רגעי השבוע - פרשת ויקרא
החופשה השנתית של שף הקוגל / המספריים של הרבי בעבור ילדי מוסקבה / חיבור קהילתי כמו ברזל המחדד את השני / שמחת בתי אונגרין ומארינה רושצ'ה
א. הפשטידה שהתפשטה
שיחה אקראית היתה לי לפני מספר ימים עם ידיד נעורים, המספר לי תוך כדי, שהשבוע הוא יוצא לחופשה בת שבועיים וחצי בדיוק. וזה קורה רק אחת לשנה, החל משבוע וחצי לפני פסח ועד אחרי החג.
"חתונות כבר לא נערכות השבוע, ואירועי שמחה אחרים מתקיימים במתכונת מצומצמת יותר מכל שנה, כך שיש פחות ביקוש לתוצר שלי" - הוא מסביר לי, והשמחה נשמעת מפיו, על ימי המנוחה שהוא מקבל בימים אלו.
ידידי הירושלמי הוא "קוגל מאכער" - תפקיד חשוב מאין כמוהו בירושלים: מכין ואופה קוגל. המאכל הלאומי בירושלים. מאכל המבוסס על אטריות, שהן כמובן חמץ, ובשל כך כבר מספר ימים לפני החג, פחות עד כמעט ואין ביקוש למאכלו, בהיות ויהודים ירושלמיים מקפידים להמעיט באכילת מצרכי חמץ ככל שניתן לפני החג, הן בבית שכבר את ניקיונו החלו נשות ירושלים היקרות ממחרת חג הפורים, והן בבתי הכנסת, בהם הגבאים המסורים משתדלים להפחית בהכנסת מאכלים שאינם פסחיים, ובכך תקל עליהם עבודת הקודש של הכנת המקום לקראת החג הגדול.
ישנן שיטות רבות להכין קוגל. מה שמאפיין את זה הירושלמי הוא, השימוש בהרבה פלפל שחור טחון וקרמול של הסוכר בשמן, כך שהטעם שלו הוא משחק נעים לחך של מתוק וחריף. העבודה דורשת הרבה סבלנות, כי אפייה של הקוגל בחום נמוך בתנור במשך מספר שעות, תגרום לאטריות להתקרמל ולהשחים, ולהגיע לטעם - טעם גן עדן ירושלמי, ששבת בלעדיו, או אירוע שהוא לא יופיע - תורגש החסר במלוא מובן המילה.
ידידי מספר לי על חמישים סירי קוגל שהוא מכין ביום רגיל. כל סיר בן מאה מנות. בימי חמישי, הכמות כפולה. והכל הוא עושה במו ידיו, בעזרת אחד מבניו, במתכונת מסודרת, החל מעירבול טון וחצי של אטריות, עם שמן ומלח, והכל בעבודת כפיים, נקייה, מהירה, ובעיקר כמובן כשרה למהדרין.
אין ירושלמי מהדור הקודם, שאינו זוכר את דודתי, אחות סבי ז"ל, מרת מרים זלצמן ע"ה שהתגוררה בשכונת בית ישראל בירושלים. היא הייתה הבשלנית מספר אחד של קוגל ירושלמי, ועד היום אנשים מזהים את הדירה שלה עם המטבח הקטן, ממנו היו יוצאים בכל יום שישי קוגלים רבים, שמול טעמם וריחם לא יכול אף אחד לעמוד. היטב אני זוכר את החיתוך לפרוסות, ואנו כילדים היינו מתחננים לעוד חתיכת קטנה, באירוע בו חילקו מהקוגל שלה.
היום ב"ה הוא דור של שפע, והקוגל התפתח לקוגל מתפוח אדמה, ובעוד וריאציות שונות ומהם מחולק די לכל אחד. ומה שהחל לפני כמאתיים שנה כמאכל אשכנזי, פשטידה שהייתה אמורה להיות עם בשר באמצע, אך בגלל העניות כולה נעשית רק מאטריות זולות - נהפך עם השנים למאכל כמעט חובה באירועי שמחה של כלל הציבור, שמכבד איתו את השבת ומקיים בהידור את ה"וקראת לשבת עונג".
ב. כלי שרת בדורנו
במקביל לחופשת ידידי השף של הקוגל הירושלמי, רעי הרב יעקב קליין יוצא השבוע לחופשה של כמעט חודשיים. לא ממש חופשה, כי הרב קליין מנהל ביד רמה את קהילתו בבית הכנסת הממוקם במדרחוב המפורסם "ארבאט" שבמרכז מוסקבה, יום ולילה לא ישבות, במיוחד לקראת חג הפסח, המלא וגדוש בפעילותו עם בני הקהילה ויהודי הסביבה.
זכינו כאן במוסקבה, שיש לנו את "המספריים של הרבי". ובכל אירוע "אפשערניש", בו מגיע בן לאחת ממשפחות הקהילה לגיל 3, יסכם מראש עם הרב קליין, איפה ואיך לקבל את המספריים, בו יגזזו לראשונה את שערות הבן, ויקיימו בו את מצוות "לא תקיפו פאת ראשכם".
כעת, החל מחג הפסח בו אסור להסתפר ומיד אחריו מגיעים ימי ספירת העומר - הנמשכים עד חג השבועות, לא מסתפרים ולא עורכים גם אפשערניש לבן 3, למעט בל"ג בעומר, בו ילדים שנולדו בין פסח ועד ליום זה - יזכו לקיים את המנהג ביום קדוש - ל"ג בעומר, כפי מנהג המקובלים. ובשל כך - הרב קליין, גונז את המספריים המיוחדים לתקופה הקרובה.
טוב עין הוא הרב קליין, ובסבלנות וחיוך רחב הוא מגיש את המספריים לכל דורש, מספריים אותם החזיק לראשונה הרבי, כאשר הרב קליין עצמו, בהגיעו לגיל 3, הובא על ידיו של אביו לחדרו של הרבי, והרבי גזז קצוות שערותיו ביום בו נהיה בן שלוש.
אביו - הרב החסיד ר' בנימין הלוי קליין ע"ה, שבגיל צעיר מאוד הגיע מירושלים לארה"ב והתחבב על הרבי עם מסירותו ושתיקתו; ובכך זכה והתמנה להיות אחד מחברי מזכירות הרבי. ובשל קרבה זו, זכה בנו הרב יעקב, מה שזכו מעטים מאוד - להיכנס עם הוריו בשנת תשמ"ו לחדרו הקדוש של הרבי עם מספריים חדשות, וכמו תמיד - האבא הרב קליין, רשם במדויק כל דבר, מתי ואיפה היה. וכך בנו הרב קליין, שהגיע לאחר נישואיו לשליחות כאן במוסקבה, הביא איתו את המספריים האלו, והוא מזכה את הציבור בכלי שרת שאחז בידיו הקדושות הכהן הגדול בדורנו, לחנך את ילדי קהילתנו - בקיום המצווה הגדולה.
כשדיברנו לפני כמה ימים, הסביר לי הרב קליין, שהרבי הקפיד מאוד שיקיימו את האפשערניש מיד בזמנו, ולא לאחר, בגלל מצוות פאות שאפשר לזכות את הילד הקטן.
כאמור, מעטים מאוד זכו למה שזכה הרב קליין, היו אלו בעיקר ספרדים שעברו בחלוקת הדולרים עם ילדם הקט וכיבדו את הרבי בגזיזת השערות, שעשה זאת במקום הסמוך לאוזן, מקום השארת פאות הראש מעל הפאה הימנית, שזהו עיקר עניינה של התספורת.
זכיתי לפני כמה שנים לערוך פרסום ברוסית, עם תרשימים ברורים לדעת את ההלכה איך להסתפר. לצערנו, בשל חוסר ידיעה, רבים טועים ונכשלים בגזיזת פאות הראש העליונות. בדף ההסבר הבאתי את ההלכה הברורה, שהמיקום הוא במשולש הנוצר כאשר מותחים קו לאורך הראש, מקו המצח ועד האוזן. מבחינת אורך השער, מספיק להשאיר שער באורך של 5 מילימטר, ועל מנת שהפאות יהיו ניכרות, צריכות להיות השערות באזור זה באורך של 5 מ"מ יותר מאשר שאר שערות הראש.
ג. חברותא
"הייתי בקהילה אחת, עברתי לשנייה, כעת אני חי לעצמי, מתפלל איפה שנוח לי. ואגב, בקרוב נעבור לגור בעיר אחרת"... אלו מקצת הדברים מתוך דיאלוג ארוך יחסית שערכתי עם מאן דהו, שנקלע לעניין מסוים בו ביקש השבוע את עזרתי, והשיחה התגלגלה והתפתחה, והוא סיפר על מיקומו בפן החברתי - קהילתי.
זה כאב גדול של נושא רגיש, שלכאורה מתאים לשוחח עליו רק בהתוועדות חסידית ולאחר לגימת לחיים כשהלב נפתח והמוחין מתרחבים ומסוגלים לקבל את המילים. אך מה לעשות, שלא איש דברים אנוכי, ואנשים שצריכים לשמוע מילים אלו כלל לא מגיעים להתוועדות חסידית, וברוב רובם גם לא מעוניינים לשמוע דברים אלו. כי מי יגיד לו מה טוב לו? מי יחליט בעבורו מה נכון בשבילו?...
הגמרא אומרת: "מה ברזל זה, אחד מחדד את חברו - אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה". אומנם בטבע האדם, יש כאלו שמופנמים יותר ופחות מחפשים להיות קשורים לאחרים, טוב להם עם עצמם, והכי נוח להם בחברתם באופן פרטי. אבל חז"ל כבר אמרו: "או חברותא או מיתותא". יהודי חייב להיות שייך לקהילה, להיות מחובר למקום קבוע ולקחת חלק בפעילות, באירועים, ולהשתתף בעלויות או השקעות. לא לפרוש מהציבור.
איש זה ששוחחתי איתו, מאפיין בהתנהגותו - כפי מה שסיפר על עצמו - את מה שקורה לצערי לפעמים לבעלי תשובה מרוסיה: הבנה שרק הוא עצמו יודע מה נכון בעבורו ובעבור משפחתו, ובשל כך, הוא מתקשה לקבל את דין החברה והקהילה, עם כל המשתמע מכך: זמנים של תפילות ושיעורים, השתתפות בהתוועדויות ובאירועים, ובעיקר קבלת עול גם של נושאים שאינו מסכים להם או לא מובנים לו.
לא לחינם שורש החינוך החסידי הוא ביטול עצמי, לדעת לעשות ולפעול גם כשלא מובן כלל. מהרגשה זו של ה'יישות' נובעים כל הדברים הרעים. אם נתבונן בכל המעשים השליליים, נמצא בתוכם את הגרעין של ה'יישות'. למה אנשים נלחמים זה בזה? למה אנשים פוגעים זה בזה? למה אנשים נגררים אחר תאוות שונות? - הכול בגלל שהם מרגישים את עצמם ל'יש' והם שואפים למלא את מאווייו של ה'יש' הזה. אילו היו מתבטלים ולא מרגישים את עצמם ל'יש' - לא היו להם את כל התאוות הללו.
והשלבים הולכים צעד אחר צעד. זה מתחיל בשאלות, ממשיך בתהיות, מתגבר עם קושיות, שלב אחד שלב האנשים האלו מתרחקים מהקהילה ומבית הכנסת הקבוע, ולא שמים לב, איך הדבר גורר דבר, ואם ההורים לא יכלו להתמודד עם שאלת גדולות לטעמם, באים הילדים - ואומרים לעצמם, אנו גם לא נתמודד עם שאלת קטנות, והתוצאות ההרסניות מי ישורנו?!
"מקושיה לא מתים", חינכו אותי בישיבה. גם אם יש משהו שאתה לא מבין, ממשיכים הלאה. לא נעצרים, לא משנים מהלכים שלפעמים הם אל-חזור, ובעיקר עלולים להשפיע לא טוב על הצאצאים, שחייבים לנפשם ולחינוכם קהילה חזקה, קו ברור, ובעיקר דוגמה חיה של ההורים: קבלת עול במלוא מובן המילה, גם כשלא נוח ולא מובן.
ולתמונת השבוע שלי: שמחת ירושלים במוסקבה
הייתה זו שמחה של כל הקהילה במוסקבה, עת באה בברית הנישואין בתו של מנהל הקהילה היהודית כאן הרב מרדכי ויסברג, עם החתן משה חיים ובר, בנו של הרב עדו יצחק ובר מירושלים, המשמש בתפקידיו השונים גם כרב קהילת חסידים בעיר בית שמש.
אם בכל שמחה בנישואי צאצאיו של הרב ויסברג אני זוכה בס"ד לערוך מסיבת שבע ברכות, מתוך הערכה והוקרה לפועליו הרבים למען הקהילה ובכלל, וכשותף בעבודת הקודש של ניהול בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" על כל מפעליו מזה למעלה משני עשורים - הפעם, התרגשותי האישית הייתה כפולה, וזאת לכבוד המחותן, הרב ובר.
שמו של הגאון הצדיק רבי משה משה ובר זצ"ל, נישא בביתנו משחר ילדותי, בהערצה גדולה מאוד, וזאת מאז שזכה אאמו"ר שליט"א להתקשר לאיש גדול זה, שהיה לרבו ומשפיעו במשך שנים רבות. לעולם לא ימוש מזכרוני את רבי משה משוחח עם יבחלט"א אבי מורי שליט"א בסוד שיח בעניינים שונים, למען הזולת, לעודדו ולתמכו ועניינים ציבוריים שונים אותם הוביל הצדיק הרב ובר, מביתו הקט שבשכונת בתי אונגרין בירושלים, ובאמצעות בית הכנסת החב"די "בעל התניא שול" בשכונת מאה שערים הצמודה, בו שימש כמשפיע הראשי ועל פיו יישק כל דבר במשך שנים רבות.
כעבד בפני רבו, עמד אבי למען רבי משה, בעצה ובמעש, בכל נושא ובכל עניין, ואהבתו של רבי משה, חזרה אל אבי ומשפחתנו בכל הזדמנות. בשל כך זכיתי, ובחתונתי השתתף רבי משה במשך שעות רבות מאוד, רקד ופיזז, התוועד וסיפר, והשתתפותו השאירה רושם בל יימחה אצל כל המשתתפים בחתונה, וברכותיו הרבות מלוות אותנו מאז ועד עולם.
לצאצאים פיזיים לא זכה הוא ואשתו הצדקת, אך במקביל לתלמידם מעריצים ומקושרים, התייצב צעיר בשם עדו יצחק ארליך, שבמשך השנים, אימץ לכבוד הצדיק את שם משפחת 'ובר' לשמו, והיה תלמידו כבנו, ידו לא משו מיד רבו, עד היום מתגורר בשכונת בתי הונגרין וזכה לקרוא את שם בנו הבכור אריה לייבוש על שם אביו של רבו, ולבן שנולד אחר הסתלקותו - קרא בשם משה חיים, זהו החתן דנן, שקידש השבוע ביום רביעי את בתו של הרב ויסברג לו לאשה.
אמש - יום חמישי, התכנסנו יחד באולם בית התמחוי שב"מרכז החסד היהודי שערי צדק", בראשות ובהשתתפות מורנו הרב הראשי הרב בערל לאזאר שליט"א. לאחר דברי התורה וחסידות בעניין קידושי חתן וכלה, הביע הרב הראשי את הערכת הקהילה למשפחת ויסברג, המסורה בלב ונפש למען כל אחד ואחת מהקהילה, ולזכותם זכויות רבות בהתפתחות המוסדות הרבים.
הזמנתי את אחיו של החתן, ידידי הסופר הרב אריה, עורך ראשי של השבועון "משפחה", וביקשתי לשאת דברים. והתברר, כי לצד כישרונותיו הברוכים בכתיבה, הוא גם פה מפיק מרגליות, ציטט בשם רבי משה ובר זצ"ל דברי תורה, והעלה זכרונות וסיפורים שריגשו את כלל המשתתפים הרבים.
בטוחני, כי החתן הנושא את השם הגדול של איש צדיק זה, יזכה שביתו החדש יהיה בע"ה בניין עדי די, ויזכו ההורים לרוות מהם אידישע חסידישע נחת, ושמחה זו תשפיע שמחות לכלל משפחות קהילתנו המעטירה.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.