אמונים אנו על דברי חז"ל 'אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים', אבל בפורים, גם אם החרב כבר חדרה לתוך צוארו, אפשר לפעול ישועה ולהפוך הגזירה על פיה בחינת תחיית המתים.
ואני הוספתי לדבריו: האמוראים התגוררו בבבל, שם ערכו פורים בי"ד, והתפילה והישועה שרבה פעל היה למחרת ביום בשושן פורים, ללמדנו, כי מכח ההשפעות של יום הפורים ניתן גם למחרתו לפעול ישועות.
וכעת שוה לכם להציץ בתוך הגליון ולראות, היכן מרומז במילה 'פורים' ענין זה, שאפשר לפעול ישועות גדולות.
נ.ב. בגליון גם תמצאו, היכן נרמז בשם הפרשה 'ואתה תצוה' ענין 'זכור' ו'מחיית עמלק'.
למה נטפל עמלק לישראל דוקא בעיתוי של אחר קריעת ים סוף?
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון, למה המילה 'שמחה' הושחלה בין 'אורה' ל'ששון'?
מול כל ברז בבתים ובאולמות, תולים ראי (מיראר), האם נכון לעשות כך? והיכן לומדים זאת מתוך פרשתנו?
למה היהודים הרגו 'חמשה ושבעים' אלף? מה מיוחד במספר הזה?
כל זה ועוד הרבה הגיגים מחודשים, תמצאו בתוככי הגליון 'מעדני הפרשה', המצו"ב, טעמו וראו כי טוב.
בברכת שבת שלום ומבורך ופורים שמח
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.