מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני הגאון בעל האכסניה לתורה המשפיע הדגול כש״ת הרב מוהרח״ש שליט״א

ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמר 

וברש''י :ויקרא אל משה  - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם:  ובסוד אלף זעירא מביא הכלי יקר הסבר ארוך עמוק אלא שבימים אלה אתפוס בפירושו הנוסף והפשוט יותר: ועוד, אלף- לשון לימוד, כמו שנאמר:[איוב ל"ג, ל"ג] "ואאלפך חכמה" כמו שהלימוד מתקיים רק במי שמקטין את עצמו וכאן יש רמז למשה שהיה עניו מאד, הוא הקטין עצמו וברח מן השררה , כאשר אלוקים רצה להטיל עליו מנהיגות, משה ניסה לסרב לכך בדבריו: "לא איש דברים אנוכי".  ובגמרא יומא: ואני הקטן לבי אומר לי כוונה נוספת והלמה הביא את הוראת עניין ההתמעטות דווקא כאן במצוות הקרבנות על יסוד דברי הספורנו שאמר: אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלהים רוח נשברה, כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.. ע''כ והוא בבחינת דברי הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה שעיקר הנחת רוח העולה לפניו יתברך הוא בהכנעת המקריב ושפלותו. ובספה''ק מסילת ישרים הגדיר מעט את העניין ואמר: שמדת הענווה תהיה ניכרת בהנהגותיו של האדם (כמו שפירט הרמב''ן באיגרתו לבנו) בדיבור מתון ושקט ומלא כבוד לאחרים, וישיבה בין הציבור הרחב ולא בראש. ספיגת עלבונות וסבילתם, שכן מי שיקפיד על עלבונות מראה שהוא מחשיב את עצמו. והעניו ניכר בשנאת תפקידי שררה ובריחה מקבלת כבוד, ובחלוקת כבוד לכל אדם.. אבל מתלמידי הבעש''ט למדנו שדרכי השפלות עמוקים מני עמוקים הם וצריכים לימוד ועיון גדול ומספרים בשם הרה''ק בעל התולדות שהיה אומר: א חסיד ברויך נישט לערנען.. דהיינו ברויך צו לערנען צו זיין א נשט.. והדברים עתיקים. ואם תתבונן בדבר תמצא שאין לך הוכחה חותחת לצמצום הדעת וקטנו הנפש יותר מהגאווה, שהרי היישות המוחלטת שולטת בנו מיום בואנו לעולם ובעוד מוחנו רופס דומה עלינו שהכל לא נברא לשמשנו ועלינו לגדול ולהחכים עד שנדע שיש עוד איזה בעלי רצון והרגש זולתנו בעולם, וככל שנתנשא מעל עצמנו נחוש יותר בקטנות ערכנו היחסי בעולם, ואם נרום עוד יותר אז נדע שאפסיים אנחנו ביחס לכל הפלא האלוקי המקיף אותנו, ומרע''ה שהתנשא עד שמי רום זכה גם להתעלות על הכל בענוותנותו. וד''ל   ומאוד מתקו לי דברי רבי נחמן מברסלב בסיפור החכם והתם, כי התם היה אומר למתלוצץ עליו: מה יתרון יהיה לך אם תתנשא עלי? רק בזאת שתהיה גדול ממני, והרי מה אני? אני בסך הכל טיפש ואם תתנשא מעלי ותצא גדול ממני הרי שלא תהיה אלא טיפש גדול יותר ממני.. ואכן הנסיון יוכיח שככל שיימצא האדם בעל כשרון מופלג ומתוכחכם יותר כן יהיה איש באנשים וממעיט עצמו בין הבריות. ולא עוד אלא שלא תבוא עומק שום חכמה בלב המתגאה כי הוא בבחינת הכסיל אשר לא יחפוץ בתבונה כשלעצמה בבחית אחותי את אלא שתורתו היא כקרדום לחפור בו ועטרה להתגדל על מנת למלא תאוותו להתנשא על חבריו וכל חכמתו היא מן השפה ולחוץ כאמצעי ולא כאהבה ומטרה בבחית אחותי את. כדאמרי אינשי: הלמה עוצם התרנגול עיניו בקריאת הגבר? למען יכירו כל באי עולם וידעו שהוא בקי בפרקו בעל פה.. ואביא כאן מעט מדברי רבנו בחיי שאמר:ראוי לאדם שיתרחק ממידת הגאוה ויבחר במדת השפלות שאפי' הקב"ה שהגאוה ראויה לו והוא מתלבש בה אינו מתנהג בה אצל בריותיו אלא בדרך שפלות, והוא שכתוב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, ר"ל לא מצאנוהו שיהיה שגיא כח שיבא אצלנו בדרך התוקף והגאוה אלא בדרך השפלות והתמימו' ולכך הזכיר שם שדי שבו מראה גאותו המופלאה בעליונים כשהוא משדד ומנצח מערכת הככבים אבל אצל נבראי השפל לא ימצא כן.. ועוד אמר: צריך הוא גם כן שיהיה לבו נשבר בקרבו לפי שבמדה הזו היצר נכנע והחומר מדלדל וכבר אמרו ז"ל (עשרה יוחסין דף עא) אין מוסרין שם בן מ"ב אלא למי שעומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ולבו נשבר בקרבו. ודרשו ז"ל כל אמות של מקדש היו שלמות חוץ משל ארון שהיו שבורות שנא' (שמות כא) אמתים וחצי ארכו וגו' ואמה וחצי קומתו הזכיר וחצי בין באורך בין ברוחב בין בקומה, מכאן לת"ח שצריך שיהיה שפל וענו ולבו נשבר בקרבו.  וכדי להורות שמדת השפלות אהובה אצל השם יתעלה כשם שמדת הגאוה שנואה לפניו לכך בחר בהר סיני לתת בו תורה והוא שכתוב (תהילים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, וכן בחר הקב"ה באזוב שהוא שפל מכל האילנות והוא שנזכר בשלשה מקומות בתורה בגאולת מצרים (שמות י״ב:כ״ב) ולקתתם אגודת אזוב ובטהרת המצורע ובשרפת פרה אדומה, וכן מצינו בבית המקדש הנתון בחלקו של בנימין שאינו בגובה ההר ממש הכל דרך שפלות וענוה וזהו שכתוב ובין כתפיו שכן, וכן במצות התפלין אין משימין אותם בגובה של ראש ממש אלא למטה מעט מקום שמוחו של תינוק רופס, וכל הענינים האלו מדרך הענוה והשפלות, ולכך יצטרך אדם להזהר בשתי מדות הללו ושיתרחק ממדת הגאוה ויבחר במדת השפלות כי המדות האלו האחת אהובה והאחת שנואה לפני המקום וראוי לאדם לשנוא מה שהוא ית' שונא ולאהוב מה שהוא אוהב. כל מי שהוא שפל רוח זוכה לכבוד ושכינה שורה עליו, זוכה לכבוד שכן אמר שלמה ושפל רוח יתמוך כבוד, ושכינה שורה עליו שנא' כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלי' ולהחיות לב נדכאים: והכלי יקר הביא מדברי הילקוט: למה מתחילין התינוקות ללמוד מן פר' קרבנות, מה הקרבנות טהורים אף התינוקות כן, וזה מבואר על דרך שמסיק בילקוט פר' פנחס (כח ג) כבשים בני שנה שמכבסים עונות האדם ועושין אותו כתינוק בן שנה בעבור זה האל"ף קטנה רמז שהקטנים יתחילו כאן ולימוד זה הוא בראש כאל"ף ראש לאותיות. ד"א אלף לשון לימוד כמו ואאלפך חכמה (איוב לג, לג) רמז שאין הלימוד מתקיים כ"א במי שמקטין את עצמו. וכן רמז שמשה זכה לקריאה זו לפי שהקטין את עצמו וברח מן השררה ואמר לא איש דברים אנכי.  ובמדרש רבה ויקרא: כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, ר' תנחומא אמר רחק ממושבך שנים ושלשה מושבות שיאמרו לך עלה, ואל תעלה שלא יאמרו לך לך רד, אף משה לא נכנס עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה, וכן הלל היה אומר השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי, מאי טעמא המגביהי לשבת המשפילי לראות, את מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו שנאמר ויסתר משה פניו, אמר לו הקב"ה למשה ועתה לכה ואשלחך, א"ר אלעזר ה"א בסוף תיבה לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, בים עמד לו מן הצד אמר לו הקב"ה ואתה הרם את מטך שאם אין אתה עולה אין אחר עולה, באהל עמד לו מן הצד אמר לו הקב"ה עד מתי אתה משפיל את עצמך אין השעה מצפה אלא לך. שמכלם לא קרא אלא למשה הה"ד ויקרא אל משה וגו': ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. תניא רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, אוהב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח בעולם טובה וברכה באה לעולם ורע מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ויש אומרים יחזיק באמונה יתרה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל המוכיח את חברו לשם שמים זוכה לפלגו של הקב"ה שנאמר מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר חן ימצא. ועוד במדרש: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי כי יקריב מכם זש"ה "הַבֵּן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם" עשרה נקראו יקרים, ואלו הן: התורה, והנבואה, והתבונה, והדעת, והסכלות, והעושר, והצדיקים, ומיתתן של חסידים, והחסד, וישראל. התורה מנין? שנאמר: "יקרה היא מפנינים" נבואה מנין? (: "ודבר ה' היה יקר בימים ההם". התבונה מנין? : "יקר רוח איש תבונה".הדעת מנין: "וכלי יקר שפתי דעת". הסכלות מנין?: "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט".העושר מנין? :"והון אדם יקר חרוץ". צדיקים מנין? : "ולי מה יקרו רעיך אל". מיתתן של חסידים מנין? "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". החסד מנין? :"מה יקר חסדך אלהים". ישראל מנין? :"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם". ביוקר ישראל עומדים לי!בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא - יוצא מהן מאה, מאה למשנה - יוצאין מהן עשרה, עשרה לתלמוד - יוצא מהן אחד, הה"ד : "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי".ד"א "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" - זה אברהם, "וְאִשָּׁה בְּכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" - זו שרה. ד"א "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" - זה עמרם, "וְאִשָּׁה בְּכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" - זו יוכבד. ד"א "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" - זה משה, "וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" - אלו נשי דור המדבר. ר' אומר: נשי דור המדבר כשירות היו, כיון ששמעו שהן אסורות לבעליהן - מיד נעלו דלתותיהן. ועוד שם: "הֲבֵן יַקִּיר לִי" בכל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם, לא בעוה"ז ולא לעולם הבא בכהנים כתיב : "וכהנו לי"; לוים כתיב : "והיו לי הלוים"; בישראל כתיב: "כי לי בני ישראל"; תרומה כתיב (: "ויקחו לי"; בבכורות כתיב : "כי לי כל בכור"; בסנהדרין כתיב "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"; בארץ ישראל : "כי לי כל הארץ"; בירושלים : "העיר אשר בחרתי לי"; מלכות בית דוד : "כי ראיתי בבניו לי מלך"; במקדש : "ועשו לי מקדש"; במזבח "מזבח אדמה תעשה לי"; בקרבנות : "תשמרו להקריב לי"; בשמן המשחה : "שמן משחת קדש יהיה זה לי"; -- הא בכל מקום שנאמר "לי", אינו זז לא לעוה"ז ולא לעוה"ב:  וניטהר 7תקדש לכבוד שבת באיזה שורות מהזוהר הקדוש: ויקרא אל משה, רבי שמעון פתח, (שיר ב יב) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, האי קרא אית ביה לאסתכלא, כיון דכתיב נראו בארץ, מהו דכתיב נשמע בארצנו, דהא בחד ארץ סגיא. אלא הנצנים אלין אינון נטיען, דעקרן קודשא בריך הוא, ושתיל לון באתרא אחרא, ואתרביאו כנטיעתא כד אפיק פרחין. נראו בארץ, דהאי ארץ מתברכא מנייהו כדקא חזי, ומאי איהי, ארץ קדישא, ארץ עלאה, ארץ ודאי. עת הזמיר הגיע, עידן לאעקרא שולטנותא דרברבי עמין, דלא ישלטון בהו בישראל, בשעתא דאתקם משכנא. וקול התור נשמע בארצנו, דא ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע, מאן הוא קול התור, דא הוא תייר עלאה, דאזדווג עמה כד בנה שלמה בי מקדשא לתתא, וכדין אתעטר קודשא בריך הוא בעטרוי כחתן בכלה, כמה דאת אמר (שם ג יא) צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'. בספרא דאגדתא אמר, קול התור, דא תורה שבעל פה, דתורה שבכתב אקרי תורה סתם, תורה שבעל פה אקרי תור, כמה דאת אמר ויקר ויקרא, דא שלימו, ודא לאו הכי, ואנא אוקימנא כמה דאתמר, והכי הוא. תא חזי, כד נחתת שכינתא למשכנא, כתיב כלת משה חסר ו', כלת משה ודאי, ואוקמוה, אבל רזא דמלה, כלת משה דא כנסת ישראל, וכלא חד מלה, ולמלכא עלאה אתמר. כיון דאתקם משכנא, קאים משה לבר, אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה, מאן ויקרא, דא ההיא דביתא דילה היא, ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה: ע''כ