עבודת בין המצרים - שיעורו של הרב שלומיאל הכהן שליט"א

 

החל מהיום בו מציינים את צום י"ז בתמוז ועד תשעה באב. בין שאר הפורעניות שקרה ביום שבעה-עשר בתמוז, ולכן צמים: - "ביטול התמיד"! - ביום הזה הפסיקו בגלל החורבן את הקרבת הקרבנות הקבועים היום-יומיים בבית המקדש. השגרה התבטלה.

איפה מסופר על קורבן התמיד? בפרשתנו, פנחס! – "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ".

זה מופיע בחלק השני של פרשת השבוע. אנחנו לומדים על משה רבינו המכין את עצמו לפטירתו מן העולם ודואג למנהיג שינהיג אחריו את עם ישראל ויכניס אותם לארץ-ישראל ומיד סמוך אליה "פרשת התמיד", הפרשה המדברת על הקרבת קרבנות במשכן ובבית המקדש בוקר וערב באופן תמידי ללא הפסקה, ומיד לאחר מכן הפרשה מדברת על פסח, שבועות וסוכות.

אחריה עוד פרשה מעניינת על בנות צלפחד, חמש בנות שאביהן מת ולא השאיר אחריו בן.

בנות צלפחד דורשות את זכויות קנין אביהן, הן נשים שדורשות, רוצות, כמהות, יש להן שאיפות.

מה הקשר ביניהם? מה הקשר בין כל הפרשיות האמורות?

אומר הרש"ר הירש: קרבנות ציבור, תמידים ומוספים הם ביטויים סמליים בעלי משמעות עמוקה ליחסים, להלכי הרוח וההחלטיות המתאימים לתודעת האומה.

כלומר, קיומה הבלתי־פוסק של מצווה זו על ישראל, כחיוב לאומי מיוחד – כמועד יומי - מזכיר לציבור בכל עת שעבודת ה׳ מוטלת עליו תמיד, אין בזה רפיון, תירוצים, תמיד!

זה גם המסר של ה' שנענה לבקשת משה שלא תישאר עדת ה' בלא מנהיג לאחר מותו המתקרב.

מנהיג זה אשר ילך לפני העם יהווה מופת לחיים פרטיים וציבוריים ובהשפעתו האישית ידריך וישמור את חיי הפרט והכלל של העם במסלול שנקבע על ידי ה׳.

יש צורך לדאוג לכך שייעודם של ישראל ושל מנהיגיו לא יסור לעולם מנגד עיניהם ושיזכרו תמיד את תפקידו הנצחי של ישראל ואת יחסו עם ה׳, בהתאם לגורלו וחובתו הייחודיים.

זהו רעיון קרבנות הציבור, תמידים ומוספים, שהם בעצם ההשלמה למינוי המנהיג יהושע אחרי משה, שכן כך מבטיחים את המשך מלאכת ה׳ שהתחיל בה משה. לפיכך פרשת הקרבנות באה כהמשך לפרשת מינוי יהושע.

ניתן לומר שעד כה הופקדה מלאכת ה׳ בידי משה, ולפני מותו, מוסר אותה משה ליהושע ולקרבנות הציבור.

זהו גם המסר של בנות צלפחד – הן לא מפסיקות לרצות. הן לא שוקטות על השמרים. אלה שמותיהן – מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה. נֹעָה – מתנועעת. מַחְלָה – יוצאת במחול. חָגְלָה – חגה (נעה במעגל). מִלְכָּה – מהלכת. תִרְצָה – רוצה.

הן כל הזמן רוצות וזזות וכמהות. כי הן ידעו חֶסֶר.

בי"ז בתמוז בטל קורבן התמיד בבית המקדש והכל הזדעזע. האדמה רועדת, ומה עכשיו? עכשיו תעמדו על הנבו הזה, תתגעגעו ותחלמו ואל תוותרו.

זו עבודת ימי בין המצרים.

אנחנו חושבים שמה שיש לנו יישאר תמיד. גם בנות צלפחד חשבו כך, שאבא זה לתמיד. "אבא זה מוסד. אבא ידאג לנו. יהיה לי חלק ונחלה תמיד, כי אבא פה". ופתאום בטל התמיד ואבא שלהן איננו. "אבינו מת ואנחנו לבד ומי ידאג לנו עכשיו, כשבטל התמיד?".

זה קורה לכולנו. פתאום לא כל מה שחשבתי קורה, חשבתי שהשגרה היא לתמיד. ואומר לנו הרש"ר הירש: החיסרון הזה, כשמשהו שהיה תמיד, לא עלינו, הסתיים, זה נורא מפחיד.

פרשה זו, כותב הרש"ר הירש, כוללת את המאורעות ה"יום-יומיים" עם המאורעות "היחידים במינם" - החגים. היהדות מצרפת את זריחת החמה ושקיעתה אל עלילות ה' של יציאת מצרים, מתן תורה והמסע במדבר עם פסח, שבועות וסוכות, שמופיעים מיד אחרי קורבן התמיד. הקב"ה ראה בזריחת החמה ובשקיעתה - מועד! "אֶת קָרְבָּנִי" [...] "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ", כי מאורע זה, החוזר ונשנה מדי יום ביומו, בקביעות שאין למעלה הימנה, הוא יהיה ל"מועד". כל קרן אור העולה והיורדת [...] תראה את ה' בעיצומו של מהלך העולם.

במילים אחרות, הרש"ר הירש אומר לנו: הקביעות היא חג. אל תחכו שייקחו לכם משהו, שיתבטל התמיד, כדי לחגוג וכדי לבקש חגים. תחגגו את התמיד; "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם", העבודה השגרתית הזאת של כל יום והשגרה - זה מועד. החג - יומיום והיומיום - חג.

מתוך שיעורו השבועי של הרב שלומיאל כהן שליט"א רב תלמוד תורה חניכי הישיבות אשקלון

בתמונה עם מרן ראש הישיבה הרב יצחק ברדא שליט"א, נשיא מוסדות יצחק ירנן והרב דוד לאו רבה הראשי של ישראל לשעבר כמו כן נראה עוזרו האישי של הרב ברדא. הרב איתמר לופס