דבר חריג קורה במחלקות למדעי היהדות באוניברסיטאות. מעל
במות יוקרתיות שכל סטודנט ודוקטורנט שואף אליהן מופיעים וזוכים לדברי שבח
מלומדים אלמונים, חלקם צעירים מאוד, כולם נטולי השכלה אוניברסיטאית.
אחד,
חסיד סאטמר, עומד לפרסם מאמר בכתב עת אקדמי נחשב; אחד נוסף, מרדכי
וינטרויב, הוזמן להרצות בקונגרס העולמי למדעי היהדות; שלישי, אברהם לוין,
הוזכר בהקדמה לספר אקדמי חדש מאת חוקרת הפיוטים הפרופ' שולמית אליצור. ויש
אחרים, כמו יעקב ישראל סטל ויחיאל גולדהבר, ששמם כבר הולך לפניהם, והם
מוזכרים תדיר בהערות שוליים של חשובי המומחים ליהדות מרכז אירופה ומזרחה.
כל
השמות שייכים למעגל גדל והולך של למדנים שגדלו בבית המדרש החרדי ובנקודה
כלשהי העתיקו את מושבם אל ליד האוניברסיטה, לא בתוכה ממש. בשונה מחרדים
מודרניים שנוהרים באלפיהם ללימודי
משפטים או מינהל עסקים בקמפוסים חרדיים, כדי לרכוש מקצוע, כאן הפרופיל
האופייני שונה לגמרי וחתרני הרבה יותר: זהו העילוי, עוקר הרים, המצטיין של
הישיבה שלומד הכל וקורא הכל, ובבגרותו שולח יד בכתיבה ביקורתית, פורצת גדר
במונחים חרדיים.
"בכל
המאמרים האחרונים שכתבתי אני מודה לשני אברכים, משה דוד צ'צ'יק ויעקב
ישראל סטל", אומר ד"ר רמי ריינר מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן
גוריון. "אין דבר שאכתוב בתחומים מסוימים שלא יהיה להם מה להוסיף לו.
בשבילי הם עמיתים לכל דבר".
למשכיל
החרדי החדש לא ממתינים פרנסה, מלגה או תקן אקדמי, והסיכונים שהוא לוקח
בתחום החברתי והרוחני הם משחק בחומר נפץ. מי שאתם שוחחנו (רק אחד התראיין
בשמו) אומרים כי התשוקה לידע וכתיבה חזקה מכל סכנה, ועדיין, דווקא הם,
שעושים דבר נועז הרבה יותר מסטודנט למשפטים במכללה חרדית, חרדים לחרדיותם.
רובם חוזרים מדי ערב מהספרייה אל בתיהם החסידיים והליטאיים.
חרדים שנמשכו
לשערי ההשכלה תמיד היו. יונה טויבר, בחור הישיבה שהפך למשכיל, תואר בידי
עגנון ב"סיפור פשוט" כמי ש"השכלתו לא העבירתו על דעת קונו, ברם מאוויים
שאין להם פה התחילו מצפצפים מלבו". וכל מי שביקר בקמפוס גבעת רם בירושלים
ב–30 או 40 השנים האחרונות נתקל אולי בהתגנבות יחידים של בחורים אל הקמפוס
ואל בית הספרים הלאומי. בשעתו היתה זו קבוצה מצומצמת של מלומדים, כדוגמת
הרבנים שמואל אשכנזי ומשה הרשלר, שהעזו למתוח גבולות.
כעת
חרדים הם חלק בלתי נפרד מהנוף באולמות הקריאה, והספרייה היא ערש הולדתה של
סצנה מתפתחת. אבל המהפכה רחבה בהרבה מבעבר, וכיום היא סוחפת מעגלים חדשים
דרך האינטרנט ומאגרי הספרות התורנית העצומים שיש בו. כיום אין מעצור בפני
אברך עם מחשב וחיבור לאינטרנט המבקש לקרוא ספרות אקדמית אסורה, או להשתתף
באחד הפורומים החרדיים השוקקים של קוראי וכותבי ספרים.
ההשכלה
היא ים שאין לו סוף, אבל בעבור מרבית החרדים הנשארים בחרדיות, פסגת
השאיפות היא מדעי היהדות. מבחינת בוגר הישיבה החרדית, שהתוודע למדף ספרים
מצומצם, המאגרים המקוונים והספריות בנושאי יהדות הם מרחבי חופש ויצירתיות
שאין לשער.
והיצירה
מתבטאת בכתיבה. גם בעבר היו חוקרים תורניים שכתבו מאמרים, ויש כתבי עת
חרדיים ותיקים; גם כיום יוצאים לאור אלפי ספרים תורניים, אבל החוקרים
החרדים החדשים מתפרשים כעת לתחומים חדשים: פילוסופיה, היסטוריה של תקופה
רבנית, ביוגרפיות, שירה, עיסוק פילולוגי בכתבי יד והוצאה לאור וההדרה של
חיבורים נשכחים. הפרי האסור, ביקורת המקרא, נותר טאבו גם בקרב המשכילים
החדשים, אם כי כולם נחשפים לנושא ברמה זו או אחרת.
חרדים בספריה הלאומית בירושלים. צילום: אמיל סלמן
אברך
בולט בסצנה טוען כי מה שמאפיין אותו ואת חבריו הוא התמקדות בנושא אחד,
לעתים אזוטרי, ו"הסכמתו של כל חוקר לרעיון שלכל מחשבה יש הקשר היסטורי
מקומי ואין להקשות מהרמב"ם (שחי במאה ה–12) על החת"ם סופר (המאה ה–19–18).
זה רעיון שעד לפני דור או שניים היה נחשב ככפירה גמורה". הוא עצמו, נקרא לו
חיים, נחשף לים הידע דרך הפורומים החרדיים באינטרנט ש"מגרים אנשים לדעת
עוד ומספקים להם לגיטימציה לפרוץ את הספרות הקנונית הצרה בישיבות".
כעת
החשיפה הדדית, וביטוי בולט שלה הוא הערות השוליים, אותן שורות בגופן מוקטן
בתחתית העמוד שמבטאות היכרות והכרה. במקרה החרדי, ההערה עצמה נחשבת כלי
זר, לבטח בשימוש הנועז שנעשה בה כיום. יעקב ישראל סטל, חוקר יהדות אשכנז,
החל בספריו האחרונים (כמו "תשובות רבנו אלעזר מוורמייזא" שיצא השנה) לצטט
בהערות שוליים מחקרים אקדמיים, כולל באותיות לטיניות, כולל חוקרות נשים -
דברים שלא היו קיימים מעולם בספרות חרדית.
יחיאל
גולדהבר, שהתמחה בכתיבת ביוגרפיות רבניות וחיבורים מגוונים, בעיקר על
יהדות מרכז ומזרח אירופה, הוא דמות קבועה ומוכרת באולם הקריאה המרכזי של
הספרייה הלאומית. "היום אני בן 52, ואני מגיע לספרייה כבר 35 שנה ברציפות,
כמעט מדי יום, מבוקר עד ערב", סיפר. בספרייה הוא כותב את מאמריו וספריו,
וגם עורך לפרנסתו ספרים של אחרים. "כרווק, התעניינתי אצל המחנכים למה יש
כזה דגל אדום מעל האוניברסיטה. התשובות שקיבלתי לא סיפקו אותי, אבל 99%
מגדולי ישראל שללו את זה מכל וכל. בכל זאת הלב שלי משך אותי לכאן, והיום
אני רואה המון צעירים עם רצון ללמוד שמגיעים לכאן. יש מחיר חברתי, אבל יש
גם פלוסים".
אחד
מהם הוא ד"ר אפרים שהם-שטיינר, מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת
בן גוריון, המרבה לצטט מלומדים חרדים מחוץ לאקדמיה. לדבריו, "לא עם הכל
אני מסכים, אבל בשנים האחרונות יש יבול של עבודות חשובות בעלות אופי אקדמי.
צריך להבין שהמחקר הוא תופעה שמזוהה כמסוכנת בעולם החרדי. מי שעסק בו מיד
תויג ונודה, וכאן יש אנשים שעשו צעד משמעותי מאד. זו דרמה עצומה". לדבריו,
בין החוקרים יש נוכחות בולטת לחסידים, שנחשבים דווקא שמרנים יחסית לליטאים.
המגע
הצמוד בין החוקרים משני צדי המתרס הביא לאחרונה לכך שכמה מהמלומדים פנו
ללימודים אקדמיים מסודרים במדעי הרוח, לעתים מבלי שנשותיהם מודעות לכך.
הסקנדל שפרץ כשהתגלה שיאיר לפיד לומד באוניברסיטת בר אילן לתואר שלישי בשעה
שאין לו תואר ראשון פגע גם בקומץ אברכים שהוזמנו לעשות מסלול ישיר לתארים
מתקדמים באוניברסיטאות. שהם-שטיינר וריינר משוכנעים, כי זה רק עניין של זמן
עד שחבורת המשכילים החדשים תוציא מתוכה דוקטור.
"החוקרים
החרדים החדשים מבינים שהם צריכים את האקדמיה ואת מה שיש לה להציע", מאבחן
ריינר. "בגלל שהם מוכשרים בצורה יוצאת דופן וגדלו באווירה לימודית
אינטנסיבית, הם מבינים שזה עולם סוער ואמיתי. יש אנשים שאני מנהל אתם
דיאלוג קבוע אבל לא יודע את שמם, הם לא רוצים להיחשף. לאחד מהם הוצעה מלגת
מחקר באחת האוניברסיטאות. הוא קנאי ולא מוכן לקבל מגופים חילוניים הקשורים
למדינה, ומצד שני מצטט את האוונגליונים. לחלקם יש פחד חברתי עמוק, אבל יצר
הלימוד והכתיבה שלהם עולה על הכל".
אך
לפחות בשלב זה, לא רק פחד או קנאות מניאים את החוקרים החרדים מלקפוץ בשתי
רגליים לאוניברסיטה. "הקהילה שלנו מביטה מלמעלה על העולם האקדמי", שיתף
חיים, האברך החוקר, "מצד אחד אנחנו מעריכים את המחקר, קוראים כל מלה
ומסתמכים על חוקרים, ומצד שני אנחנו מביטים עליהם במידה מסוימת של דחייה".
החוקרים
החרדים פוסעים על חבל דק – נהנים מכך שפרופסורים קוראים את מאמריהם, ולא
מוכנים להרפות מההשתייכות הקהילתית ומקהל הקוראים החרדי התוסס. אם תשאלו את
גולדהבר, שמחזיק מעמד על החבל הדק זה שנים, גאוותו הגדולה היא על מאמר
שכתב ערב ראש השנה שעברה, בו גילה כי המנהג לכסות את השופר בזמן הברכה בבתי
הכנסת מקורו בטעות: "הפרסום הזה היה מהפכני וגרם לרעידת אדמה בקהילה
החרדית, אבל היא דחתה אותו. כשביקרתי לפני כמה חודשים בברוקלין, אנשים
בסאטמר אמרו לי 'תכתוב עוד מאמרים כאלה, אנחנו צמאים בדיוק לזה'".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.