כשמאיר פנה אלי בבית הכנסת ושאל אותי אם זה יהיה בסדר שפה ושם הוא ישלח לי משהו נחמד לווטסאפ, עניתי בשמחה שכן. "גם תוך כדי התכנית שלך ברדיו?", הוא שאל. "כן", אמרתי, "אין בעיה. מתי שאתה רוצה".זה קרה לפני שלושה שבועות, ומאז אני עומד נפעם מול אחת המדהימות בתופעות אנוש: מאיר, איש מוכשר, נשוי ואב לארבעה ילדים, מצוי במצב מאוד קשה. הוא אדם חולה. הוא אדם מכור. ליבי לבני משפחתו. האיש יצא מדעתו לחלוטין.ביום רגיל, הוא שולח לי 15-20 קשקושי ווטסאפ. חלקם מצחיקים, רובם לא רעים, אבל למי אכפת. אני בכלל לא פותח אותם. אני משמר את קשר הווטסאפ הזה רק מפני שאנחנו חברים ואני לא יכול לעמוד בפני הפיתוי המזוכיסטי לחזות במו עיני כיצד חבר שלי הולך ומתחרפן. בימים טעונים, כגון ימי מוות והלוויות של רבנים גדולים, זמרים וקומיקאים גדולים, המספר עולה לשלושים ואף ארבעים הודעות. לעיתים אחת עולה על השנייה. אני שומע את הרשרוש בכיס, נוטל את המכשיר, ומקבל דקירה בלב. מאיר לא עובד. מאיר לא חי. מאיר שולח ווטסאפ. מקבל ושולח.מאיר הוא קרבן ווטסאפ. כשהיינו קטנים גר בשכונה שלנו אחד וינברג, שהיה עומד רוב היום במרכז השכונה, ליד בית הכנסת, ומגיב למתרחש בחיי האקטואליה. הוא היה מעודכן בכל ותמיד היה מקדם אותך בשנינה מן המוכן על משהו שקרה היום, או הרגע. הוא היה מובטל, בעל פרופיל נפשי מעט מעורער וחוש הומור מצויין. בפעמים הראשונות זה היה נחמד, הבעיה התחילה ברגע שגילית שזה מה שהאיש הזה עושה. הוא עומד בכיכר ואומר חוכמות. צריך אולי שיהיה אחד כזה, אבל עדיף שזה לא יקרה במשפחה שלי.
אבל היום כולם וינברג. כולם מגיבים כל היום בשנינות וביצירתיות למה שקורה. זה לא פייסבוק ולא טוויטר, כלים נייחים שכבודם במקומם מונח, תרצה תיכנס לא תרצה אל תיכנס. ווטסאפ ממוקד, מכוון, ישר לכיס וללא הרף. הכלי הארור הזה, שרק לפני שנתיים קיבלנו אותו במאור פנים כבשורה ענקית, הפך להיות הייד פארק מקושקש של בדיחות שחוזרות על עצמן באלפי ואריאציות ואין דרך להימלט מהן. איך אתה יודע שאתה גר במדינה קטנטונת ואנשים בה מעט? כשאתה מקבל את אותו מם על אריק איינשטיין 7 פעמים מאנשים שונים.
תנו לצאת!
הפנמתם? מכירים? יפה. ובכן דעו, שזוהי הבעיה הקטנה ביותר של הכלי הזה. הבעיה הגדולה באמת מתחילה כשאדם מגלה לפתע שהוא הוכנס, בלי ידיעתו ונגד רצונו, לתוך שיחה. למען האמת לתוך קבוצה. שזה בדיוק כאילו מישהו בא אלי מאחור, תופס אותי בכוח, כובל אותי, קושר את עיניו, מכניס אותי בכוח למכונית, נוסע, מוציא אותי ממנה, מכניס אותי לתוך חדר, מסיר את הכיסוי ו... סורפרייז! עכשיו אני חלק מ"עיתונאים דתיים" או "מחזור כ"ג". איזה יופי! סולח לך על הכבילה והחטיפה. הרי זה כל מה שרציתי כל חיי, להיות חלק משיחת ערב שבה נתי המנוזל מבית הספר היסודי מעלה זכרונות על אלי ויואל. הידד לטכנולוגיה! תודה שצירפתם אותי.תאמרו: "התנתק וצא מהקבוצה". נו, באמת. השכחתם שבווטסאפ רואים? בווטסאפ רואים הכל! בווטסאפ רואים אם קיבלת את ההודעה. בווטסאפ רואים אם אתה מחובר או לא. בווטסאפ רואים אם אתה מקליד. בווטסאפ רואים אם אתה מחטט באף. מישהו עתיד להיעלב. מישהו יכול לקבל את הדברים לא טוב. היזהרו בווטסאפ. וואטסאפ הוא סוג של אלוהים. לא מתעסקים איתו.עכשיו ברצינות: מה בקשר לקבוצה, חובקת עולם: "מתנתקים קולקטיבית מהווטסאפ"? הכלי הזה הוא אלים. הוא שתלטן. הוא יוצא דופן בעולם הטלקומוניקציה. הוא ממש מפר חוקים בסיסיים. אני לא צוחק. למה לא להתנתק? כי כדי להתנתק, צריך שכולם יתנתקו. וכדי שכולם יתנתקו צריך שזה יקרה ביחד. וכדי לעשות את זה צריך איזה כלי מאחד, חובק עולם, שמצליח להגיע לכולם בצורה ממוקדת בו זמנית. אולי וואצאפ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.