רגעי השבוע - פרשת יתרו

 

רגעי השבוע - פרשת יתרו

 

תיק שנשכח בתחנת רכבת ומגלה אמונה מיוחדת / זוג הורים המשוועים לפרי בטן וזוכים לישועה מופלאה / תביעתו של הראשון לציון לפרסום / פעילותו ומבטו למרחקים של הצדיק הנסתר מבני ברק

 

 

א. הנה ק-ל ישועתי

 

לקח לי יממה, ולפתע, כמו ברק פתאומי, שאלתי את עצמי: היכן היו ספקותיו ודאגותיו של האיש במשך כל השבת? איך במשך השבת כולה האורח לא הזכיר את התיק האישי? 

 

להסב עם אורחים מגוונים על שולחננו, זכינו בשבת שחלפה - שבת שירה. סיפורי חיים מרתקים אחד יותר מהשני, במיוחד כאשר מכבדים את האורחים לומר 'לחיים' ולשאת מספר מילים, על הפרשה, על התקופה, או עליהם - נוהג הגורם לכל אורח להרגיש בנוחות יותר ולהרגשה ששמחים בהשתתפותו.

 

לקראת סעודת מלוה מלכה במוצאי שבת, פונה אליי אחד האורחים ומספר לפי תומו, כי ביום שישי, עת הגיע למוסקבה עם הרכבת מבלרוס, נכנס עם שותפו למסע אל בית קפה סמוך ב"בעלרוסקי וואגזל", כדי לסדר את התקשורת בטלפון הנייד. "כנראה ששם שכחתי תיק אישי. אולי יש לך אפשרות לברר אצלם, אם מצאו את התיק"?

 

עוד כמה בירורים קטנים, ואני מבין שבתיק היו מסמכים חשובים וסכום כסף להמשך המסע, עד שגם כסף למונית לא היו לו כעת, יען שמורים היו בתיק האובד. 

 

מספר טלפון מסוים שהשיג ונדמה היה עליו שהוא שייך לבית קפה זה - התברר לי כשגוי, לאחר שמסר לי אותו כדי לנסות לברר איתם בשפה הרוסית האם ראו או מצאו תיק ביום שישי. 

 

סיימנו את סעודתו של דוד מלכא משיחא בשירות ותשבחות, מתובלים בסיפורי צדיקים. הזמנתי מונית לצמד האורחים, מביתנו אל תחנת הרכבת הנ"ל, לחזרתם בהצלחה למדינת בלרוס להמשך מסעם, לא לפני שביקש בעדינות ובחוסר ברירה הלוואה קטנה, כי הרי הוא כעת בגדר 'בחוסר כל', כדברי בעל הפזמון 'איש חסיד היה' אותו שוררנו זה עתה בסעודת אליהו התשבי. 

 

"מצאתי את התיק בבית הקפה", כתב לי שעה קלה לאחר שהוא ושותפו התמקמו על המיטות ב"קופע" שברכבת, לקראת נסיעת לילה הצפויה להם. 

 

שמחתי בשמחתו של התרת הספק ומציאת אבידתו. חלפה יממה, ואני קולט במוחי שמשהו לא פתור לי עם אורח זה. ניקרה בי שאלה לא מובנת, וכשראיתי שאני לא נרגע, שיגרתי לו את תמיהתי: "שאלה לי אליך: איך כל השבת לא דיברת על התיק ששכחת ביום שישי?!".

 

בצניעותו וענוותנותו ענה לי בפשטות, שזה בין כה לא היה עוזר לו לדבר על כך בשבת, והוא עצמו גם לא זכר זאת כל-כך.

 

זו דרגה גבוהה של אמונה בכלל וקדושת השבת בפרט. למדתי מכך רבות, והלוואי ואגיע לדרגה כזו, כמו של אורחי חשוב זה, ר' אשר וינברג, חתן דודי היקר הרב שייע-אשר דייטש, שלו זו פעם ראשונה במוסקבה, ולי פעם ראשונה של היכרות קרובה עמו, איש צעיר שאיבוד תיק עם כסף, לא מאבד את רגיעתו ושלוותו, ואמונתו יצוקה ואיתנה. 

 

אך נקודה מעניינת נוספת בכל זאת חייבים להזכיר פה: תיק נשכח בבית קפה, המובן לכל פותח אותו, כי בעליו אינו מקומי, ממש 'זוטו של ים', ובכל זאת, התיק בשלמותו חיכה לבעליו ונמסר לו לאחר זיהוי מהיר - לא דבר של מה בכך, במדינה כה גדולה, עם היסטוריה לא מחמיאה של התנהגות לא-אנושית. 

 

"חשבתי שהסיכויים למצוא אותו נמוכים מאוד, אפילו לא הייתי בטוח איפה הוא. כבר קיבלתי בהשלמה את האובדן. כשקיבלתי אותו במוצ"ש חזרה, זו היתה מתנה משמיים" - אמר לי ר' אשר בהמשך.

 

"רבי חנניה סגן הכהנים אומר, הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". ומפרש על-כך רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות - ואפילו של אומות העולם"!

 

מוראה של מלכות ברוסיה, הביאה לכך, שכמעט ואין גניבות רכבים לדוגמא, הפשיעה ירדה באחוזים ניכרים ביותר, בכל מקום ובכל שעה ניתן להסתובב ללא פחד, כולל עם לבושים יהודיים בולטים. והלוואי וכך ילמדו ויעשו בארץ ישראל, במדינות רבות באירופה ובמקומות נוספים בעולם. 

 

 

ב. ויאמינו בה' ובמשה עבדו

 

"לאחר מספר שנות נישואים, לא נולדו ילדים להוריי, וכל הרופאים בארץ ישראל אליהם פנו, לא הצליחו להעלות על הסיבה להפלות חוזרות ונשנות, מספר גדול מאוד של הפלות, אני לא זוכר במדויק את המספר.

 

הם עברו לגור בארצות הברית, כי אמרו להם שיש שם בתי רפואה המומחים לנושאי פוריות, שבאותה עת לא היו בישראל כמו הרפואה המפותחת שיש בה כיום. הם התגוררו שם כמה שנים, אך גם שם לא הצליחו, ושוב ושוב הוולד לא התקיים אצל אמי.

 

בכל אותה תקופה, נסע אבא אל הרבי בכל הזדמנות שהיה יכול. הוא וגם אמי קיבלו ברכות קבועות לברכה והצלחה, עוד דולר ועוד ברכה, והישועה אינה נראית באופק"...

 

היה זה בליל שבת שעברה, ולצדו של האורח הנ"ל, ישב חברו שיחד יצאו למסעם מארץ ישראל לבלרוס בואכה שבת במוסקבה, ולאחר שגם הוא התכבד לומר כמה מילים, בחר לכבוד האכסניה לספר סיפור חב"די, על אף שהוא ומשפחתו שייכים רשמית לחסידות ראחמיסטריווקא.

 

וכמו כל המסובים מסביב, גם אני מבין שיש פה אכן סיפור, כי מולנו מדבר אדם, המעיד מה ששמע מהוריו ששנים רבות ציפו לפרי בטן - הרי בעל הנס בכבודו ובעצמו פה עמנו היום. 

 

"בחודש תמוז בשנת תש"נ, עוברת אמי שוב בחלוקת הדולרים ביום ראשון, אך הפעם הייתה התייחסות חריגה. הרבי פונה אליה כמי שבאה לקבל ברכה ללידה קלה. מבלי שהיא אמרה משהו מהפה, כי היא עצמה לא ידעה ולא הרגישה כלל שישועתה קרובה הפעם יותר מתמיד. 

 

היא יצאה משם נסערת ובוכייה, צלצלה מיד אל אבי ואומרת שהרבי בירך אותה בזרע של קיימא, "הפעם זה יקרה"! היא אומרת לו. באמונתה פנתה לערוך בדיקה שאכן גילתה את הברכה, ובמלאות ימי הריונה, נולדה להוריי בתם הראשונה!

 

ר' מוטי לייטנר, הוא איש עשייה, שהחל את פעילותו מהשטח בעיר מגוריו בית שמש בארץ הקודש. צעד אחר צעד צמח וגדל, רכש את אמונם של קהלים רחבים, פתח מפלגה מקומית וכבר בהתמודדות הראשונה הצליח להכניס שני חברים בעירייה, ופועל רבות למען הכלל והפרט. 

 

לא הכרתיו עד עתה, ויחד עם המשתתפים האחרים הקשבנו לסיפור המופת שזכה אביו הרב שמואל ואמו - לראות אצל הרבי, ובהכרת הטוב שלו - הבן מוטי, יחד עם טוב לבו - מסייע רבות גם למוסדות חב"ד בעירו, לאחר שמונה לתפקיד בכיר בעיריית בית שמש לצד ראש העיר.  

 

מוטי לוגם עוד לחיים וממשיך: "וכאשר אבא שלי בא לספר ולהודות, ענה לו הרבי: "בת תחילה סימן יפה לבנים". בעקבות כך נולדו כמובן בנים. החל בזוג תאומים - זה אני והתאום שלי, ובהמשך עוד שיירה של בנים, ואחד מהם אף נקרא מנחם מענדל על שם הרבי. ולאחריהם גם נולדו ב"ה עוד שתי בנות".

 

 

ג. רוח וגשם

 

גם אדם המאמין בצדקת דרכו, שלא תמיד מובנת, זקוק למנת עידוד ותמיכה, כי כך דרכה של העולם הזה, המורכב מאנשים עלי קרקע ולא מלאכים. 

 

כך הרגשתי אתמול, כשתוך כדי דיבור עם אדם חדש שהכרתי בנסיבות משמחות, סיפר לי שיחה מעניינת ששמע לפני שנים רבות, ממי שהיה בשעתו הרב הראשי לישראל, הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, עת הגיע לבקרם במהלך מסע לחיזוק קהילות יהודיות בעולם, כפי שנוהגים הרבנים הראשיים, ואף אנו במוסקבה זכינו לביקורם המחזק מספר פעמים. 

 

הרב האורח נפגש עם השלוחים באותה מדינה, לשיחת הכרות והצגת שאלות שונות איתם הם מתמודדים, ומציאת פתרונות ודרכים לשיתוף פעולה. 

 

"במהלך השיחה הבין האורח, כי מצבנו הכלכלי לא בכי טוב. המושגים הפיננסים שלנו פשוטים למדי, והשאיפות שלנו לאור הכסף העומד לרשתנו - יחסית נמוכים הם. ואז הרהר מעט ואמר לנו: אני כמעט לא מכיר את הפעילות שלכם, אף פעם לא שמעתי על פועלכם פה. אני רואה שיש כאן מוסדות, ישנה עשייה, אך ללא הד וללא פרסום, ייתכן ואחד משפיע על השני. והוא סיכם זאת במשפט אחד חזק: "'משיב הרוח' - אם עושים רוח, הכוונה שאם עושים פרסום, בבחינת 'מפרסמין עושי מצווה' - הרי שזוכים להמשך התפילה 'מוריד הטל' - מגיע שפע של כסף ותמיכה, תרומות וקשרים".

 

אולי זו עוד זווית לדברים שכותב הרבי בספרו 'היום יום': "חזקה על תעמולה שאינן חוזרת ריקם".

 

 

ולתמונת השבוע שלי: מעייני ישראל

 

"סבא נשלח לרצות תקופת ארוכה מאסר בערבות רוסיה, על 'עוון' הברחת נרות להדלקה בבתי כנסת, ובכך ניצל מידי הנאצים הארורים, אך כל משפחתו נשלחו לתאי הגזים. סבא נותר לבדו לאחר ששיכל את אשת נעוריו וארבעה ילדיהם הי"ד, עלה ארצה והתיישב בעיר בני ברק. נשא אישה שנייה, ואמי נולדה לו כבת יחידה. 

 

סבא היה דבוק באורחיו ומנהגיו לבית חסידות בעלזא, אליה השתייך כל חייו. החסיד המופלא ר' משה שוסטר זצ"ל שמו, שרבים ראו בו צדיק נסתר, שכל מעשיו לשם שמים, דבוק בהקב"ה בכל צעד ורגע, מתפלל שעות רבות ומתייגע בלימוד התורה ועוסק רבות בצדקה וחסד. 

 

טמיר ונעלם היה הקשר שנוצר בינו לבין הרבי, וככל שהזקין ונחלש, כך גדלה הערצתו והקשר בין ביתו הבעלזאי בבני ברק, לחדר קודשו של הרבי ב- 770. 

 

אני הנכד הראשון, מהבת שנולדה לו לאחר השואה, ושיקום חייו מחדש עם סבתי. כשהייתי בגיל 14, רכש לי כרטיס טיסה לארה"ב, בכדי שאראה את הרבי. 

 

זה היה לקראת חג הסוכות בשנת תנש"א, ואמי שידעה מה מצבו הרפואי של סבא, נכנסה אליו כדי להניא אותו מהרעיון, ואף רמזה לו על כך. אך סבא לא ויתר לי, וכך מצאתי את עצמי בגפי בארה"ב בחג הסוכות, עם הוראה מופרשת מסבא לא לוותר בשום אופן על שמחת תורה בליובאוויטש. 

 

בני משפחתי שהתגוררו בשכונות חסידיות אחרות בניו-יורק ניסו לדבר על לבי הצעיר, לצאת ידי חובה בביקור בחול המועד סוכות אצל הרבי, אך חזקה עלי הוראתו של סבא, ובשמחת תורה הייתי עם הרבי. 

 

הדחיפות היו נוראיות, ה'בעקיטשקע' שלי נקרעה, הרגשתי נורא. במהלך ביקורי בארה"ב סבא אכן נפטר בארץ הקודש, ולא הייתי לידו ברגעיו האחרונים ואף לא בדרכו האחרונה. תהיתי בלבי מדוע ועל מה כל הסיפור הזה. 

 

חזרתי לארץ, ומשהו מוזר קרה לי. מאותו יום, זה לא עזב אותי מרגע חזרתי ארצה. רצתי לכל הקשור לחב"ד. השתתפתי אפילו בהתוועדויות לדוברי אנגלית, על אף שלא הבנתי דבר, העיקר לשבת יחד עם חסידי חב"ד. 

 

לא פספסתי שידורים חיים מהתוועדויות הרבי, ובישיבה גדולה התחלתי לארגן שיעורים בתניא והתוועדויות, הייתי אחראי להביא משפיעים לישיבה, נסעתי לשבתות עם בחורים בישיבה בכפר חב"ד. לאחר הנישואים נכנסתי לכולל ערב, ומיד ייסדתי עם הרב אברהם מנחם ווייס משכונת רמות בירושלים, את ארגון 'המאור שבתורה' לעריכת מבחנים בתניא בישיבות.

 

מצאתי שותפים לרעיונות שלא הרפו, וביחד עברנו לפתיחת כולל ליום שלם בשילוב לימוד החסידות, ובכך הקמנו את הגרעין הראשון של רעיון "מעייני ישראל", שהתפתח לבית מדרש עם סניפים לשאר הערים, והתחילה פעילות ענפה של שבתונים. בהמשך הגענו להתפתחות לקהילות של ממש, וכך הגענו לקהילה גדולה של אברכים לומדי חסידות חב"ד, כשהכל התחיל מהמבט הישיר מהרבי בשמחת תורה, שזכיתי הודות לכך שזקיני הנסתר שלח אותי לפני פטירתו, ולא נח ולא שקט עד שהיה בטוח שאזכה להיות אצל הרבי".

 

"מהי מטרת הגעתכם למוסקבה?" המשכתי ושאלתי את הרב החסיד ר' אהרן גרוס, לאחר שסיפר את הסיפור המפעים על סבו והרבי, בסעודת ליל שבת בשבת שעברה. 

 

"למעייני ישראל יש פינה חמה מיוחדת אצל הרב הראשי הרב לאזאר, שעוד בתחילת היווסדו השכיל בראייתו הרחוקה לתמוך בזה בגופו בנפשו ובממונו, והבין את הפוטנציאל והחשיבות למסד את פעילות הפצת המעיינות. ואכן אחרי עשרים שנותיו אנו רואים את התוצאות המבורכות בפירותיו ובפירות פירותיו. באופן ישיר ובעקיפין, חדר לימוד חסידות חב"ד והדרכותיו והליכותיו ומנהגותיו בהרבה מאוד משכבות הציבור החרדי והפך לדבר טבעי לגמרי.

 

כך הגיעו המנהלים ברוחניות ובגשמיות לשבות כאן, וזו כבר הפעם השנייה בצלו של הרב שליט"א, כדי לעצב את המשך פעילותינו בהכוונתו. ואכן אחרי שעות ארוכות בהתוועדויות במשך השבתות, הגענו להחלטות שונות ומועילות להמשך תנופת המוסד בגשמיות וברוחניות".

 

הרב גרוס, עם שותפו הפעלתן ללא לאות הרב מרדכי יואל שוורץ, היו כאן בשבת שעברה. השעות לצדם עם שאר החבריא קדישא בסעודת חקל תפוחין, היו ספוגות בקדושה וחסידות, התחזקות ושמחה, וברוך ה' שהדור שלנו זכה לראות מאות אברכים עם "לבושי פולין", עוסקים בלימוד ובדרכי החסידות, במסירות נפלאה ונדירה, שכל מי שמבין מעט, יודע להעריך את המהפך הגדול.

 

 

גוט שבת!

שייע