"כשהשקט צורח: הטרגדיה של הבחורים המבוגרים."

 

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש.

אני מדבר עכשיו לא ממאמר, ולא מתיאוריה. אני מדבר מתוך מגע ישיר עם נפש אנושית. מתוך ישיבה מול בחורים שמביטים בי בעיניים שראו כבר יותר מדי שקט. אני מדבר על הבחורים המבוגרים – לא כסטטיסטיקה חינוכית, אלא כטרגדיה אנושית שמתרחשת מול עינינו, בזמן שאנחנו ממשיכים לקרוא לה “מציאות”.

יש שקר אחד שנוח לנו להאמין בו: שהם בסדר.

שהם מחזיקים.

שהם “עוד לא, אבל יהיה”.

והאמת היא אחרת לגמרי.

הם לא חיים – הם שורדים.

הם לא נשרו. הם לא מרדו. הם לא בעטו בדרך. להפך. הם עשו כל מה שביקשו מהם. למדו, התאפקו, ויתרו, האמינו. הם הלכו בתלם בעקביות כמעט עקשנית. ואז, בלי דרמה ובלי הכרזה, הם מצאו את עצמם תקועים במקום, בעוד העולם שסביבם המשיך הלאה בלעדיהם.

בחור בן עשרים ושלוש, עשרים וארבע, לפעמים עשרים ושש. כלפי חוץ – תמונה מסודרת: חליפה, כיפה, סדרים, תפילות. שום דבר לא “צועק”. אבל בפנים מתרחש תהליך איטי ואכזרי של שחיקה. לא מפולת אחת, אלא אלף סדקים קטנים. עוד הצעה שלא הגיעה. עוד שיחה שנקטעה. עוד מבט שמסגיר חוסר סבלנות. עוד רמז דק שהוא כבר “אמור היה להיות במקום אחר”.

וכך נרקב הדבר היקר ביותר – הערך העצמי.

לא בצעקה.

בשתיקה.

הוא לא קם בבוקר ומכריז שהוא כישלון. הוא פשוט מפסיק להאמין שהוא ראוי. הוא מתחיל לפרש כל עיכוב כהוכחה נגד עצמו. אם זה עוד לא קרה – כנראה שיש בי פגם. אם לא בוחרים בי – כנראה שאני פחות. והכאב הגדול מכולם הוא שאין מי שיעצור את המחשבה הזאת ויאמר לה: זה לא אתה – זו מערכת שלא יודעת להכיל מורכבות.

ואז מגיעה הבדידות. לא בדידות חברתית פשוטה, אלא בדידות קיומית עמוקה. הוא כבר לא שייך לצעירים, אבל גם לא מקבל מקום טבעי בין המבוגרים. הוא תלוי בין עולמות. נוכח אך לא נספר. מוכר אך לא נבחר. קיים, אבל בלי תחושת בית.

בשלב הזה קורה דבר מסוכן: הוא מפסיק לדבר. לא מפני שאין לו מה לומר, אלא מפני שהוא למד שאין מי שמקשיב באמת. אז הוא מחייך. מתפקד. ממלא את מקומו. אבל בפנים משהו נסגר. השתיקה הזאת אינה כוח – היא מנגנון הישרדות של נפש שנשארה לבד יותר מדי זמן.

ומתוך השתיקה הזאת נולד כעס. כעס מורכב, חסר כתובת. כעס על עצמו, על ההורים, על המערכת, ולפעמים גם על הקב״ה. אבל זה כעס שאין לו לגיטימציה, אז הוא לא יוצא החוצה. הוא מתהפך פנימה. לדיכאון מתפקד. לייאוש עטוף בנימוסים. לחיים שממשיכים, אבל בלי אופק.

ואז אנחנו נכנסים לתמונה, עם מילים יפות. “תתחזק”. “תאמין”. “תמשיך להתאמץ”. ואנחנו לא שמים לב שהמסר הסמוי הוא: עוד לא עשית מספיק. עוד לא הוכחת שאתה ראוי. אבל נפש לא נשברת מחוסר מאמץ – היא נשברת מחוסר הכרה.

והרגע המסוכן ביותר הוא כשהאמון נסדק. לא אמון רגעי, אלא אמון קיומי. אמון בדרך. אמון בדמויות הסמכות. אמון בערכים שעליהם גדל. כי אם עשיתי כל מה שנדרש ממני, ובכל זאת אני כאן – אז אולי משהו בסיסי אינו עובד. כאן כבר לא מדובר רק בבחור – כאן מדובר בשבר רוחני עמוק.

ואז מגיע עולם השידוכים. או ליתר דיוק – היעדרו. כאן הכאב כבר אינו שקט. כאן הוא צורב.

כל שנה שעוברת בלי שידוך איננה עוד מספר ביומן. היא חוויה חוזרת של דחייה. של תיוג. של תחושת חוסר רצויות. “בחור מבוגר”. “מקרה מורכב”. “צריך לחשוב”. אלו מילים שחותכות נפש.

ואני אומר זאת בצורה הברורה ביותר: זו לא גזירת שמים. זו בחירה אנושית. זו מערכת שהתרגלה לפעול לפי תבניות, ומתקשה להשקיע כשהסיפור דורש עומק, זמן ואחריות.

בשידוכים של בחורים מבוגרים לא מספיק להעביר שם. צריך להפוך עולמות. צריך לשבת, להכיר, להבין מי הבחור הזה באמת – מה עבר עליו, מה בנה אותו, מה שבר אותו, ומה הוא צריך כדי לבנות בית שלא יהיה עוד זירה של הוכחה, אלא מקום של ריפוי. זה דורש מחויבות. זה דורש אומץ. זה דורש יציאה מתבניות נוחות.

כי שידוך אחד נכון לבחורים האלה לא רק מקים בית. הוא משיב אמון. הוא מתקן שנים של בדידות. הוא מציל חיים במובן העמוק והאמיתי של המילה.

ובסוף, השאלה אינה מה איתם.

השאלה היא מה איתנו.

איזו מערכת אנחנו בוחרים להיות. מערכת שיודעת לדרוש – או מערכת שיודעת גם להחזיק. חברה שמדברת גבוהה על ערכים – או חברה שמוכנה לשלם מחיר כדי לחיות אותם.

הבחורים האלה לא צריכים עוד נאום.

הם צריכים מבט אמיתי.

נוכחות שאינה נבהלת מהכאב.

ואדם אחד שמוכן להישאר.

כי לפעמים, כל ההבדל בין נפש שנשחקת בשקט

לבין נפש שנבנית מחדש

הוא שמישהו אחד

לא עבר הלאה

ואמר:

אני רואה אותך.

ואתה לא לבד.