רשימת הבלוגים שלי

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

למרות סופת השלגים מאות בהילולת רבי נתן מברסלב


מאת ברסלבר

בליל שישי האחרון ליל עשרה בטבת ציינו בכל ריכוזי חסידי ברסלב בארץ ובעולם את יום הילולת רבי נתן מברסלב תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב, במוסדות שובו בנים ציינו גם את ההילולא ולמרות הקור וסופת השלגים שהשתוללה בחוצות ירושלים התכנסו כמה מאות איש בבית הכנסת המרכזי בעידו הנביא לסעודת היארציט כשבשיא הערב התקשר הגר"א ברלנד מזימבבואה ולאחר שהטלאפון חובר לרמקולים במקום מסר הרב ברלנד שיעור במשך שעה וחצי לקהל הרב הצמא לשמוע תורה מפיו, במהלך דבריו הרחיב הגר"א בעניין הענוה ואמר שהתורה לא מספרת לנו שום דבר על הגדלות או החכמה של משה רבינו רק דבר אחד שהוא הכי חשוב התורה מציינת "והאיש משה עניו מכל האדם" כי העיקר זה רק ענוה ושיפלות כמו כן האריך בגדלותו של רבי נתן מברסלב ואמר שר' שבתאי יודלביץ אמר שאין עוד צדיק בעולם שסבל יסורים כמו רבי נתן, אולי רק דוד המלך... בכל מקום רדפו אותו וניסו אף להרוג אותו והושיבו אותו בבית סוהר עם רוצחים שפלים על לא עוול בכפו ועם כל זה הוא כתב את הליקוטי הלכות שכדי להבין אותו כמו שצריך אדם צריך לדעת את כל השס בבלי ירושלמי זוהר וכו, זה ספר חידושים שלא שמעתם אוזן מעולם

8 תגובות:

  1. רבי נתן שטרנהארץ מברסלב זיע"א
    חייו
    רבי נתן שטרנהרץ, המכונה גם רבי נתן מברסלב או רבי נתן מנעמירוב נולד בשנת ה' אלפים תק"מ ט"ו לחודש שבט(22 ינואר 1780), בן בכור לאביו הנגיד רבי נפתלי הירץ שטערנהארץ, ולאמו מרת חיה לאנע. אביו הצעיר ר' נפתלי הירץ, נחשב לאחד מנגידי העיר וחשוביה.
    ילדותו
    מעודו, עוד בהיותו ילד קטן התמיד מאד בלימודיו, ותמיד היה חוזר ומשנן לעצמו את הגמרא דף אחר דף. הוא התבלט מאד בהתמדתו ושקדנותו על יתר חבריו.אף מיוחד במינו היה בדרך לימודו. בעוד שהמעולים שבילדי החדר הראו את כוחם וחילם בפלפולים וחיפוש אחר קושיות ושאלות, ולא אחת סטו מהדרך הישרה של הלימוד, מוהרנ"ת נמנע מכל זה, לימודו היה בפשטות ובהבנה ישרה. "מה אעשה שאין לי קושיות?" היה מתנצל כל אימת שהעירו לו על אופן לימודו הישר. המלמד שיבח את דרך לימודו של ר' נתן ואמר: "אני מעדיף את תרגומו הפשוט של נתן על פני שאלות המפותלות של שאר הילדים" ולבסוף, מתוך התמדתו העצומה בלימוד, הגיע לעמקות וגאונות.
    היה זה איפוא הניצן הראשון שהצביע על מהותו של מוהרנ"ת, שאחת מתכונות נפשו, והחשובה שביניהם, היתה התמימות והפשיטות ודרישת האמת, שבאמצעותה הגיע למה שהגיע.
    נישואיו
    בשנת תקנ"ב, בהיותו בן שתים עשרה שנה, כבר נתפרסם מוהרנ"ת בכל האיזור ההוא כלמדן מופלג, עד שדבק בו הכינוי "העילוי מנמירוב". אז שידך אותו אביו למרת אסתר שיינדל ע"ה, בתו של אחד מגדולי הדור ההוא, הלא הוא הגאון המפורסם רבי דוד צבי אוירבך, שהיה מכונה ע"י בני דורו "ר' דוד צבי הגדול" (דער גרויסער ר' דוד צבי) רב ואב"ד המחוזות שריגראד, קרמניץ, מאהליב ועוד.
    אודות קשרי השידוך עם מוהרנ"ת התבטא פעם חותנו הגדול: "הציעו לי אולי למדנים יותר גדולים ממוהרנ"ת אולם לקחתי אותו לחתן כי ראיתי שיש לו שכם יפה" . החתונה התקיימה בשריגראד אחר ט' באב שנת תקנ"ג.
    ר' נתן התגורר אצל חותנו בשריגראד בתקופה של למעלה משנתיים ימים: מנשואיו בשנת תקנ"ג עד סוכות תקנ"ה . בתקופה ההיא עלה ונתעלה ונתקדש בסילודין, כאשר כל מעייניו נתונים ליגיעה עצומה בתורה, ונפשו צמאה, דורשת ומבקשת את ה'.
    בתקופה הראשונה לאחר נשואיו למד מוהרנ"ת בבית התלמוד של חותנו, יחד עם עוד צעירים תלמידי חכמים מופלגים, ביניהם גיסיו החשובים לוקחי בנותיו של חותנו ר' דוד צבי, ונחשב אז לגדול ועצום בתורה ובמכמניה והתבלט במיוחד בשקדנותו הבלתי מצויה.
    ר' דוד צבי היה כל כך נערץ ע"י מוהרנ"ת בתקופה זו, בראותו את גודל עוצם קדושתו ופרישותו היתירה. הוא ראה בו שלימות מיוחדת, שלדעתו היתה נדירה אף בדורות קדומים, גם בדורו של משה רבינו.
    במעלות התורה מוהרנ"ת המשיך בלימודיו בהתמדה רבה, כאשר לכך יש לצרף את כשרונותיו המעולים ומוחו החריף, וזאת תחת חסות חותנו הגאון, שם נוצלו כשרונותיו עד תום. חותנו הקדיש לו תשומת לב מיוחדת, והוא אמנם רוה מלוא הכף נחת מחתנו הלמדן, והשתעשע עמו בכל עת מצוא בדברי תורה. ברבות השנים ראה ר' דוד צבי בחתנו השקדן העצום והחריף את הראוי למלא את מקומו ברבנות, וככל הנראה, כעת בחסותו בצלו, כבר החל להכינו לכך הלכה למעשה.
    חותנו חפץ מאד, כבר בחייו, למסור בידי מוהרנ"ת חלק ממחוז רבנותו, וכדי להכשירו לכך ולהכניסו בענינים הלכה ולמעשה, היה משוחח עמו שעות ארוכות בתורה ואף גם הורהו דרך ההוראה. בין היתר הזהירו להתרחק מ"כת" החסידות שאינה לפי רוחו.
    בתום תקופה זו חזר מוהרנ"ת לנמירוב עיר מולדתו לקראת חג הסוכות שנת תקנ"ו. בבית אביו נתקבלו מוהרנ"ת ורעייתו בחיבה ובהערצה. הקצו עבורם חדר מיוחד, שם המשיך מוהרנ"ת לשבת על התורה ועל העבודה, כאשר עול פרנסתו מוטל על שכם אביו הנגיד.

    השבמחק
  2. התקרבותו לחסידות
    עוד בהיותו בבית אביו, גדל מוהרנ"ת באוירה עוינת לחסידות. בני משפחתו כשאר בני הסביבה ההיא מתנגדים נמרצים היו לתורת הבעש"ט ודרכו הטהורה. ועתה, בבית חותנו, עם שיחותיו היום-יומיות נגד החסידות, אך טבעי היה הדבר כי יימשך אחר סביבתו ואף הוא כמותם ימשיך בדיעה זו.
    בנמירוב פגש בר' ליפא וחבורתו כשקבע לו את בית המדרש בנעמירוב כמקום לימודו באותו חורף, כשלחברותא לקח לו את האברך ר' ליפא, אף הוא עובד את ה' מנעוריו, אך בעוד שר' נתן קיבל את חינוכו ותורתו מן המתנגדים, גדל ר' ליפא בין החסידים, שוב ושוב התווכחו ר' ליפא וחבורתו עם ר' נתן אודות מעלתה של דרך החסידות. ברם הוא דבק בינתיים בדעותיהם של אביו וחותנו. אולם לא עבר זמן רב, ודברי האמת שמקורם קדוש החלו אט אט להכנס לתוך לבו ולרככו. חלפו חדשים מספר, ודברי ר' ליפא חלחלו בליבו של ר' נתן.
    בחודש אלול תקס"ב, עקר רבי נחמן משכנו מהעיר זלטיפאלי, ועבר לגור בברסלב. כאמור, מיד בהכנסו לברסלב, פנה מוהר"ן אל תלמידו הגדול והמקובל רבי יודל מדאשיב, וכה אמר לו: צופה אני ורואה נשמה באוקראינה, נשמה חדשה, זכה וטהורה שלא היתה מעודה בזה העולם השפל כה אמר רבינו, סתם ועדיין לא פירש למי מכוונים דבריו רצונו איפוא שנשמה זו תתקרב אליו.
    ואכן, המרחק בין ברסלב לנמירוב מקום שהותו של מוהרנ"ת בעת ההיא, הוא לא רב, קילומטרים ספורים מפרידים ביניהם, כך שביאתו של רבינו לברסלב כמו שהותו של מוהרנ"ת בעת ההיא בנמירוב היוו את ההזדמנות הטובה והקרקע הנוחה להגשמת השאיפה להתאחדות הרב עם התלמיד, שרבינו מוהר"ן עצמו רימז לא פעם שהוא ענין נשגב ומופלא, והוא בחינת הקשר שבין משה רבינו ליהושע בן נון, שאף משה רבינו מקבל התורה היה זקוק ליהושע תלמידו הנאמן שיהיה הכלי הראוי לקבל ולמסור את התורה לעם ישראל.
    ברסלב היתה עיר מסחר, בה קיים היה יריד גדול, לשם היו מגיעים סוחרים מכל האזור. אף תושבי נמירוב הגיעו לאותו יריד. ואכן, עם כניסת רבינו לברסלב, שחרו לפתחו סוחרים רבים שהגיעו עם פתקאותיהם בבקשה להצלחה וברכה. ולפעמים היו אף מתעכבים בבית הצדיק לשמוע דברי תורה ויראה והדרכה בעבודת הבורא. סוחרי נמירוב הסמוכה, אף הם נכנסו לרבינו, להתברך מפיו ולהתבשם מדברי תורתו. וכששבו הסוחרים לנמירוב מן היריד אשר בברסלב, סיפרו לאנשי עירם דברים מופלאים אודות הצדיק "החדש" שהגיע לעיר, הנוהג בהנהגות מיוחדות במינם: הוא אינו מדבר כלל מעניני עסקי העולם הזה, וכל שיחה הוא מסיט אך ורק לענין התכלית, שהוא עבודת השם... ולועג בפה מלא לכל הוויות העולם כי אך הבל המה.
    וכשר' נתן היטה אוזן להתרשמויותיהם של החוזרים מהביקור אצל רבינו, שכל עניני רבנו אך ורק לעניני תורה ועבודה וחיפוש עצות להנצל מהיצר. ובחושיו העדינים סיכם אז בדעתו כי את זאת הוא מבקש, ואף הוסיף אז ואמר: עכשיו יתכן שאני אהיה איש כשר.
    ואכן, פנה לר' ליפא ושאלת נפשו עמו: כיצד זוכים לזה. ר' ליפא הטעימו, על רגל אחת, מעט מן הדרך הקדושה ששמע זה לאחרונה בבית מדרשו של רבינו. מיד גמר מוהרנ"ת בדעתו והחליט כי הוא נוסע לברסלב. באותו יום יצאו מוהרנ"ת ועמיתו ר' נפתלי, יחד עם ר' ליפא ועוד חסיד בשם ר' זלמן דער קליינר (הקטן), לככר השוק, לתור אחר עגלה היוצאת מיד לברסלב. מוהרנ"ת שמח מאד על העובדא כי בהשגחה פרטית יצא אביו באותו יום לבית מסחרו בעיר ברדיטשוב, כך שיוכל לנסוע ללא ידיעתו. הוא החליט לנסוע במהירות ולהספיק לשוב טרם יוודע לאביו. . . אך זאת גמר בלבו כי אם אכן ימצא שם את המורה הנכון עבורו, שוב לא ישית לבו להתנגדות מצד משפחות בית אביו ובית חותנו, אלא יפסע בדרך שיורהו רבו מבלי להתחשב עם המניעות שיתעוררו עליו מקרוביו. בהגיע חבורת הנוסעים לככר השוק, פגשו באחד מהאברכים החסידיים בשם ר' לייבוש, האומר לשום אף הוא פעמיו לעיר ברסלב לרגל מסחריו. הם עוררו בו רצון להשתתף עמם בכניסתם אל רבינו. הוא נעתר להם וכולם עלו על העגלה, ויצאו לברסלב.
    מיד כשנכנס ליטול שלום מרבי נחמן פתח רבינו את פיו הקדוש וכה אמר לו: "מכירים אנו זה את זה כבר זמן רב, אך זה מזמן שלא נפגשנו. בנפשו של מוהרנ"ת נחרטה ברגע זה ההחלטה העמוקה: פה אשב כי אויתיה, למקום זה איוה, יגע והתייסר והשתוקק מיום עמדו על דעתו... ואף רבינו נענה אז ואמר: מעתה איני בודד.

    השבמחק
  3. ר' נתן היה אז בן עשרים ושתים שנה, הוא נעשה מיד לחסיד המקורב ביותר אליו, וכן נעשה לסופרו של הרבי, ורשם את כל דבריו ואת שיחותיו. רבנו עצמו אמר:"לולא ר' נתן ? לא היה נשאר דף אחד מכל הכתבים שלי"
    אחרי פטירתו של רבנו, עבר ר' נתן לברסלב (תקע"א). הוא הדפיס את כל כתבי רבנו, וכתב חיבורים ושיחות מקוריים משל עצמו, אשר חלקם אף יצאו לאור בחייו, הוא גם נסע בכל רחבי אוקראינה, ביקר את חסידי ברסלב והמשיך להפיץ את תורת הרבי. בשנת תקפ"ב עלה לרגל לארץ הקודש במסירות נפש. בשנת תק"צ, כשחל גידול ניכר במספר הבאים לאומן לראש השנה, יזם ר' נתן את בנייתו של בית כנסת גדול מיוחד לחסידי ברסלב (עד אז נהגו לשכור מקום בעיר ל"קיבוץ" של ראש השנה).
    מאוחר יותר, בשנת תקצ"ה, התעוררה על ידי רבי משה צבי מסוורן התנגדות עזה לר' נתן ולחסידי ברסלב. התנגדות זו הובילה לכליאתו הזמנית של ר' נתן על ידי השלטונות. אחרי שחרורו, נמלט ר' נתן מעיר לעיר באוקראינה, ושב לברסלב רק סמוך לפסח. זמן קצר לאחר מכן הוא הוגלה מברסלב, והושם תחת צו בית משפט בעיר מולדתו. אעפ"י שהשיג רשות מהשלטונות לנסוע לאומן לראש השנה ובהזדמנויות נבחרות אחרות, הוא נותר למעשה אסיר בנמירוב, ושב לברסלב רק בתחילת שנת התקצ"ט כשנפטר הרב מסוורן לאחר שחלה את חוליו האחרון אשר מת בו.
    מחלוקת
    למרות ייסוריו האישיים הגדולים הן מעוני והן מההתנגדות לפעילותו, היה ר' נתן לבדו אחראי לעיצוב תנועת ברסלב ככוח התוסס שעד היום הזה עוד חשים בו. וזאת, למרות העובדה שאין לתנועה רבי "חי".
    פטירתו
    בבוקר פטירתו, יום שישי עשרה בטבת ה'-תר"ה (20.12.1844) קראו לפני ר' נתן את הסיפורים הראשונים של "שיחות הר"ן". הסיפור השני מסתיים במלים: "בואו נלך הביתה!" כששמע מלים אלה, הנהן ר' נתן בראשו, כאילו אמר: "כן, הגיע שעתי ללכת הביתה." סמוך יותר לכניסת השבת אמר פתאום להעולם, שלשה צרות היה בטבת, מהו הצרות, ולא זכרו, ואמר הוא בעצמו, בו מת עזרא הסופר ונכתבה תורה יונית ונבקעה העיר.ואמר בזה הלשון: נו אז עזרא הסופר גייט אוועק און טרייף פסול איז זיך מתגבר אזוי פיעל ווי סע היינט דא אלפים ורבבות טרייף פסול, נאר איך האף אז איין בלעטיל פון ספרי רבנו וועט זיין א תקון אויף אלדינג. נוא זאג איך אייך אן אז אייער עובדא זאל זיין איר זאלט דרוקן דיא ספרים, סע זאל זיין יפוצו מעינותיך חוצה, איהר זאלט זיין שטארק מיט געלט און מיט רצון און מיט טרחא [נו, כשעזרא הסופר נפטר, והרוע והפסול מתגברים כך כמו שהיום, לאלפים ולרבבות, רק אני מקווה שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל! ובכן, אני מצווה אתכם, שתעסקו בהדפסת הספרים (ספרי רבינו ותלמידיו); שתהיו חזקים בענין זה בממון, ברצון ובטרחה!] ואחר כך לא דבר יותר, רק אמר: יברכך, וברכת המפיל, וחנון המרבה לסלוח, ומקדש השבת, וברוך אתה בקדש, אחד.
    ענין זה נמשך ערך שעה וחצי, והסתלקותו היה ממש בנשיקה תיכף אחר הדלקת נר של שבת קדש, ובא לקבורה במוצאי שבת קדש בכבוד גדול עד למאד.
    באותו ליל שבת שר' נתן נפטר בברסלב, לא היה שום אפשרות להעביר את הידיעה לאומן, ר' נפתלי - ידידו הטוב ביותר - שהיה באומן, חלם באותו ליל שבת חלום נורא בו הוא רואה את ר' נתן רץ. ר' נפתלי שאל אותו: נתן, "להיכן אתה רץ?" "איך? גלייך צום רבי'ן!" (אני? ישר לרבנו) ? השיב ר' נתן תוך שהוא ממשיך בריצתו. או אז הבין ר' נפתלי כי מוהרנ"ת איננו, הוא סיפר זאת לחסידים, הם לא רצו להאמין. אך לאחר השבת אומתה שמועה זו לדאבון לב כולם.

    השבמחק
  4. משפחתו
    מנישואיו הראשונים עם מרת אסתר שיינדל
    רבי שכנא נולד ב-תקס"ב
    רבי מאיר שנפטר בשנת תקס"ח בהיותו בן שלוש
    רבי יצחק נולד ב-תקס"ח
    מרת חנה צירל נולדה ב- תק"פ והיתה בתו היחידה של ר' נתן
    רבי דוד צבי נולד ב-תקפ"ב
    כאשר נפטרה בשנת תקפ"ו נשא ר' נתן לאישה את דישל, שילדה לו שני בנים נוספים.
    רבי נחמן נולד בתקפ"ז
    רבי יוסף יונה נולד בתקפ"ט
    ספריו
    ר' נתן העתיק את משנתו של רבי נחמן וגם כתב חיבורים מקוריים משלו. חלק מכתביו של ר' נתן הם:
    ליקוטי הלכות - פירוש לדיני השולחן ערוך לאור משנתו של רבו.
    ליקוטי תפילות - תפילות על כל נושא המושתתות על משנת הרבי ב"ליקוטי מוהר"ן".
    קיצור ליקוטי מוהר"ן - ר' נתן מסכם את "ליקוטי מוהר"ן" על-ידי רישום העצות המעשיות המצויות בכל דרשה ודרשה.
    ליקוטי עצות - מלקטת את העצות המעשיות של הרבי נמצאות בכל דרשה ודרשה, אלא שכאן הן ערוכות על-פי נושאים.
    עלים לתרופה - אוסף מכתביו של ר' נתן. באוסף יותר מחמש מאות מכתבים שכתב ר' נתן בעיקר לבנו אך גם לאחדים מחסידיו. מן המכתבים ניתן ללמוד כיצד לחיות את חיי היומיום על-פי משנת הרבי.
    שמות הצדיקים - אוסף שמות הצדיקים. קריאת שמות אלה מעניקה הטבה רוחנית וחומרית רבה.
    מקורות
    באש ובמים, חיי ר' נתן מברסלב". - יצא לאור ע"י הרב חיים מנחם קרמר ומכון נחלת צבי.
    אתר שער ברסלב

    השבמחק
  5. עלים לתרופה - מכתב תע"ט
    מכתב ההסתלקות
    מַה שֶׁכָּתְבוּ אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ מִבְּרֶסְלֶב לָעִיר טְשֶׁעהרִין מֵהִסְתַּלְּקוּת מְאוֹר עֵינֵינוּ, צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, מוֹרֵנוּ רַבִּי נָתָן, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה מִבְּרֶסְלֶב, שֶׁנִּסְתַּלֵּק בִּשְׁנַת תר"ה, יוֹם שִׁשִּׁי, עֶרֶב-שַׁבַּת-קֹדֶשׁ, עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת.
    בָּרוּךְ הַשֵּׁם, שְׁנַת תר"ה לפ"ק.

    מִי שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי, יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתֵינוּ. הַמָּקוֹם יְנַחֲמֵנוּ וְכוּ'. הוֹי עַל שִׁבְרֵנוּ, כִּי נִשְׁאַרְנוּ כְּתֹרֶן בְּרֹאשׁ הָהָר וּכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה, כִּי נִטַּל מֵאִתָּנוּ בַּחֲטָאֵנוּ הֲדַר עֻזֵּנוּ, עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, מַחְמַד נַפְשֵׁנוּ, אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי נָתָן, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הֲרֵינוּ כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ, בְּיוֹם שִׁשִּׁי, עֶרֶב-שַׁבַּת-קֹדֶשׁ, עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ, שָׁעָה קֹדֶם כְּנִיסַת שַׁבַּת-קֹדֶשׁ.

    וְהַתְחָלַת חֲלִישׁוּתוֹ הָיָה בְּמוֹצָאֵי-שַׁבַּת-קֹדֶשׁ פָּרָשַׁת מִקֵּץ, וּבְשַׁבַּת הַקֹּדֶם הוּא פָּרָשַׁת מִקֵּץ, כְּשֶׁנִּכְנָס לְשָׁלשׁ סְעֻדּוֹת לוֹמַר תּוֹרָה, אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים הָיוּ הַתְחָלַת הַתּוֹרָה אַף-עַל-פִּי שֶׁזֶּה חֶרְפָּה לוֹמַר כִּי כָּל בַּעַל דַּרְשָׁן אוֹמֵר זֶה אַף-עַל-פִּי-כֵן צָרִיךְ לוֹמַר וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אִיהְר זָאלְט וִויסֶען, אַז מֶע וֶועט זַיין אַ מֵת אוּן אַ גּוֹסֵס, אוּן מֶע וֶועט מוּזִין לִיגֶען מִיט דִּי פִיס צוּם טִיהְר [=דעו, שהאדם יהיה מת וגוסס, ויהיה מוכרח לשכב ורגליו אל הדלת], וְאָמַר זֶה בְּמוֹרָא גָּדוֹל. וְאַחַר-כָּךְ אָמַר הַתּוֹרָה שֶׁל חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵעִנְיַן עֵצוֹת וֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּמֵעִנְיַן לְהַדְפִּיס סְפָרִים, וּמֵעִנְיַן כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְמַעְלָה עִקַּר שְׁלֵמוּתָהּ שֶׁתִּהְיֶה לְמַטָּה גַּם-כֵּן, וְאַחַר כָּךְ הָיָה בְּשִׂמְחָה עַד לִמְאֹד, וּבְלֵיל שַׁבָּת הַנַּ"ל אָמַר תּוֹרָה עַל הַמְּנוֹרָה וְרָקַד בְּעַצְמוֹ, וְאַחַר שֶׁהָלַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן, דִּבֵּר מֵעִנְיַן הָעֲבוֹדָה שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים, וְהוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת וְאָמַר [סדר] הָעֲבוֹדָה וְכוּ', הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, שֶׁנִּכְנָס לִפְנֵי וְלִפְנִים, עָמַד בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד וְנִכְנַס בְּמָקוֹם שֶׁנִּכְנַס, רְאֵה לִפְנֵי מִי אַתָּה נִכְנָס, אַחַת וְאַחַת וְכוּ', וְהַתַּלְמִיד חָכָם גָּדוֹל מִכֹּהֵן גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: יְקָרָה הִיא מִפְּנִנִּים. וְקֹדֶם לָזֶה סִפֵּר חֲלוֹם, שֶׁהַחֲלוֹם הַזֶּה מְרַמֵּז עַל הִסְתַּלְּקוּתוֹ, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבַּת-קֹדֶשׁ פָּרָשַׁת מִקֵּץ נִכְנַס לְשָׁלשׁ סְעֻדּוֹת וְאָמַר תּוֹרָה עַל פָּרָשַׁת מִקֵּץ, וּבְסוֹף הַתּוֹרָה אָמַר פֵּרוּשׁ עַל מִשְׁנָה: עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וְאָמַר כָּךְ: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְאִם אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הָרַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, פֵּרוּשׁ תִּתְחַבֵּר אֶת עַצְמְךָ לְהַקֻּלְמוֹס. וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: מֶען דַּארְף זִיךְ מְקָרֵב זַיין צוּא אַיין רַבִּי, אוּן אַז סֶע נִיט דָּא קֵיין רַבִּי אִיז מֶען זִיךְ מְחַבֵּר צוּא דֶּער פֶּען [צריך להתקרב לרבי, ואם אין רבי, מתחברים לעט].

    השבמחק
  6. וְאַחַר-כָּךְ אָמַר הַבְדָּלָה בִּבְכִיָּה גְּדוֹלָה, וּבְאֶמְצַע הַלַּיְלָה נֶחֱלַשׁ עַד לִמְאֹד, וּבְכָל יוֹם גָּבְרָה חֻלְשָׁתוֹ, וּבְיוֹם שֵׁנִי בָּא אֵלָיו רַבִּי זְאֵב לִיוּבַּארְסְקֶע וְדִבֵּר עִמּוֹ מֵעִנְיַן רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהִזְהִיר מְאֹד לִסַּע לְאוּמַאן עַל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, וּבַלַּיְלָה אוֹר לְיוֹם חֲמִישִׁי אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית עָמַדְנוּ לְפָנָיו, וְגַם רַבִּי זְאֵב הַנַּ"ל בָּא גַּם כֵּן וְעָמַד מִן הַצַּד, וְרַבִּי דָּוִד מִטּוּלְטְשִׁין עָמַד לִפְנֵי רַבִּי זְאֵב, וְאָמַר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ לְרַבִּי דָּוִד: נִיט פַאר שְׁטֶעל וֶועלְוְולֶין, לָאז עֶר מִיךְ חַאטְשִׁי אָן קוּקֶין, דֶּער רַבִּי הָאט אַמָאל אוֹיךְ גִּיזָאגְט צוּא אֵיינֶעם קוּק מִיךְ אָן, סֶע וֶועט זַיין פַאר דִיר אַ טוֹבָה גְּדוֹלָה, וְכָךְ אָמַר: מֶע וֶועט זִיךְ מוּזִין צוּם אוֹיף קוּמֶין הָאט אִים רַבִּי זְאֵב גִיפרֶעגְט: וִויא, הָאט אִים אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ גִּיעֶנְפֶערְט: אוֹיף יֶענֶער וֶועלְט [=אל תסתיר את וולוול, שלפחות יראה אותי. רבינו גם אמר פעם לאחד, הבט בי, זה יהיה עבורך לטובה גדולה. אחר כך אמר: אנו חייבים להתקבץ שוב. שאל אותו רבי זאב, איפה? ענה לו אדונינו מורינו ורבינו – רבי נתן – בעולם העליון]. וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר מַעֲשֶׂה נוֹרָא מֵהַסֵּפֶר שֶׁנִּשְׂרַף בְּעֵת שֶׁהָיָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּלֶעמְבֶּערְג, שֶׁכָּתַב זֶה הַסֵּפֶר בִּשְׁלשָׁה שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, וְאַחַר-כָּךְ יָצָאתִי כְּמוֹ מֵהָאִדְרָא, וְאָמַר, שֶׁזֶּה סִיַיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם מַעֲשֶׂה זֹאת, וּבַלַּיְלָה אָמַר חֲצוֹת, וְאַחַר חֲצוֹת בְּעֵרֶךְ שְׁלשָׁה שָׁעוֹת קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם תָּפַס קֻלְמוֹס וְכָתַב תּוֹרָה עַל מִשְׁנַת מַשְׁקִין בֵּית הַשַּׁלְחִין בְּמוֹעֵד, וְאַחַר-כָּךְ בָּא אֵלָיו רַבִּי מֵאִיר יְהוּדָה, וְאָמַר לוֹ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אֲפִלּוּ מֶען זָאל זַיין דֶּער עֶרְגסְטֶיר בַּעַל עֲבֵרָה, אַ בִּיא מֶען הַאלְט זִיךְ אָן אִין רֶעבִּין, וֶועט מֶען בְּוַדַּאי תְּשׁוּבָה טָאן, אוּן מֶען וֶועט הָאבִּין אַ תִּיקוּן [=אפילו אם יהיה אדם בעל העבירה הגרוע ביותר, אם נאחזים ברבינו, וודאי ישוב בתשובה ויבוא על תיקונו].

    וּבְיוֹם רְבִיעִי עָמְדוּ לְפָנָיו כַּמָּה אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ, וְאָמַר, שֶׁהָעִקַּר עֵסֶק שֶׁלָּכֶם יִהְיֶה לְהַדְפִּיס סְפָרִים יָפוּצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה וְדִבֵּר מֵעִנְיַן ע"ב נִימִין, וְאוֹר לְיוֹם חֲמִישִׁי, שְׁתֵּי שָׁעוֹת קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם בָּא אֵלָיו רַבִּי מֵאִיר יְהוּדָא וְרַבִּי לֶיבְּצֶי וְאָמַר: הַמַּלְאָךְ דּוּמָה בָּא אֵצֶל הָאָדָם וּמְבַקֵּעַ כְּרֵסוֹ וּמַפִּילוֹ עַל פָּנָיו, וְאָמַר: אוֹי, וּבִפְרָט כְּשֶׁיֵּשׁ רְפוּאוֹת בַּבֶּטֶן, זֶה אֵשׁ לֶהָבָה, אַךְ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּוַדַּאי יְתַקֵּן הַכֹּל מֵעַל פָּנָיו. וּבַבֹּקֶר נֶחֱלַשׁ מְאֹד בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וּבָאָה אֵלָיו הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדִיל, בַּת רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְאָמְרָה: לָמָּה תַּחֲרִישׁוּ: הֲלֹא צְרִיכִין לְהַרְבּוֹת בִּבְכִיָּה. וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לֹא הִסְכִּים עַל זֶה וְאָמַר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׂוֹנְאִים גְּדוֹלִים, רַק לִמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל עֲבוּרוֹ, שֶׁיֹּאמְרוּ בְּהִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁיִּמָּצֵא לוֹ זְכוּת, שֶׁכָּתַב דִּבְרֵי רַבֵּינוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְסִדֵּר אוֹתָם וְהִדֵּר אוֹתָם, גַּם עַתָּה רוֹצֶה לְהַדְפִּיס, וְכָל חַיֵּיכֶם תָּלוּי בִּי. וְגַם רַבִּי צְבִי מִטֶּעפְּלִיק בָּא אֵלָיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ, אִם כְּבָר קִבֵּל מָעוֹת מֵאָדוֹן, וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי הַמָּעוֹת שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ הַמָּעוֹת עַד לָעוֹלָם הַבָּא, וְאָמַר: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה. וְצִוָּה לוֹ לְהַרְבּוֹת תְּהִלִּים, יֹאמְרֵם כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרֵם.

    השבמחק
  7. וְאוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי, עֶרֶב-שַׁבַּת-קֹדֶשׁ קָרִינוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי מַעֲשִׂיּוֹת מֵרַבֵּנוּ מַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְקֹדֶם אוֹר הַיּוֹם צִוָּה לְהָבִיא לוֹ מַיִם חַמִּין לַעֲשׂוֹת לוֹ אַמְבַּטִי, וְקֹדֶם שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ הָאַמְבַּטִי דִּבֵּר הַרְבֵּה כִּמְעַט כְּצַוָּאָה, וְכָךְ אָמַר: צְרִיכִים אַתֶּם לְהַחֲזִיק אֶתְכֶם בְּיַחַד בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה, וְאַתֶּם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם שְׁלֵימְיזַלְנִיקֶיס, וְאַחַר-כָּךְ אָמַר פִּתְאֹם לְהָעוֹלָם: שְׁלשָׁה צָרוֹת הָיוּ בְּטֵבֵת, מַהוּ הַצָּרוֹת?! וְלֹא זָכְרוּ, וְאָמַר הוּא בְּעַצְמוֹ: בּוֹ מֵת עֶזְרָא הַסּוֹפֵר, וְנִכְתְּבָה תּוֹרָה יְוָנִית, וְנִבְקְעָה הָעִיר. וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: נוּא, אַז עֶזְרָא הַסּוֹפֵר גֵּייט אַווֶעק, אוּן טְרֵייף פָּסוּל אִיז זִיךְ מִתְגַּבֵּר אַזוֹי פִיעל וִוי סֶע הַיינְט דָא אֲלָפִים וּרְבָבוֹת טְרֵייף פָּסוּל, נָאר אִיךְ הָאף, אַז אֵיין בְּלֶעטִיל פוּן סִפְרֵי רַבֵּינוּ וֶועט זַיין אַ תִּקּוּן אוֹף אַלְדִינְג; נוּא, זָאג אִיךְ אַייךְ אָן, אַז אַייעֶר עוּבְדָא זָאל זַיין אִיר זָאלְט דְּרוּקְן דִּי סְפָרִים, סֶע זָאל זַיין יָפוּצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה, אִיהר זָאלְט זַיין שְׁטַארְק מִיט גֶּעלְט, אוּן מִיט רָצוֹן, אוּן מִיט טִרְחָא. וְאָמַר לִבְנוֹ רַבִּי יִצְחָק: אַתָּה גַּם-כֵּן צָרִיךְ לִתֵּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת רוּבַּל-כֶּסֶף עַל זֶה, וְאִם לָאו תֵּן שִׁשִּׁים רוּבַּל-כֶּסֶף, וְגַם אָמַר, שֶׁיֵּשׁ עֳנָשִׁים קָשִׁים וּמָרִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ, אוּן צוּם סוֹף גְּלִיסְט זִיךְ קְרִיגִין אוֹף אַזוֹי אֵיין רַבִּי! אוֹי [=כשעזרא הסופר נפטר, והרוע והטומאה מתגברים, כמו שהיום, לאלפים ולרבבות, רק אני מקווה שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל; ובכן, מצווה אני עליכם שתדפיסו הספרים. שיהיה יפוצו מעיינותך חוצה, שתהיו חזקים בממון, ברצון ובטרחה. ואמר לבנו ר' יצחק וכו' ובסוף מתאווים לחלוק על רבי כזה! אוי!].

    וּבַבֹּקֶר הִתְלַבֵּשׁ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין וְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחוֹת וְאָמַר סְלִיחוֹת, וּבִשְׁעַת קְרִיאַת-הַתּוֹרָה בָּכָה, וְאַחַר-כָּךְ לָמַד וְסִיֵּם הַשַּׁ"ךְ גָּדוֹל, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁיִּלְמֹד בְּשֻׁלְחָן-עָרוּךְ קָטָן, וָוארוּם סֶע פַאר אַייךְ אֵין כֹּחַ, הַאט עֶר, זֵכֶר צַדִיק לִבְרָכָה, גִּיזָאגְט: זַייט אִיהְר מִיר נִיט אַזוֹי גִיטְרַייא [=שילמד וכו' כי אין לכם כוח. אמר הוא, זכר צדיק לברכה: אל תהיו מסורים אלי כל כך]. וְאָמַר תְּהִלִּים, וְאַחַר-כָּךְ אָמַר לְנַחְמָן בֶּן עוֹזֵר, שֶׁיִּתֵּן לוֹ כָּל טוּב, וְלֹא יָדַע מַה הוּא רוֹצֶה, וּפֵרֵשׁ לוֹ: תֵּן לִי הַתַּנַ"ךְ, זֶהוּ כָּל טוֹב, וְאַחַר-כָּךְ אָמַר, שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְפָנָיו עִם כִּנּוֹר וְיִרְקְדוּ לְפָנָיו בְּוַדַּאי יְחַיּוּ אוֹתוֹ, וְאָמַר, שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה עוֹד אֲפִלּוּ טֵייא. וְאַחַר שְׁתֵּי שָׁעוֹת אָמַר לִבְנוֹ רַבִּי יִצְחָק: לֵךְ לַבַּיִת וְטֹל לִי הַקּוּכִין שֶׁל שַׁבָּת, רַק שֶׁיִּהְיֶה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא, וְצִוָּה לְהַצִּיעַ שֻׁלְחָן עַל הַכִּסֵּא דַּיְקָא, וְהוּא בְּעַצְמוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יָשַׁב עַל הַתֵּבָה שֶׁל נֵרוֹת וְאָכַל כַּזַּיִת בְּדֹחַק גָּדוֹל וּמְעַט רֹטֶב וּמְעַט צִימֶעס, וְאַחַר-כָּךְ אָמַר, שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה, וּבְתוֹךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אָמַר: הָרַחֲמָן הוּא יַמְשִׁיךְ לָנוּ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אוּן הָאט גִּיזָאגְט אִיךְ הָאבּ נִיט אִין זִין גִּיהַאט צוּא עֶסִין, נָאר סֶע הָאט זִיךְ בֵּייא מִיר אִיבֶּער גִּידְרֵייט אִין דֶּער מַחֲשָׁבָה [=ואמר: לא היה במחשבתי לאכול, אלא שהתהפכה במחשבתי].

    השבמחק
  8. וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח אַחַר נֵרוֹת וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן נֵר שַׁבָּת וְנֵר יוֹם טוֹב וְנֵר חֲנֻכָּה הוּא עִנְיָן אֶחָד, וְאָמַר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל עִנְיָן זֶה תִּילֵי תִּילִין שֶׁל הֲלָכוֹת פִּלְאֵי פְּלָאוֹת, רַק אֵין לִי כֹּחַ, וְאַחַר-כָּךְ אָמַר לְרַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין פָּסוּק זֶה: לְכוּ אֶל יוֹסֵף, אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ; הָעִקָּר הוּא הִתְקַשְּׁרוּת לְצַדִּיקִים, וְאַחַר-כָּךְ צִוָּה לְכָל אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ לֵילֵךְ לַמִּקְוֶה, וְהָלַכְנוּ לַמִּקְוֶה, וּכְשֶׁבָּאנוּ מִמִּקְוֶה, הִתְגַּבְּרָה הַחוֹלַאַת עַד לִמְאֹד, וּבָאתָה אֵלָיו הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדִיל וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: וָואס אִיז אַייךְ עֶפֶּיס עֶרְגֶּיר גִּיוָוארְן! הָאט עֶר גִּיעֶנְפֶערְט: סֶע מִיט גְּרוֹיס חֶסֶד [=נהיה לכם גרוע יותר? וענה: זה בחסד גדול], וְאַחַר-כָּךְ לֹא דִּבֵּר עִמָּנוּ יוֹתֵר, רַק שָׁמַעְנוּ שֶׁאָמַר יְבָרֶכְךָ, וּבִרְכַּת הַמַּפִּיל, וְחַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ, וּמְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, וּבָרוּךְ אַתָּה בַּקֹּדֶשׁ, אֶחָד, וְהָעִנְיָן הַנַּ"ל הָיָה עֵרֶךְ אֶחָד שָׁעָה וָחֵצִי, וְהִסְתַּלְּקוּתוֹ הָיָה מַמָּשׁ בִּנְשִׁיקָה, תֵּכֶף אַחַר הַדְלָקַת נֵר שֶׁל שַׁבַּת-קֹדֶשׁ, וּבָא לִקְבוּרָה בְּמוֹצָאֵי-שַׁבַּת-קֹדֶשׁ בְּכָבוֹד גָּדוֹל עַד לִמְאֹד, אֲפִלּוּ מֵהַכַּת הַמִּתְנַגְּדִים. וְתוּ אֵין לְהַאֲרִיךְ בִּכְתָב, כִּי הַרְבֵּה דְּבָרִים בָּזֶה, אֲשֶׁר לֹא יַסְפִּיקוּ כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת. נָא וְנָא, יְדִידֵנוּ אַחֵינוּ! חִזְקוּ וְאִמְצוּ לְהַחֲזִיק בֵּית אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, וְגַם לְהַזִּיל זָהָב מִכִּיסְכֶם לְהַדְפִּיס סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, כִּי עַל זֶה הִזְהִיר בְּיוֹתֵר. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְנַחֵם אוֹתָנוּ וִישַׂמַּח אֶת לְבָבֵנוּ הַנִּשְׁבָּרָה, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם יְדַעְתֶּם, שֶׁכָּל רְצוֹנוֹ וְכוֹסְפוֹ רַק לִשְׂמֹחַ בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

    כֹּה דִּבְרֵי כָּל אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ מִבְּרֶסְלֶב, תר"ה לפ"ק.

    השבמחק

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.