החסידות השרישה את ערך שוויה של נפש יהודית. את הפוטנציאל. החסידות ביארה שנשמה יהודית היא כמכרה יהלומים (על דרך המשל שהוא תמיד נמוך בערך לנמשל). כפי שבכל מכרה יש להשקיע רבות ולעמול קשות כדי להנות מהיהלומים. יהלומים אינם כירקות השדה הנקטפים במעט עבודה. נשמה יהודית שערכה רב מערך כל היהלומים יחד, דורשת עמל כדי שתאיר כפי שהיא מסוגלת
החסידות התייחסה ליהודי חוטא, ככורה המתייחס לעוד שכבת אדמה על פתחו של מכרה. הכורה חופר עוד קצת, והחסידות מקרבת עוד צעד כדי לדלות את היהודי ממעמקים ולסייע לו להתחיל לעלות במסלול העולה בית א-ל
החסידות לימדה אותנו, שכמו במכרות פעילות, מתרחשות לעיתים מפלות, כך יכול להתרחש במצבה של נשמה יהודית הכלואה בגוף העשוי מחומר. וכשם שאין בדעת בעל המכרה לסגור את המכרה לאחר שאירעה תקלה בדמות מפולת, כך אין מוותרים על נשמה יהודית במפולת. הנשמה היא חלק אלוקי ממעל ממש, וכל יהודי נושא ניצוץ של אותו חלק אלוקי
הבסיס, תנאי הסף, לצעוד בשערי החסידות מתחיל בפתיחה. פתיחת דלתות, פתיחת לבבות, פתיחת מושגים. קירוב ולא ריחוק. לקרב ולהאיר. זו החסידות בבסיסה. זה יסוד החסידות. חסידות שעסקניה נחלקים בין אלו שמתהדרים ב"אני יחסל אותך אצל הרבי, או אני ישרוף אותך אצל הרבי", לבין אלו החוששים מאותה שריפה, היא חסידות שנשמת החסידות שלה שרופה. היא חסידות כגוף ללא נשמה. זאת האמת וכל האמת. ואין דרך ליפות את המציאות הזו. "צא החוצה ותגיד להם את האמת". זו האמת וכל האמת
מי שגורם שדלת של חסידות תיסגר ותיטרק בפני נשמה יהודית, הוציא עצמו מכלל חסיד. הוציא עצמו מנורמות אנושיות מינימליות מקובלות. לסתום את הגולל בפני חסיד, בגין נקמה, עין צרה, זה רוע מזוכך. דורסנות. אכזריות. התנכרות בו ובבני משפחתו, הלבנת פניו ופני משפחתו לעיני רבבות יהודים, ולקול מצהלות המקורבים המוחאים כפיים כחלק ממערכת חנופה
מי שעיסוקו בכך שדלת חסידות תיטרק, הוא רוצח נפשות סדרתי. אין זה משנה מה התואר המוצמד לשמו, אין זה משנה באיזה אות מתחילה שם משפחתו. את הדין נותנים ללא גבאים צמודים, ללא תארים, אלא יעמוד פלוני בן פלוני המוזמן לראות את מעשיו עליהם חתם כמובא בלשון התפילה "וחותם יד כל אדם בו"
הוא יתן את הדין גם על הצער וההשלכות שגרם למי שגרם, וגם על חילול כבודו מורו ורבו. משום שפעולתו עלולה לגרום למישהו לחשוב שמבעד הדלת הטרוקה לא יושב רבי. כי אין מציאות של רבי נועל וחוסם. יש רק מציאות של רבי מקרב. ולמי שיש טענות שזו המציאות - שיפגין ליד קברו של הבעל שם טוב הקדוש זיע"א
אין ספק שהמסגרות שנוצרו בארה"ק לאחר מלחמת העולם השני' מחייבות תקנות וגדרים, סדרים ומערכות האוכפת אותם. שכן קיבוץ היהודים יחד יוצר חיי קהילה המחייבים נקיטת תקנות כללים ואכיפתם. איש אינו מפקפק בכך. גם בתלמוד התורה במעזבוז' הענישו ילד כדי להחזירו למוטב. לזככו. זה אינו עונש בהגדרה כי אם בנראות. מטרת הנראות אינה כדי לטרוק דלת אלא כדי לפתוח לב שאינו מצליח להיפתח. גם בשעה שמפתח נתקע במנעול, היכולת לפתוח את הדלת הוא רק על ידי פריצה, ועדיין איש אינו מזמין משטרה כנגד הפורץ. זו הדרך לפתוח את הדלת בסיטואציה שנוצרה. לכל חסידות יש עקרונות ותקנות והיא חייבת לעמוד על עקרונותיה
כמו תמיד זו שאלה של איזון. של אמות מידה. כשהרב נחמיה אלתר משקר את אביו ומצליח לגרום שהדלת תינעל בפני חסיד מסוים, זה מעשה בלתי ייעשה. זה מעשה שספק אם יש כפרה עליו. תחשבו על ההשלכות, הצער שיש לו ולבני משפחתו במעגל קרוב או יותר או קרוב פחות. על דמעות של נשים, לילה אחר לילה, על הילד הקטן שמתבייש לקום ללכת לחיידר, על הבת שתיאלץ לקבל תשומת לב רק אם חלילה תתחיל ללכת בלבוש פחות צנוע. תחשבו על יהודים טובים שתאב בצע שעינו צרה שלל מממנו את מקור חיותו, האם הוא נרדם מדי לילה, או שהוא זקוק לגלולה
לו, הרב נחמיה אלתר היה כושל פעם,הרי שהוא זכאי למאור החסידות שתקרבו, אך כשהוא בוחר בכך כדרך שבאמצעותה ישתלט על מנגנון החסידות, זה מעשה שלא ייסלח
יש בידי עדויות ואסמכתאות כיצד באחת הפעמים שמשימתו הזדונית צלחה לרגע הוא הכריז בפני כמה וכמה יהודים: "הוא לפה לא יחזור. אני אחראי". אמר תוך שהוא מצביע על מקום תפילה של אותו יהודי. כעת מובן יותר מדוע גם גדולי התורמים מבקשים לסכם במערכת חוזית את מקום תפילתם, "ללא תוספת תשלום". משום שאם יש מאן דהוא ששולט במנגנון ואינו מחויב לסדר מכל סוג שהוא, המינימום שעליהם לעשות זה לעגן את הדברים בחוזה כתוב וחתו, עד כמה שזה נראה קטנוני ומביך וכל זאת רק כדי לגלות שאין לזה ערך בפועל
כשיהודי חולל עוול לזולותו והוא שש לאידו, הוא מביע בכך את עומק צרות עינו. אדם אינו יותר מאדם, וכל הגדול מחברו יצרו גדול, היצר מסית לדבר עבירה, היצר אינו מסית לשמוח ולרקוד בדבר עבירה. כשלת? כבוש פניך בקרקע. לצאת למסע ניצחון בדמות: "הוא לפה לא יחזור", זה מסע הנושא שלט: לי ולחסידות אין קשר. לא שלט: לי ולאדמורו"ת אין קשר. אלא לי ולחסידות
ויש בידי עדויות לחלק מאותו מסע. ללא שמץ של בושה הלך הרב נחמיה אלתר לכמה גבאים בתוך הבית ואמר להם: "ראית מה קרה לפלוני, אם לא תפנים שמעתה ואילך אני הבעל הבית כאן, וכל דבר אני חייב להיות מעודכן, לדעת ולאשר, אחרת אני אדאג שתעוף בדיוק כמו שפולני עף – והרי איש לא האמין דקה קודם שיש אפשרות כזו, וככה יקרה לך", הרי שההגדרה המעודנת ביותר שניתן להגדירו היא היותו תת אנושי. אם לא הפחד, הגבאים הקרובים ביותר יאשרו לכם מילה במילה. כפי שכתבתי לכל מילה הנכתבת כאן יש לי הוכחות
להמשיך במסע הניצחון, לדרוש מהיהודי שגרמת שהדלת תיטרק בפניו, שיש את היכולת לפתוח אותה אבל בתנאי שמעתה יספר לך כל דבר וענין - גם עם כ"ק האדמו"ר שליט"א ידרוש שענין מסוים יישאר סוד מוחלט, וככל ואין התחייבות כזו אזי הרב נחמיה אלתר מתחייב שהדלת הנטרקת לא תיפתח בפניך, זה משפט שבו האומר אותו הוא מרים את נס המרד בכ"ק אביו האדמו"ר שליט"א
לספר למעגל הקרוב של הידידם שלך שאין בך רצון בוער להיות אדמו"ר, אבל אינך מסוגל לחשוב שמישהו אחר יהיה (וכולנו מאחלים לביאת הגואל ואריכות ימים) זה לתלות שלט על צרות עין. לשלוח פקס בעילום שם לכ"ק האדמו"ר שליט"א ולהטיף לו מוסר מדוע הוא מפלה בין הבנים, זה פקס המשלב בין חוצפה, עזות מצח, וקנאה
אדמו"ר הנוטל על עצמו את עול הנהגה, ניאות לכך למרות היותו יודע שמדובר במאסר עולם ובעבודת פרך. כך רואה כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א את ההנהגה. יש לא מעט יהודים שזכו לשמוע זאת אישית ממנו. הנהגה אינה אופציה לצבירת הון, או דרישות של כבוד לקבל עלייה מכובדת בחול המועד וכדומה. הנהגה היא עול כבד המנוח לא על הכתפיים כי עם על ליבו של האדמו"ר
בהיפך הגמור, עין רעה, היא עין שרוצה הכל עבורה ורק עבורה ושבעתיים היא שואפת שלזולתה לא יהיה. השלילה מהאחר, זה האופטלגין המרגיע את כאבה העצום של העין רעה. כשם שמעי רעב, כואב. עין רעבה כואבת. משכך הכאבים שלה הוא לשלול מהזולת כל שמץ של פירגון. כמו כל משכך כאבים, הוא עוזר לכמה שעות. ככל שנעשה בו שימוש תדיר יותר - כך הוא משפיע פחות
תפקידו המרכזי של אדמו"ר הוא להשפיע. מי שלומד את דברי תורתו של כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א יכול לראות כמה הוא מדריך ומאיר לעין טובה. אבל את דברי התורה שלו צריכים בראש ובראשונה ללמוד. ולא לצאת ידי חובה. לשבת ולהתייגע. רבות. מי שדרכו דרך התורה, מי שנראה לומד חמש שעות ברציפות, או שלש וכן על זה הדרך, אינו אדם שכואב לו שזולותו יש משהו.
אספר כאן סיפור שיש בו כדי להעיד על עומק הסיאוב תחת מנגנון הרב נחמיה אלתר. השמות שמורים במערכת. מעשה שהיה כך היה: לפני תקופה לא ארוכה, משפחה שורשית מחסידי גור ביקשו לטוס יחדיו לקברי אבות בפולין. היתה להם סיבה שדחקה בהם. כמובן ששאלו בקודש פנימה האם אכן לטוס עם הבנים הנשואים ואלו הלומדים בישיבה. התשובה שהתקבלה היתה ברכת נסיעה טובה. (בגור ממעטים בנסיעות כאלו. אינני נכנס לכך, אלא נצמד לעובדות כפי שהיו)
אחד מבני המשפחה, בחור שהתחנך בישיבת גור. לאחר שהתקבלה ההסכמה על הנסיעה, הוא ניגש למשגיח וסיפר לו על דבר הנסיעה. המשגיח, מסיבה שלא ברורה נכנס לפינה, והשיב לבחור שלא ידוע לו על קבלת רשות כזו. אותו משגיח הזהיר את הבחור שאם יטוס עם בני המשפחה, הוא יורחק מהישיבה ולנצח
הבחור שידע שההסכמה התקבלה טס יחד עם בני משפחתו. בשובו, גילה שהמשגיח עומד על דעתו: "אמרתי לך - אם תטוס, אתה לא חוזר לישיבה". כך התחיל מחול שניתן לשלוט בו בטרם הופך למאבק כוחות גלוי. הבחור ישב שבועות בבית מבלי שהוא יכול להתחיל להבין על מה ולמה
לאותו בחור יש דוד, בעל יכולת, נדיב חסיד גור אמיתי המתגורר בארצות הברית. כאב בן משפחתו כאב לו אישית. הוא פנה לפלוני, לאלמוני, והבחור בבית. ייעץ לו מי שייעץ לו - ליצור קשר עם הרב נחמיה אלתר. לא אכנס לפרטים שאינם הכרחיים, ואמשיך לתוצאה: תרומה של חמש עשרה אלף דולר לחודש, מדי חודש בחודשו לישיבה של הרב נחמיה אלתר והבחור ייכנס לישיבה שבאחריות הרב נחמיה אלתר
הדוד בעל האמצעים התחייב מיידית. הבחור נכנס לישיבה. מדי חודש התרומה נכנסה, והבחור עשה חיל בלימודיו. ביום בהיר אחד, פגש הדוד התורם אחד מראשי הצוות החינוכי של הישיבה בה לומד האחיין. הוא התעניין בשלומו. אותו איש צוות שיבח את הבחור, את התמדתו, יראתו, השתדלותו והיותו כלי המוכן לקבל. הדוד שמח למשמע הדברים והודה לאיש הצוות
נסער עד עומק ליבו שב הדוד לביתו ניגש לטלפון והתקשר למי שאחראי לגבות ממנו את 'התרומה' של חמש עשרה אלף דולר חודש – מדי חודש, ואמר לו: 'מה עובר עליכם, האמנם, עד כדי כך? לא רציתי לצער את אחי שבנו נזרק מהישיבה. הייתי בטוח שהטיסה לפולין היתה עילה לזרוק את בן אחי מהישיבה על מעשה בלתי נסלח ולא לנסיעה לתפילה ברשותו של כ"ק האדמו"ר שליט"א, רציתי להציל את נשמתו של בן אחי. ואם מחיר ההצלה הוא חמש עשרה אלף דולר, ב"ה, יש לי יכולת ותרמתי בשמחה. כעת פגשתי את הרב פלוני מהישיבה שלכם, הוא מספר לי שבן אחי היה ונותר בחור מהטובים שיש בישיבה, ומשכך אנא הסבר לי, מה מערך הסחיטה הזה של חמש עשרה אלף דולר בחודש, מה הריקבון הזה, אין לכם בושה? הנני להודיעך שבחודש הקרוב לא אפקיד יותר חמש עשרה אלף דולר. הפקדתי מספיק חודשים" – וטרק את הטלפון
הגיע ראש חודש, והתרומה לא הופקדה. נו, אם צד אחד מפר הסכם, הצד השני אינו מחויב. בחלוף כמה ימים בהם התברר לישיבה של הרב נחמיה אלתר שאין בדעתו של הנדיב להמשיך להפקיד, הודיעו לבחור שהוא מורחק מהישיבה לנצח
הבחור לא ידע את נפשו. הוא לא יכול היה להאמין שדברים כאלו מתרחשים. אתם יודעים מה הוא עשה בלית כל ברירה? הוא הצטרף לפורשים מהחסידות !!!
משפחה גוראית שורשית נאלצה להצטרף לפורשים רק משום שלא היה בידיהם לשלם חמש עשרה אלף דולר שכר לימוד בישיבה תחת הנהגת הרב נחמיה אלתר. הדוד הנדיב נותר חסיד גור. תורם לגור. לאחרונה עשה שמחה משפחתית על טהרת גור. הבחור הנרדף וחלק ממשפחתו הגרעינית נאלצו להצטרף לפורשים. זו דמותו של מי שבכוח השתלט על המנגנון של חסידות גור. הוא זה שברוב תעוזה עוד רוצה להיות אדמו"ר
המשך יבוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.