ערב לג בעומר תשפ"ב 2022
כשמירון היה שייך לרבי שמעון...
ל"ג בעומר במירון לפני הדרדור לתעשיות ומלחמת רמקולים.
בשנות ה:ל' וה: מ' (שנות השבעים והשמונים למניינם)
מירון היה כפר חדש יחסית בו מושב של דתיים שבחרו במקום כישוב ציוני עם מטעים ולולים ועבודה חקלאית, קליקה סגורה של סרוגי מפא"י מתנועת המזרחי, במשך השנים הם יחליפו את הלולים והמטעים לחדרי אירוח ברמה מינימלית ויגבו עבור כל מיטה טבין ותקילין מהחרדים הלא תורמים למפעל הציוני.
היעד של מושב מירון נבחר ללא קשר ואולי אפילו למרות קיומו של הציון הקדוש של הרשב"י במעלה ההר, עם המבנה הגדול מתקופת האר"י הקדוש במימון תלמידו הרב גלנטי האמיד, חצר גדולה עם היכל גבוה מעל הציון וחדרים מעליהם למגורי החכמים בתוך יערות השממה המסוכנות מסביב של אותם הימים.
בשנת תשל"ה 1975 כשהייתי בגיל שלוש, יצאנו לערוך לי חלאקה במירון.
הנסיעה הייתה ארוכה ותפסה כמעט יום שלם: הדרך מקטמון לעיר במוניות אייזנבך מדגם צ'אקר עתיקות על ספסל שהיה מזרון קש גבוה, משם עלינו לאוטובוס מהסוג של אז, כסאות ברזל מצופים ריפוד דק בצבע כחול, ברזלים להחזיק, על הגג מסגרת ברזל ענקית עבור המזוודות שהעלו לשם עם הסולם הקבוע מאחורי האוטובוס וחבלים חזקים לקשירת המזוודות.
אבי רבי חיים ז"ל ואחי הגדולים אתנו, סלים עם מאכלים ובקבוק שתיה, מספריים, מעטפה לשערות, בקבוק ליקר, לעקאח של בריזל, מגבת וקצת פירות.
ישובים על האוטובוס, 3 על ספסל, מחזיקים על הברזלים של החלונות בכל סיבוב, ומביטים בהרי ירושלים המתרחקים, הלחן הידוע של היציאה לטיול, מיסודם של ארגון המתמידים שלימים הפכו לקהילות גדולות ומוסדות בכמה ערים, כולם שרו, לא היה טייפ או רדיו לאוטובוס, השירה הייתה של כולם יחד, לאט לאט השירה נדמה, נרדמו אנשים על סליהם ומושבם.
מי היושבים באוטובוס?
כל שבטי ישראל! אנחנו חסידי ברסלב, לידינו תושבי השטעטלאך כנסת וברוידעס, מלאי כבוד והדר, מצפים לכבוד וגם מעניקים לסובבם, מאחור משפחה ספרדית, בסליהם מאכלים עם ניחוח מזרחי, עטופים במגבות ובנייר כסף, התקרובות עם העוגיות המרוקאיות מועברות לכלל יושבי האוטובוס בעליצות וקולניות, בשירת בר יוחאי השתתפו ושרו בהברות חסידות ירושלמיות וספרדיות.
אותי הלבישו בגד תפור מיוחד לחלאקה שאחי הגדולים השתמשו בזה גם, חום פרחוני עם גארטל עבה, 2 קוקיות על השערות שיהפכו להיות הפיאות שלי במשך חיי.
בחדרה עוצרים, יורדים מהאוטובוס, המנוע לא סוחב מעל שלוש שעות, מורידים כל המזוודות מלמעלה ועוברים אוטובוס, חלק מהמקומות שמורים כמו בסדר הקודם, חלק הוחלפו ואחרי משא ומתן ודיון התיישבו על המקומות המוסכמים חלק במקום יותר טוב וחלק במקום פחות טוב מהאוטובוס הקודם.
ר' נתן שפיאר בר שמואל ז"ל קם ממקומו, כשיוצאים וחולפים על פני הפרדסים של השרון מפיצי ריח אביב של חניטת הדר משכרים ומסחררים, החלונות פתוחים, אין עדיין מזגנים באוטובוסים, והוא מתחיל לשיר את ריקוד הבקבוקים הידוע.... חלק מהחברים שמים בקבוק על הראש לכמה שניות עד שהאוטובוס עולה על מהמורות הכבישים של אז, השאר מוחים כפיים, המשפחה הספרדית שוב מוציאה אוצרות מאמתחותיהם ומחלקת סוכריות תוצרת בית, כולם מוחאים כפיים ושרים.
והנה מרחוק רואים רכסי הרים: הנה הג'רמק צועק נער אחד!! מה פתאום מהסים אותו הבוגרים, זה הר שלפני הרי מירון... והאוטובוס מתחיל לערוך הקפות במעלה ההרים, הכביש צר, כל עוד אין רכב ממול זה עוד מתנהל רגיל, כשמשאית תנובה גסת ממדים נעה ממול, האוטובוס נצמד לשולי הכביש הצר והתהום פעורה לכולם, מפחידות את הנוסעים, נזכרים בסיפורים של אסונות חלילה, מקדימה צועק מפוחד אחד המבוגרים: בזכות רבי שמעון אין מה לפחד, מה קרה לכם?? הכבשים מפחדים להם שם, אני כבר 50 שנה נוסע למירן עוד עם החמורים ששכרנו משכם, וכך מרגיע בעיקר את עצמו
והנה כבר מתחילים לעלות את ההרים התלולים של מירון, הנוסעים שעדיין היו רדומים התעוררו, אחרי 7 שעות טלטול ומעברים בין טקסי לאוטובוס אחד ומשם למשנהו, אברהם חשין אברך צעיר עדיין קם ומתחיל בקול חזק: נהלל נודה ונהלל! כריזמה של גבאי מוכר עליות מוצלח פועלת על כולם, השיר הזה מבוסס על טקסט קבוע ועל תוספות אקטואליות לפי הציבור כגון: בזכות רבי שמעון נהלל נודה ונהלל, כולם עונים: נהלל נודה ונהלל... בזכות הצדיקים נודה ונהלל וכו', ואז עובר ומקריא שמות הנוסעים: בזכות רבי משה בורשטין נודה ונהלל, כמובן שילדי בורשטין יענו בקול: נהלל נודה ונהלל... פונה למשפחה הספרדייה: בזכות חכם זכאי נודה ונהלל, והפעם כבר זוכים לקולולולו מחרישת אוזניים מהסבתא ואם הילדים...
והנה..... מגיעים לתחנה למטה, משם יש שביל כורכר ללא זפת עד למעלה לציון ולהיכל.
מורידים את הדברים, עליצות שמחה ומצב רוח אופף את כולם! כולם עוזרים לכולם לסחוב, להוריד, להרגיע תינוק, לדחוף עגלה, וכך עולים במעלה ההר,] מכל צד יש אוהלים עמוסי תקרובת, ומשפחות מזרחיות שבמשך דורות באים לתקופה של כמה שבועות כולו הדא בלל סאדיק.... הצאן ובקר ישחט להם, ריח הארק והבהמות עם קולות השירה מתערבבים וכולם עולים בחצי ריקוד על למעלה
משפחתינו בורשטין, הולכים מייד לחדר של זיידע, קיבל ממשרד הדתות אחרי שבמשך שנים היה שובת וישן במערה ליד הציון מידי שבת שניה, כשכפור אימים ושריקות רוח מהחלונות הפרוצים בחורף או חום אימים בקיץ וים זבובים ויתושים שדגרו במעיין מגידו למטה, ועטו על פגרי שאריות הקורבנות ששחטו למען הצדיק, ובחדר הזה הזעיר, שני דליים האחד מלא מים זכים שסחבו מברז ממרחק, השניה ריקה לשם יטלו ידיים במשורה.
אחרי מנוחה, אבי רבי חיים ז"ל מוציא אותי מהחדר ומגיש את ראשי לחברים ונכבדים ליטול איש איש בתורות משערות ראשי המוכנסות בסילודין למעטפה המוכנה מראש, ים ברכות ושפע איחולים וטעימות לקח וליקר בננה של יקבי ציון סביבי.
אני משום מה רוצה צעצוע שאבי יקנה לי!
איפה יש צעצע בכפר נידח בין שממות ויערות?
ובכן עברנו ליד הקיוסק של טלר, מבחוץ היה תלוי כמה צעצועים, עיני צדה בארנבת אדומה לבנה והתעקשתי שאני חייב את זה!! אבי ניסה לקנות אותי בזוטות אבל לא הסכמתי הוא נאלץ לרכוש לי את זה בכסף מלא, טלר היה גובה מחיר מלא על כל כוס מים, בקבוק זעיר של קולה, נייר טישו, מקל אוזניים, ממחטה, היה מרומניה והתיישב במירון וניהג עם אשתו את הקיוסק ביד רמה ובתקיפות במחיר מלא.
אבי השכיב אותי בחדר של זיידע לישון, יצא לחגוג ולרקוד עם חבריו והקהל העצום, לא אשכח שהתעוררתי ומוצא עצמי בחדר נעול, פתחתי את דלת העץ העתיקה, והשער ברזל היה נעול, התחלתי להטיח רגלי ולבעוט ולהתאגרף בשער העץ, בזמנו הקהל לא היה גדול, מהר מאוד אתרו את אבי והוא פתח את הדלת ושחרר אותי מהחדר והכניס אותי לריקודים.
אז אבי העלה אותי על כתפיו, וכולם סביבי וסביב ילדים כמוני בעלי שמחת החלאקה רקדו ושרו, בר יוחאי, ואמרתם, הקהל שר והתזמורת ללא ההגברה נשמעה ושולבה כשמן המשחה בנעימות מעוררת רגשות נבואה, (כדאי לדעת שאז שמיעת מוסיקה לא היה ענין זמין, היה טייפ ענק למתי מספר של אנשים שהיו מפעילים אותו רק לרגל ענין מיוחד כירושלמי שגם בחתונות אין מוסיקה זה היה נדיר עוד יותר)
לכן לא היה צריך הגברה, לא היה צריך זמרים, הקהל היה זמר, לא היה צריך להביא "זמר מפורסם" להלהיב את הציבור, מידי פעם היה נעמד מישהו על חבית ומעורר את בציבור בשירת בר יוחאי כאדם פשוט, אפילו המנגן היה אברום סגל שהיה סבל בחיפה, לא היו אדמו"רים שהכינו עבורם במות ענק עם פעולות הדלקה מעוררי פופולריות ותחרות עמידה בקדמת הבמה, אז היו כולם אבל כולם באים רק למען כבוד הצדיק הרשב"י זה היה ההילולא שלו נטו וכל זר לא קרב אל הקודש לעשות לעצמו ולחסידיו שם בארץ.
בהכנסת אורחים למטה, יוסי גלילי והגבאיות חנה לבל ועוד הכינו תקרובת משביעה, פיתה עם חמוצים, כוס פטל, לא היה מושג של חד פעמי, הכוסות נשטפו, הפיתות חולקו, האכילה הייתה כמו ביציאת מצרים מתניכם חגורים מקלכם בידכם וחוזרים לשירה ולריקודים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.