באותן הימים היו מי שהאמינו כי הגענו לנקודת האפס של ישיבת מיר זו הולכת למלחמה קשה זו תתפלג כפי שקרה במקומות אחרים, חברון לדוגמא שגם שם המשפחה התפצלה, חיים בנו של ר' יחזקאל סרנא, נשאר בגאולה ובנו של ר' משה חברוני איצקע (יצחק) בנה לעצמו ישיבה חדשה בגבעת מרדכי, גם במיר לא תהיה ברירה, מפני שלכל הילדים של ר' אליעזר יהודה היו ילדים ראויים לתפקיד ראש הישיבה, כולל ר' רפאל בנו של ר' חיים שמואלביץ שהיה חתנו של ר' אליעזר יהודה
אבל ראו איזה פלא, מי שאמור היה לעמוד בראש הישיבה מי שאם היה פונה לדין תורה היה זוכה, זה הגיע לו על פי דין, הוא זה שמינה את חתנו של דודו ר' בייניש ובזה הביא שלום על ישיבת מיר והבטיח את קיומה. הצעד הזה גרם לכך שכבר לא היתה ברירה למשפחתו של ר' בייניש והם נאלצו למצוא תפקיד לר' אריה והוא הפך לראש ישיבה בקרית ספר כשלמעשה הוא ראש הישיבה, כאשר הראש הישיבה הנוכחי נשא בתואר אבל לא למעשה, ר' אריה היה הדמות לאחר פטירת ר' נתן צבי
זוכר אני את הפוליטיקה של אז, מי שכאב את המחלוקת הפנימית היה אחיו ר' משה ז"ל שראה איך שדודו ר' בייניש משתלט על הישיבה וגונב להם - ילדי חז"פ - את הישיבה, הם השקיעו את גופם ונפשם לקיום הישיבה, בעוד שמשפחת ר' בייניש טענו כי הוא התרוצץ להביא כסף. זוכר אני את ר' משה איך שהוא עבד קשה להביא כסף ממקורות ממשלתיים להוכיח לר' בייניש שהוא מביא לא פחות ממנו
בימים ההם שלאחר ר' בייניש השאלה היתה מי משתלט על הישיבה. אבל למעשה השלום ניצח בזכותו של ר' אריה שויתר, וזה הבטיח כי לכל הנכדים היום יש תפקידים בישיבת מיר לכולם מוצאים משהו, וכך מבטיחים שאף אחד לא ייצא מקופח
מי שיצא הגיבור הגדול היה ר' אריה מפני שהוא זכה בכל הקופה, בסופו של דבר הכבוד היה שלו ורק שלו, מפני שהציל את הישיבה מהתמוטטות, מנע מחלוקת שהיתה מרסקת את הישיבה הזו שהפכה לישיבה הכי גדולה בארץ ישראל
כפי שכבר סיפרתי הכרתי אותו מאז הייתי ילד קטן גרנו בשכנות, אהבתי את החיוך על פניו, תמיד חייך ראית אדם שמח, ועל כולם עניו אמיתי מעולם לא התגאה ולא השתחצן למרות שהיה נכדו של ר' אליעזר יהודה ויכל ללכת עם הראש למעלה, הוא לא היה כזה ולכן אהבו אותו
חיים שאולזון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.