ההלם היה מוחלט. כ"ק האדמו"ר שליט"א הורה על סודיות מוחלטת. גם לא לבני משפחתו הקרובים ביותר. אין לדעת את הסיבה האמיתית. מתוך דאגתו בכל אותה תקופה "שלא להבעית את הציבור". זה היה הביטוי שנשמע אודות ענין זה
העובדה שכבר בכ"ח אייר, שעה שכ"ק האדמו"ר מגור, יצא את מקום מנוחתו בערד, ובאותו ערב הגיע למעונו בבני ברק, ונפוצו שמועות בענייני בריאות, שכחה אט אט. לקראת חג השבועות הגיע לעיה"ק ירושלים. ולאחר מכן התקיימה חתונה של אחד מצאצאיו בסדר המקובל מבלי שמי מהבאים יעלה בדעתו שיש שתיים או שלשה שותפי סוד המודאגים באופן שאין לתאר
היחידי מבני המשפחה שהיה בסוד העניין היה הרה"צ נחמיה אלתר, ורק בשל טעות אנוש. ומעשה שהיה כך היה: כשבוע לפני מועד הניתוח, ביום שלישי י"ג תמוז, יצא כ"ק האדמו"ר מגור ממעונו בירושלים לשם בירור העניין הרפואי. במהלך אותו בירור, התברר שלא יהיה מנוס מניתוח
כ"ק האדמו"ר מגור, אמר לחסיד המשמש שהיה עימו באותן רגעים: 'נחמיה דארף נישט ויסען פון דייעם'. ובעברית: 'נחמיה אינו צריך לדעת מהעניין'. בסערה בה היה נתון המלווה החסיד באותן רגעים, לצד היותו נדרש לשוחח ולבצע כמה פעולות במקביל, יצא לרגע את החדר בו שהה כ"ק האדמו"ר, התקשר להרה"צ נחמיה הי"ו וסיפר לו בקצרה את הנעשה
מיד בשובו לחדר, נשאל: להיכן הלך. השיב החסיד 'התקשרתי לר' נחמיה'. כ"ק האדמו"ר שליט"א תמה, 'לא רציתי שידע על כך'. על אתר, החסיד ביקש סליחה על טעותו. 'חשבתי שאמרו 'דארף ויסען', כעת אני מבין שאמרו 'דארף נישט טיסען' – השיב. מיד הושב לו, שדבריו התקבלו ומבונים. (ובעברית: החסיד שנדרש לעשות כמה פעולות במקביל שמע כביכול ונאמר שצריך לדעת, ולכן יצא להתקשר כשלמעשה נאמר לו ההיפך. כאמור הבהרתו התקבלה). טעות אנוש של החסיד המשמש באותו רגע היא הסיבה שהרב נחמיה ידע בזמן אמת על המצב
כחלק מאותו רצון שלא להבעית את הציבור, נודע בציבור שיש כוונה לצאת למנוחה במושב חשמונאים שבחבל מודיעין. למעשה יצא כ"ק האדמו"ר למושב בית מאיר ולאחר יום יצא מהמושב לבית הרפואה
בית הרפואה התכונן כראוי לבואו של כ"ק האדמו"ר. איש מהעובדים, למעט הבעלים של בית החולים, המנתח והמרדים לא ידעו במי המדובר. "סוג האח"מ מגדיר רמת חשאיות גבוהה, פרטיות מלאה", נכתב בפקודת המבצע המפורטת, שירדה לפרטי פרטים: שעת הגעה, שער דרומי צדדי המוביל לכניסה האחורית שם הוקם מעין אוהל שהרכב נכנס לתוכו, ופתחו הקדמי של אוהל היה צמוד למעלית המיועדת לרופאים בלבד. מאבטחים הוצבו בכל תחנה שנדרש. "מעלית עומדת פתוחה עם נציג בתוכה". כל הסידורים הנדרשים בוצעו בחדר בו שהה כ"ק האדמו"ר. שמו של כ"ק האדמו"ר, לא הופיע בבית החולים, לא במסמכים, לא במדבקות וגם לא במחשב בית הרפואה. כששאל האדמו"ר את החסיד ששהה עימו, ו'היה כי יאמרו מה שמו', הראה לו החסיד השם הכתוב בבית הרפואה וחיוך רחב נסוך על פניו הק'
כמה דקות לאחר השעה 14:30 בצהריים החלה הפעולה הרפואית. החסיד שהה בחדר הניתוח עד לאחר שהמרדים סימן למנתח להחל בפועלתו. ליבם של שלשלת הנוכחים בבית הרפואה הלם בפראות. האחריות האדירה והידיעה כי לולא הרצון שלא להבעית את הציבור, רבבות יהודים היו מתפללים בשעה זו להצלחת הניתוח, ברם, בפועל רק מתי מעט יכולים לומר וזה המוטל עליהם באחריות רבה
מבעד לדלת חדר הניתוח נותרו שתיים מהנוכחים. אחד מהם הרה"צ נחמיה אלתר. החסיד ששהה במקום, חזר לחדר ממנו יצא האדמו"ר ואליו אמור לשוב. בדק פעם נוספת שכל הנדרש נמצא. (החדר הגדול הוכן כמחלקת טיפול נמרץ לכל דבר). ומיד, עשה מה שכל יהודי אחר היה עושה, פתח את ספר התהילים והחל להתפלל בכל לב ונפש
הסיכום היה, שמיד כשהמנתח יסיים פעולתו הוא יתקשר לאותו חסיד וידווח. בחלוף כשעתיים, הטלפון צלצל, על הצג הופיע מספרו של הרה"צ נחמיה. החסיד הפסיק לראשונה מאמירת התהילים והרים מיד: 'אנא סור לרגע למקום בו אני יושב ליד חדר הניתוח', ביקש הרה"צ נחמיה אלתר. החסיד חש שכל דמו זורם לרגליו ובקושי הצליח לנוע. סחרחורת נוראית פקדה אותו. 'מה קרה' שאג תוך כדי ריצה לחדר הניתוח, 'הכל בסדר, תבוא' – השיב לו הרה"צ נחמיה
חסר נשימה הגיע למקום בו ישב הרה"צ, רועד, מפוחד ומתוח עד לקצה שאל, 'מה אירע'. הרה"צ נחמיה הרגיע מיד. הניתוח עוד לא הסתיים אמר. 'אז מה קרה', נשאל שוב או אז השיב הרב נחמיה: תראה, אנחנו ככה יושבים יחד ומדברים, וחושבים, והצביע על היושב לידו - תשמע אמר הרב נחמיה: 'צריך לדאוג בענין הצוואה על מסירת הנהגה באופן שיתקבל על ידי החסידים, וגם שלא יעלה חשד שאנחנו פה חברים הצלחנו לסדר משהו בחסות האשפוז ואין זה למעשה הרצון האמיתית, צריך לחשוב איך מבצעים את העניין באופן הברור ביותר שלא יהיה צל של ספק שהפיקדון היקר הופקד בידי'
זה היה הרגע שבו תחושת האימה שהשתלטה על החסיד - חלפה בתחושת קבס. רבינו, אבינו רועינו זקוק לרחמים, יש למתי מעט הזכות לומר תהילים וכאן יושב מי שבלי למצמץ רוצה לרשת אותו, ומצא זמן לעסוק בנידון... זה הרי לא יעלה על הדעת. 'עכשיו אומרים תהילים', השיב לו החסיד וחזר לחדר עד לרגע שהמנתח התקשר לקראת סיום הניתוח
עוד בטרם הניתוח, הרב נחמיה, החל מפה לאוזן להמתיק סוד למעגל מקורביו - בעניין הצוואה. זאת, למרות שמעולם לא ראה אותה בשום צורה. בער בו לדעת, אצל מי הופקדה, ולוודא שהופקדה בידיים שיהיו נאמנות אליו ורק אליו. זו היתה דאגתו היחידה בעולם ברגעים אלו. באותו ערב, הפטיר החסיד להרב נחמיה – גם על פי סדר של עולם כמנהגו, נזכה להחלמה מלאה בס"ד. חבל ועצוב שזה מה שמעסיק אותך
הרב נחמיה לא התכוון לוותר על היעד שהציב לעצמו. הוא עשה כל שיכול כדי שיוצר הרושם שהוא המקורב מבני המשפחה את אנשיו מיקם מראש במושב בית מאיר. הם עמדו שם הכן - מאחורי השיחים ומבעד לגגות או מרפסות הציב מי שיסריט, יצלם. היה לו חשוב מאוד, שיהיה בידו מאגר תמונות וסרטונים בהם הוא ורק הוא מבין מבני המשפחה נראים אצל אביו שליט"א. כשהגיעו בני משפחה אחרים, לא העלו בדעתם לצלם, והוא לא העלה בדעתו שאין לצלם. איש לא ידע בזמן אמת על פעולותיו המצערות, המביכות, המבזות והנוגדות לחלוטין את דעת קודשו של אביו
על מלאכת התיעוד ומכונת ההסרטה הופקד מי שהופקד ע"י הרב נחמיה. כבר בשעה כשהגיע כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א לקראת חג השבועות תשע"ב לבית המדרש בירושלים, הוא הוסרט כיצד יוצא את הרכב וכו'. "הוא הולך מצוין", אומר המסריט לסרט בשעה שמסריט. "היא מאוד עצבנית היום", הוא נשמע אומר בסרטון ממושב בית מאיר - והדוגמאות הן רבות
גם בשעה שגדולי ישראל זצ"ל ולהבדל"ח הגיעו לבקר במושב בית מאיר, הצלם והמסריט, אחד מגבאי הרב נחמיה תמיד עמדו שם מוכנים. הם תיעדו מכל מקום שרק חשבו שלא יתפסו אותם. כך בבית מאיר, גם בבית חלקיה, כך בירושלים, הפקה שלא היה עולה בדעתו זולתו להפיק
את סעודות המלכות שהיה שולח להזמין ממסעדת שמוליק כהן בתל אביב לבית הרפואה, דאג הרב נחמיה שלא יצלמו. דאגותיו היו נתונות לצוואה ולארוחות כאילו נמצאים באחד מההרים המושלגים בשווייץ. באחד מהימים, הרבנית תליט"א זיהתה ארוחה דשנה, מגוונת בחדר בו ישב הרב נחמיה. ברם, לרגע הוא לא התבלבל. הוא קם מהשולחן, יצא לפרוזדור ואמר לרבנית: 'החסיד שנמצא כאן, לא יצא כמעט שבוע מבית הרפואה - הייתי חייב להביא לו פעם אחת לאכול משהו נורמלי' – אמר לה. בשובו אל שולחן הארוחה הפטיר משהו הדומה להתנצלות: 'לו הרבנית היתה יודעת שזה עבורי, היתה כועסת מאוד. ככה כשהיא חושבת שזה אתה, היא לא יכולה לבוא בטענות' – הבהיר.
ההמשך מצמרר לא פחות ויובא כאן אי"ה בקרוב
חיים שאולזון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.