סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי - יחיאל מ' מונדורביץ'
נקבע לי תור להגיע הבוקר עם בני הבחור ללשכת 'מרשם האוכלוסין', משרד הפנים ב'מגדלי שקל' בבני ברק.
בבואנו, פגשנו קבוצה של עשרות בחורים חסידי גור מישיבת קרית הרצוג. אף הם הוזמנו כקבוצה. המתנו בתור הארוך, עם רבים נוספים, עד שכל קבוצת הבחורים, שקדמו לנו, יסיימו. הבחורים שסיימו לא עזבו את המקום, כי המתינו אלה לאלה, לשוב לישיבה יחדיו.
מיד זיהו אותנו. בתחילה התחילו לחישות 'הנה שמאלני'. הלחישות התעצמו והקריאות גברו "מסריח כאן משמאלנים" "אל תסתכלו עליהם, אסור להסתכל בפני אדם רשע" "כל הפורש מרבו כפורש מן החיים", יריקות, קריאות 'איכס', ועוד. כמובן - כולל שמותינו [מרבית הבחורים ב'שנתון' של בני שלמד עמהם בחיידר 'בגלגול הקודם'].
כלל הציבור הסתכלו עליהם כמו משוגעים. חסידים, ליטאים, ואף מזרוחניקים (הפתעתי כמה הם בעניינים!). אברך ליטאי אומר לי בתומו "חשבתי שכבר השלמתם, לא שמעתי כלום לאחרונה". חילונים, חיילים, רוסיים, הביטו בתמיהה. הפקיד/בשומר של משרד הפנים משתיק אותם ומאיים עליהם, אך לשווא.
חסידישע-בחור פונה לפקידה החילונית שקיבלה אותנו "איך את לא נגעלת מהם", והיא מחווירה ולא יודעת את נפשה. אולי באמת אנו מצורעים מוסווים או נושאי מחלות חשוכות...
התביישתי. לא התביישתי מהם, כבר התרגלתי ופיתחתי חסינות. באמת. לא חשתי כל פרפור בלב, מלבד בושה שהללו הם חסידים 'תלמידי הבעל-שם-טוב' של ימינו. אמנם יכול הייתי 'לשמוח' שכלל-ישראל רואים בחרפת גור ופשיטת הרגל המוחלטת שלהם, אך לא שמחתי לאיד, כאב לי. כאב לי על הוריהם, על נשותיהם בעתיד, ואגדיל לומר שאף הצטערתי בצער השכינה.
הייתי מאוד גאה בבני שרוב הזמן היה שקוע בדפי שינון שהביא עימו. סיכום ראשונים ואחרונים בסוגייה הנלמדת בישיבת 'נר ישראל - פני מנחם', בפרק האיש מקדש. לא יודע כמה היה מרוכז, אך עיין בדפיו באדישות מוחצנת ומפזם לעצמו ניגון 'של השנה'.
בצאתנו שאלני בני: "אבא, מה הרגשת?"
נזכרתי כי היום כז' בסיון, יום בו נעקד רבי חנינא בן תרדיון והועלה באש כאשר גוילי ספר-תורה מקיפים את גופו הטהור. אף אותו שאלו תלמידיו באותו מעמד "רבי, מה אתה רואה".
ומי אמר שהוא בכלל רואה משהו? למה שאלו זאת?
כתבו התוס' (בגמרא המתארת את עמידתו והריגתו על קידוש השם, ע"ז דף י"ח ע"א) שהיה נראה להם שבמעמד כזה מסתבר שהוא יראה משהו מיוחד.
ביום זה, כז' בסיון, תענית צדיקים (שו"ע תק"פ), עמדו סביבנו והריעו בקול גדול כאשר מלבינים פנים, שופכים דם, מחללים שם שמים. כאשר העלו את אותו תנא קדוש הי"ד היה זה בכיכר העיר, נכרים רבים עמדו והריעו, שמחו לראות בהירצח נפש נקי וצדיק...
הרהרתי בשאלת בני "אבא, מה הרגשת?". הסברתי לו שהרגשתי צער על מצבם, והרגשתי שמחה שבני מקבל חינוך מוקפד ונקי, ולומד תורה כראוי. [האמת, הייתי בטוח שבין עשרות הבחורים אחזה בנועם ה' ויש בחורים ש'עושים מזומנים'. משהו. שנים בעיר. אחד במשפחה. גארנישט. כלום. המתינו, פטפטו. הרעישו, כמעט ורוקנו את הקולר ממימיו, ואף 'מזומן' אחד לרפואה. הנה, דווקא במעשה של רבי חנינא בן תרדיון יצאה בת קול שהוא והסרדיוט הרומי, זה שהקל על כאביו תוך מסירות נפש "מזומנים לחיי העולם הבא"...
אמרתי גם לבני שחשתי צער על המשגיח, האברך שהתלווה אליהם. הצטערתי על שהמשגיח ראה ועיניו כלות ולא נרתעו ממנו. בני תיקן אותי. "אבא! תבין! הוא לא השתיק אותם מאחת משתי סיבות: או שהוא רשע כמותם, אך גם אם נלמד זכות ונחפוץ בהיצדקו, דע לך שהוא לא יכול להתערב, כי יאשימו גם אותו בשמאליות, והוא 'יישרף' [כמו הסרדיוט הנ"ל...].
"מה אתה רואה". ראיתי בעיני רוחו את דמות רבינו שליט"א רכון על גמרא, שמעתי את קולו "... ואינם עולבין... ואינם משיבין... עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו',".
אשרנו שהבדילנו מן התועים - ונתן לנו תורת אמת. זה הולך יחד. כשיש תורת אמת מתרחקים מן התועים.
מי יתן וימלא הארץ דעה את ה'...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.