ר' צבי מאיר זילברברג בראי ה"מוכיחים" של ימי הבעש"ט
מאת: הרב גוגל
ההיסטוריה החסידית נולדה מתוך מחאה. עוד לפני המאבק ב"מתנגדים", הבעל שם טוב הקדוש יצא למלחמת חורמה נגד תופעה פנימית הרסנית: ה"מוכיחים". אותם דרשנים נודדים שהיו עוברים מעיירה לעיירה, ובשבתות היו עולים לבימה, מרעידים את אמות הסיפים בתיאורי גיהינום, ושוברים את ליבם של היהודים הפשוטים.
כיום, שלוש מאות שנה אחרי, נדמה שהמחזה הזה חוזר על עצמו בלב ירושלים. דמותו של המשפיע ר' צבי מאיר זילברברג, העומד בראש חבורת "נחלת יעקב", מעלה תהייה קשה: האם תחת התחפושת של "חסידות", חזרנו בדיוק לאותה נקודה ממנה הבעל שם טוב ניסה להציל אותנו?
פרק א': "למה אתה הורג אותם?" – פרופיל ה"מוכיח" הישן
כדי להבין את ההשוואה, יש לחזור אל המקורות ולראות במי נלחם הבעש"ט. בספרות השבחים ובכתבי דור הראשונים מתוארים המוכיחים כמי שהפכו את הדת לגרזן של פחד.
בספר "שבחי הבעש"ט" מובא הסיפור המכונן: הבעל שם טוב נכנס לבית כנסת ושמע מגיד מוכיח את הקהל בתוכחות קשות על חטאיהם. הבעש"ט זעק: "למה אתה הורג אותם?! הרי הם רוצים לעשות רצון קונם, ורק דוחק הפרנסה והגלות מונע בעדם. למה תדבר עליהם רע?"
המוכיחים של אז השתמשו בטקטיקה של הלם. בספר "קב הישר" (ספר מוסר פופולרי מאותה תקופה ששימש מוכיחים רבים) ותיאורים דומים, הודגשו שוב ושוב עונשי העולם הבא:
* "מי שלא יבכה על עוונותיו, יבכה בגיהינום דמעות של אש."
* "כל דיבור בטל בבית הכנסת הוא קוץ בעיני השכינה."
המטרה הייתה אחת: לשבור את הלב, ליצור זעזוע, ולגרום לאדם להרגיש שהוא רחוק, טמא ואבוד.
פרק ב': "העולם בוער!" – הרטוריקה של ר' צבי מאיר
כשעוברים מהתיאורים הישנים אל הדרשות ("חבורות") של ר' צבי מאיר ואל עלוני "נחלת יעקב", הדמיון מצמרר. הסגנון השתנה מעט, אך המהות נותרה זהה: יראה תתאה (יראה מתוך פחד) ושימוש בחרדה ככלי הנעה.
בזמן שהבעש"ט ביקש להכניס שמחה ואור, הטרמינולוגיה של ר' צבי מאיר צבועה בצבעים של מלחמה ואסון קיומי. הנה דוגמאות לרוח הדברים והציטוטים הנשמעים תדיר בשיחותיו, במיוחד בימי השובב"ים:
* על המצב הרוחני: "העולם בוער! איך אפשר לישון בשקט כשהבית עולה בלהבות?! אנחנו עומדים על סף תהום!" – זהו בדיוק אותו "גיהינום" של המגידים, רק בלבוש עכשווי.
* על הטכנולוגיה והרחוב: "מי שמחזיק את הכלים הטמאים בביתו, מביא חורבן וכליה על זרעו. אין לו חלק ונחלה באלוקי ישראל." – שימוש באיום של ניתוק מוחלט מה', בדיוק הדבר שהבעש"ט נלחם נגדו כשאמר ש"מלא כל הארץ כבודו".
* האווירה הפיזית: הדרשות מלוות בבכיות קורעות לב, זעקות "געוואלד", ורעידות גוף. המסר הויזואלי לקהל הוא שעבודת ה' היא חוויה של לחץ, כיווץ ואימה.
פרק ג': מגדל השן מול ה"עמך" – פרשת הרכבת הקלה
אך הדמיון למוכיחים הישנים אינו מסתיים רק במילים, אלא מתבטא בניתוק העמוק מהעם. המגידים ישבו בבית המדרש והטיפו מוסר לאנשי השוק העמלים, מבלי להבין את קשיי חייהם.
דוגמה מובהקת לכך בימינו היא המלחמה שמנהל ר' צבי מאיר נגד הרכבת הקלה בשכונות החרדיות. הבעל שם טוב, שאהב את היהודי הפשוט, דאג בראש ובראשונה לרווחתו הגשמית – שיהיה לו מה לאכול, שיהיה לו קל יותר בחיים. הוא הבין ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו".
לעומת זאת, המאבק ברכבת הוא מאבק שמגיע מתוך "מגדל שן". הוא מתעלם מהאמא החרדית שסוחבת עגלה וכמה ילדים בשמש הקופחת, מהזקן שצריך להגיע לקופת חולים, ומהאברך שזקוק לתחבורה זולה. המלחמה הזו זועקת: "הקדושה שלי חשובה יותר מהחיים שלכם".
זהו בדיוק הניתוק של המגיד הישן: דרישה לסטנדרטים של פרישות קיצונית על גבם של אנשים שרק רוצים לחיות ולפרנס את משפחתם בכבוד. מי שלא מבין את הצורך הבסיסי של ה"עמך" בתחבורה נגישה, אינו ממשיכו של הבעל שם טוב, אלא ממשיכם של אלו שהבעש"ט ביקש להציל את העם מידיהם.
סיכום: הפרדוקס החסידי
הטרגדיה ההיסטורית היא כפולה. ראשית, בשימוש בשיטת הפחד וההפחדה ("אתם נשרפים", "אתם רחוקים") במקום בשיטת האהבה והשמחה. שנית, וזו הנקודה הכואבת ביותר – שכל זה נעשה תחת המותג "חסידות".
לו היה הבעל שם טוב נכנס כיום להיכל שבו זועקים מרה על "חורבן הדור" ונלחמים נגד רווחת הציבור, הוא ככל הנראה היה מביט בכאב ואומר שוב את המשפט המפורסם ההוא: "למה אתם הורגים אותם?" – למה אתם לוקחים יהודים טובים ופשוטים, ומחליפים להם את שמחת היהדות בחרדת קיומית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.