רגעי השבוע - פרשת תצוה - זכור

 רגעי השבוע - פרשת תצוה - זכור

 

האורח שקיבל בהפתעה כיבוד סנדקאות לנימול הנרגש / הנימול בגרמניה שהשפיע בשאלתו על האח ברוסיה / ללמוד את הרמב"ם וגם ללמוד מהרמב"ם / מענה הכומר מדוע שמר על שמו היהודי

 

 

א. בבריתו של אברהם אבינו

 

זה היה אינטנסיבי, גדוש ומהיר. להספיק כמה שיותר בשלושה ימים, שאחד מהם הוא שבת. העליתי אותו מדרגות, ונכנסתי עמו במבואות, עברנו באולמות ויצאנו עם מגוון חוויות. באחד מהם, מכורח הנסיבות, האטנו את הקצב. 

 

על המיטה שוכב איש, לידו עומד זה שליווה אותו בכל התהליך האמיץ, וכמובן המוהל, ד"ר ר' ישעי' שאפיט המספר לשאלת האורח, שזו הברית ה-9 אלף ומשהו... הוא מתקרב כבר לעשרת אלפי בריתות שזכה למול, רובם כאלו שזה לא ביום השמיני להיוולדם...

 

חשתי את ההתרגשות של הסנדק - הרב הראשי לישראל הרב קלמן בר, שקיבל בהפתעה את הזכות, עת הודעתי לו שבין כל הסיורים והאירועים, תוקדשנה כמה דקות לברית מילה של צעיר יהודי מוסקבאי. אך מיהו הנימול, מה הקשר לזה שעומד לצדו, איזה שם יהודי בחר לעצמו ומניין האומץ? 

 

רק למחרת העתיק לי ידידי הרב לוי יצחק דרוץ, מה שכתב, וביקש לשלוח אל האורח הרב בר, זה שזכה להיות הסנדק בברית לתלמידו שלו:

 

להלן מקצת מדבריו: "...מסבב הסיבות, גולל היום בהשגחתו העליונה את פגישתנו, ובנסיבות כה מיוחדות וחשובות, הן לי עצמי, והן לבחור הרך הנימול - אליו התלוויתי היום בהיכנסו בבריתו של אברהם אבינו. בחור מיוחד במינו, בן לשני הורים יהודים; ואביו - איש רב ההשפעה. 

 

אבל לא אצילות המשפחה - היא הנקודה המרכזית בדמותו של הנימול, אלא רגישות ואצילות נפש של המעמד. הבחור סיפר לי, לאחר המפגש עם כבוד תורתו, כמה הוא התרשם מדמותכם, וכמה ריגש אותו עצם המעמד להיפגש עם רבה הראשי של ארצנו הקדושה תובב"א. 

 

כשעמדתם והחזקתם את ראשו, הוא בכה מהתרגשות. כמה מיוחד המעמד, כמה מיוחד צירוף מקרים אלוקי זה, אשר הביא אתכם מארצנו - להיות סנדק לבחור - אשר למרות קשר חזק לקהילה היהודית - רק עכשיו עשה את הצעד המיוחד וכה לא פשוט בעבורו, וזכה לסנדק כה מיוחד. 

 

הוא חלק איתי את חלק מתחושותיו ואמר, כי הוא מרגיש כעת - כפי שמעולם לא הרגיש - מרומם ומלא השראה. ויהי זה בע"ה להתחלה של פריצת דרך בחיי יידישקייט יום-יומיים ליהודי זה"!

 

ומסיים הרב דרוץ, המכהן כרב בית חב"ד בשכונת חימקי וכראש ישיבת 'תפארת בחורים': "תבוא על הרב ברכה בכל מפעלו, בענייני הכלל והפרט, להיות מקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים - ולהיות מן המועילים ומשפיעים טוב לכל אדם. תבורכו מפי עליון בגשם וברוח".

 

שעה קלה אחר-כך, כבר ניצבנו במוזיאון היהודי השוכן לא הרחק משם. זה עתה סיים כאן הרב הראשי הרב לאזאר פגישה עם אישיות בכירה מאוד, ומהחיוך הרחב על פניו - ניכר ומובן שהייתה כאן ב"ה הצלחה רבה לטובת הכלל - הרב דרוץ מגיע עם האיש, בקבוק יין הובא, הכוס מולא, ובברכות מכובד הרב לאזאר, לצדו של האורח הרב בר מארץ הקודש, הרב דרוץ המלווה ברגישות ובסבלנות את הנימול עד לרגע זה, וכמובן הנימול עצמו. "דובער", הוא לוחש לרב, עת הגיעו למילים: "ויקרא שמו בישראל".

 

 

ב. מצווה גוררת מצווה 

 

אלו סיפורים קטנים, אותם שמעתי השבוע כמעט באקראי, תוך כדי דיבורים ושיחות טלפון. כאשר נזכרתי בהם בהמשך, הבנתי וראיתי כמה השגחה פרטית מופלאה יש בהם. 

 

את הסיפור הראשון שמעתי מאחת מאחיותיי שתחי', שחזרה בראשית השבוע מנסיעה קצרה בארה"ב יחד עם בעלה - גיסי הנכבד שיחי'. שלמרות לו"ז צפוף שתכונן בעבורם מראש, מצאה בכל זאת זמן קצר, שהיה בעבורה חלון הזדמנות כדי לנסוע ולבקר את דודתנו המתגוררת בשכונת בורו-פארק. בעלה ניסה להניא אותה מהרעיון עקב רצונו להשתתף באירוע חשוב בעבורו בעיר אחרת, רחוקה משם; אך היא ידעה שזה "או הפעם, או בכלל לא". ולחזור בלי לבקר כלל את הדודה - זה לא בא בחשבון. 

 

גיסי כאילו נכנע, ורק בהמשך הבין כמה טוב היה זה בעבורו. תוך כדי ביקור ושיחה עם הדודה וילדיה, הוא מקבל שיחת טלפון מדודה אחרת. הפעם זאת דודה מהצד שלו. היא מודיעה לו בהתרגשות גדולה מאוד, כי בתם הבוגרת באה בקשרי השידוכין, וממש כעת נערך מעמד 'לחיים' בביתם. והיות והיא שמעה שאחיינה כאן בארה"ב, היא מטלפנת להזמינו.

 

בתום הביקור אצל הדודה שלה - יצאו אחותי ובעלה לדרך לבית של הדודה שלו - נסיעה קצרה, והם כבר עומדים בפתח דירתה, בדיוק בזמן וברגע הנכון. ההתרגשות שעל פני הדודה בראותה את אחיינה ואשתו בדלת, הייתה כה גדולה, שכבר לא ידעו להחליט מה מרגש אותה יותר: בואה של בתה הבוגרת מאוד לרגע משמח זה, או לראות את האחיין ואשתו נוחתים אצלה בבית תוך דקות. השתתפות בשמחה כה גדולה, שלא הייתה מתאפשרת לו לא היו מבקרים אצל הדודה הראשונה והיו בוחרים לנסוע לאירוע לעיר אחרת. רחוקה בהרבה משם... 

 

בני, שליח הרבי בקלינינגרד מספר לי: "השבוע ביקר בגרמניה המוהל הרב מרדכי צבי סולומון שגר במונסי, ומרבה לטוס בעולם כדי למול יהודים שונים. באחת הערים הוא פגש יהודי, ובשיחתם הבין המוהל כי הניצב מולו אינו מהול, וניסה מיד לשכנעו לקיים את מצוות ברית המילה. 

 

לאחר שיחה מעמיקה, החליט האיש ליצור קשר עם אחיו המתגורר בקלינינגרד, כדי לשמוע את דעתו, וככל שיורה כך יעשה. שיחה קצרה עם האח, והוא מיד תמך ברעיון ועודדו ואמר לו לעשות זאת. 'אומר ועושה', והברית נערכה עוד באותו יום. הרב סולומון מטלפן אליי ומספר לי את השתלשלות העניינים ושואל אותי מיד, האם האח שגר כאן מהול... ידעתי מיד על מי הוא מדבר - הרי אני בעצמי ניסיתי לשכנע אותו במשך שנים רבות לקיים את המצווה. אולם, למרות כל מאמציי, הוא סירב בתוקף, ולעיתים אף התרגז עליי על שאני חוזר ומעלה את הנושא. בכל פעם שהבאתי מוהל לעירנו לבריתות אחרות - הוא היה מוצא תירוצים שונים מדוע לא לעשות זאת.

 

אמרתי למוהל: אולי זו ההזדמנות. נסה אתה בבקשה ליצור איתו קשר עכשיו, אולי הוא ישתכנע סוף-סוף. סולומון המהיר במלאכתו ובדיבורו, אכן התקשר אליו מיד, שוחח איתו בקצרה ובדרך נס - הוא הסכים. המוהל עבר את הגבול בין שתי המדינות, ולמחרת כבר ביקר אצלנו בעיר. 

 

החזקתי את ראש הנימול והרהרתי בדבר, איך הדיבורים שלי כלל לא הצליחו, ורק בזכות מסירות הנפש של האח בגרמניה, שוכנע האח פה בקלינינגרד לעשות את הצעד הגדול ולקיים את מצוות ברית המילה... ממש "מצווה גוררת מצווה"!

 

 

ג. ללמוד מהרמב"ם

 

"תלמידים יקרים, את הרמב"ם צריכים אומנם ללמוד, אך יש גם ללמוד מהרמב"ם" - כך פתח האורח הרב הראשי של ישראל הגאון ר' קלמן בר שליט"א, את דבריו בפני תלמידי הישיבה לצעירים, שהתכנסו לחגוג גם הם את הסיום השנתי, והפעם עם אורח חשוב מארץ הקודש. 

 

בסיום דברי הרמב"ם כובד תלמיד הישיבה הת' דוד מונדשיין, בנו של ידידי היקר רב העיר סמולנסק השליח הרב לוי יצחק - שבקול בטוח וחזק, חזר על ההלכות האחרונות בספר הי"ד, ועל אף צעירותו, ניכר כי זה בעבורו לא הפעם ראשונה. אך במיוחד היה ה'הדרן' שאמר, בו שילב הלכות וחסידות, בעמקות נפלאה ובנוי לתל תלפיות, במתיקות ועדינות שכבשה את לב כל השומעים. 

 

"הרמב"ם עבר חיים לא קלים, ובכל זאת הוא לא ויתר לעצמו, וזכה להגיע למעמד כזה בעם היהודי, עד שאמרו עליו: 'ממשה עד משה - לא קם כמשה'" - והרב בר המשיך ודרש מתלמידי הישיבה לשקוד על תלמודם, לנצל את השנים היפות ביותר, ובמיוחד לאור התנאים הרוחניים והגשמיים שהם זוכים, לשבת באוהלה של תורה במקום מרהיב ושקט, נוח ומכובד - "אתם במצב שהרמב"ם מתאר את ימות המשיח" אמר הרב בר בהתרגשות לתלמידים. 

 

לי אישית היו אלו שלושה ימים מרתקים, כאשר התלוויתי אל הרב בר, הרב הראשי לישראל ונשיא מועצת הרבנות הראשית בישראל, שהגיע בהזמנת עמיתו רבה הראשי של רוסיה הרב לאזאר ובמשך שלושה ימים מסר דרשות ושיעורים תורה ברבים, קיים פגישות עם דייני ורבני הרבנות הראשית לרוסיה, ובמרכז הביקור - היה אורח הכבוד בסיום הרמב"ם המרכזי. 

 

לא הכרתי את שמו כלל עד להגעתו אלינו, ובהיכרות כעת עמו הבנתי, כי אכן זכתה ארץ הקודש לרב ראשי דגול נערץ, מלא וגדוש במידות טובות ונאצלות, ועל אף היותו טרוד מאוד בתפקידו החדש - הוא נוח לבריות, ומעניק תשומת לב לכל ילד ופונה. היתה לי הזכות, ועליי הוטל התפקיד בידי המארח הרב הראשי והמרא דאתרא הרב לאזאר, לארגן וללוות את האורח בביקורו הקצר אומנם, אך רב-הרושם. 

 

גולת הכותרת של הביקור הייתה בשבת קודש שעברה - פרשת תרומה-שקלים וראש חודש אדר, שנערכה בבניין בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" במרכז מוסקבה. שעה קלה לאחר צאת שבת, שבו ובאו הרבנים הראשיים אל בית הכנסת המרכזי, והפעם לחזות בנועם לימודם של כמאה וחמישים בנים ואבות, המתאספים מדי מוצאי שבת קודש מכל שכונות העיר, לשעה של קורת רוח רוחנית נפלאה, בלימוד משותף של תורה וחינוך, בארגון המחנך הרב ישעי' גרוס.

 

משם יצאנו יחד לסעודת מלווה מלכה מפוארת וטקס קבלת פנים שערכה הקהילה הקווקזית, בראשות נשיא הקהילה וקרן סטמאגי הנגיד מר גרמן זכרייב, שקידמו את פני הרבנים הראשיים בפתח הבניין. לאחר סיור בכל אגפי הבניין, הסבו הרבנים יחד עם בכירי הקהילה לסעודת מלווה מלכה עם מאכלים מסורתיים של הקהילה, ששורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה היהודית בערי הקווקז וברוסיה. 

 

מחמת אילוצי הזמן הקצוב של הביקור, הספיק האורח הנכבד לסייר רק במקצת מהמוסדות המפוארים שהקים רבה של רוסיה, אך הספיק להיחשף למעצמת החינוך והחסד למען אלפי יהודי רוסיה בכלל ומוסקבה בפרט. בין השאר סיירתי איתו בבניין ה'מתיבתא', תלמוד תורה 'חדר מנחם', בית הספר 'בנות מנחם', ובישיבה לצעירים. הנהלת הישיבה הגדולה "תומכי תמימים", ניצלה את ההזדמנות הנאותה, והביאה את קבוצת תלמידי מסלול הסמיכה להיבחן אצל הרב הראשי של ישראל, שיחד עם המרא דאתרא רבה של רוסיה וראש מנהל מכון הסמיכה בישיבה הגה"ח ר' דוד רוזנצוויג - עמדו נפעמים אל מול ידיעת התלמידים. כמו-כן, ישבו הרבנים הראשיים עם ארבעה עשר מהשלוחים במוסקבה, שבמשך שנתיים למדו בקורס מושקע של ארגון "למען ילמדו", וזכו לקבל מידי הרבנים תעודות "רבני תפוצות".

 

מובן שהבאתי את האורח לביקור ב"מרכז החסד היהודי שערי צדק", המטפל באלפי זקנים וגלמודים, חולים ונזקקים, ואף כיבדתי אותו בקביעת מזוזה באגף חדש שנחנך זה עתה, ובסיור במקום עמד מקרוב על מעצמת החסד הגדולה בכל מדינות חבר העמים. 

 

 

ולתמונת השבוע שלי: הכומר שלא ויתר

 

לכבודו של האורח - הרב הראשי לישראל הרב קלמן בר, נערכה בשבת שעברה התוועדות מיוחדת בלשון-הקודש, במקביל להתוועדות בשפה הרוסית. 

 

האורח, שבשבת רגילה שובת בביתו בעיר נתניה - או בדירה החדשה בירושלים מעת עלותו על הכס הבכיר לפני מספר חודשים - קם בשעה כזו כבר ללמוד לאחר מנוחת שבת קצרה, אך כאן נהג כמנהג המקום; שבת נטולה שינה, וכל כולה תפילה, לימודים והתוועדות חסידית. 

 

הוא לגם קצת 'לחיים', ובין דברי התורה השונים, העלה בזכרונו סיפור ששמע ממשפחה מסוימת עמם היה בקשר לפני שנים רבות. משפחה שגרה בעיר טבריה, ובביתם היה מתארח רבות איש גלמוד שעלה מרומניה, ולאחר פטירתו נקבר בבית החיים בעיר זו. 

 

'מעכל יצחק וידער', היה צעיר כשאביו - רב באחת הערים נפטר, והבן רצה ללכת בעקבותיו, חיפש וביקש להתמנות כרב עיר או מושב. אך על אף כשרונותיו הגדולים, כל מאמציו נכשלו וכל נסיונותיו לעלות על כס רבנות לא צלחו. הוא עבר ממקום למקום, ומסיבות כאלו או אחרות - הצעתו נדחתה. 

 

התסכול אכל אותו מבפנים, האכזבה מהכשלונות היו גדולות, עד שהחליט ללכת רחוק. רחוק מאוד. הוא המיר את דתו והלך ללמוד כמוּרה, דווקא שם הצליח מאוד ונהפך לכומר מטיף. 

 

באותם ימים גאתה האנטישמיות בארצו. בני נוער מסיתים התאגדו בפלוגות 'צלב הברזל' ופרעו פרעות ביהודים. שרפו חנויות, התעללו ועינו. וידער המשומד העניק להם את הצידוק הרעיוני, ואת התשתית האידיאולוגית. בעטו המושחז כתב ופרסם מאמרים רוויי שטנה, עם ציטוטים שונים מהתלמוד שהוצאו מהקשרן, והשפעתו הייתה רח"ל גדולה. בכל אותם מאמרים היה חותם בשמו: 'מעכל וידער'...

 

ואז פרצה מלחמת העולם השניה. וידער ידע והבין כי לא יעזור לו כלום. הנאצים יראו בו יהודי על פי תורת הגזע הנאצי, וגם הוא עלול להישלח למחנות ההשמדה, ולא יעזרו לו לא משרתו, ולא בגדיו ומעמדו. 

 

בצר לו התייצב יום אחד בפתח חדרו של הרבי מסקולען ואמר לו "אני מעכל וידער". שם שהיה מוכר לכל יהודי... הרבי קירבו והעריף עליו חום ואהבה רבה, תוך שהעניק לו דרך תשובה על מה שעשה. דרך שאימץ כל חייו, על אף שרבים מחצר הרבי לא יכלו להכילו לאחר שלא שכחו את הצרות הרבות שסבלו ממנו רבות. 

 

הרבי היה מטייל מעט בכל ערב בקרבת בית הכנסת, והוא צירף אליו את מעכל בעל התשובה. פעם, באחד מטיוליו שאל אותו הרבי: "מעכל, עשית אז צעדים כאלו קשים, החלפת בגדים, סביבה וחברים, אך מדוע נשארת עם שמך היהודי"?

 

ומעכל השיב: "רבי, שם משפחתי הוא 'וידער', ומשמעותו באידיש 'לשוב'. שכן ידעתי כל הזמן - גם בזמן שהייתי שקוע בשנאת אחיי היהודים, ידעתי בתוך תוכי שיום אחד אשוב למולדתי, לאמונתי, לבוראי ולעמי. לא רציתי לוותר על שם משפחתי שהזכיר לו זאת כל הזמן"...

 

אגב הזכרת הרבי מסוקלען, כאשר הוזמן הרב וועלוול רפפורט - יהודי חסידי שורשי מאז ילדותו במוסקבה לפני כשישים שנה, לדרוש בפני ציבור נאספים באירוע כלשהו, הוא סיפר, שכאשר היה תלמיד ב-770 ראה שהרבי כיבד מאוד את הרבי מסוקלען, עת ביקש לתת לו את העלייה השלישית בימות החול, וכן היה קם לכבודו כאשר היה נכנס באמצע התוועדות - מחווה שעשה רק לו ולהרב סולובייצ'יק ראש ישיבת יוניברסיטי.

 

 

גוט שבת!

שייע