מאת עולמי בחרדתו
תחילה, להלן ציטוט מתוך טור שפרסם השבוע קובי נחשוני באתר "ערוץ 7":
"תקופת כהונתו של אביגדור ליברמן כשר האוצר עומדת, מן הסתם, בקריטריונים ההלכתיים להגדרת "שעת שמד", והעמסת סוכר היא כנראה מצווה דתית חשובה לפחות כמו ערקתא דמסאנא. רק כך אפשר להבין את דרישת המפלגות החרדיות להציב בראש סדר העדיפויות הפוליטי את ביטול המס שהטילה הממשלה הקודמת על המשקאות הממותקים ועל הכלים החד־פעמיים במטרה לצמצם את צריכתם – לפני הדאגה לשבת, לפני מיהו יהודי".
הנה, התנהלות מוזרה-למראה זו, כמו ההתנהלות המשונה לא פחות בעניין "הקומה הכשרה" בסלולר, מעוררת תמיהה רבתי בעיני כל מי שמתבונן בדברים, כולל מי שלאו דווקא שונא חרדים אלא רואה בהם אחים.
שתי רמות לתמיהה זו:
ברמה הבסיסית, כפי שכתב קובי נחשוני, נראית ההתעקשות הדווקאית לקדש צריכת סוכר מרובה, צריכת כלים חד"פ יקרה ומזיקה, וצריכת שירותי סלולר יקרים פי 4-5 משירות סלולר סטנדרטי, כמוזרה, כילדותית (ראיתם פעם ילד המנפץ בזעמו צעצוע יקר ואהוב, או נשכב על הרצפה ומרביץ לעצמו בבכי? אז אתם מבינים את הכוונה), ובעיקר כמזיקה מאוד לאינטרס הכי בסיסי של הציבור החרדי עצמו.
אך ברמה המורכבת יותר, בהתבוננות נוספת, תוכלו לזהות בהתנהגות בלתי רציונאלית זו מאפיין מדאיג הרבה יותר.
לא פעם כתב כאן מרא דאתרא (קדישא?...) הדין, על הפיכת זוטות כ"וייסע זאקן" או שטריימלאך שבגובהם כבר מתחרים עם גובהם של כובעי הפרווה של שומרי מלך אנגליה, לעקרונות מקודשים שמתחרים בי"ג עיקרים.
הבעיה איננה רק בעצם הפיכת הזוטות הללו ל"עיקרים", אלא בקלות הבלתי נסבלת שבה מצליחים לשטות בהמוני-המוני חרדים תמימים, להאמין שחובת האדם בעולמו לקדש זוטות, שטויות, ולא פעם גם ממש אביזרייהו דע"ז, ולאלף אותם לחשוב שממש חובה על כל יהודי להצטייד בהם או לנהוג בהם.
כמובן, גם בעניין זה "נהרא נהרא ופשטיה":
זה בשטריימל שלא שערום אבותיכם,
ההוא במזמורי דת "זנבות" חדשה,
זה בעליה לרגל לקברו של צדיק, שהופכת לחג ה"עולה על הכל",
וכדי שלא לקפח גם שכר כל בריה ליטאית ח"ו, נזכיר גם את הקמעות של ר' חיים קנייבסקי ושאר המרצ'נדייס שמוצעים למכירה במחירים מפולפלים ב"קופת העיר", וכו' וכו'.
ובכן, מה לדעתכם המכנה המשותף לכל החידושים הללו כולם, בין אם מדובר בחידושים שבגברא (היינו, הנהגות מקודשות ומחודשות, החל מנסיעות לאומן, או לר' ישעיה, ולמי שאין ידו משגת - אז לפחות למירון), ובין אם בחידושים שבחפצא (שטריימל גבוה, סכין לחם שנתברך מפי צדיק, טלפון מאוד מסויים או הידור "הלכתי" שהשולחן ערוך, נעבעך, לא זכה להכיר, ואשר, מתברר, קיים במוצר מזון רק מתוצרת חברה מאוד ספציפית)?
לדעתי, ישנם שני מכנים משותפים:
לראשון קוראים בפשטות "אופנה", ולשני, הנובע מן הראשון, קוראים "אינטרס מסחרי".
מזעזע? כפרני? חותר תחת "שלומי אמוני ישראל"?
באמת?
הנה תרגיל לבחינת העניין:
איך נדע שההנהגה הטובה שקיבלנו, החפצא דקדושה שהתרגלנו לחפש ולהקפיד דווקא עליו, אינו אלא מוצר מסחרי, אינו אלא אופנה, שיש מי שמאוד מעוניין שנרכוש ודווקא ממנו?
המבחן הוא מאוד מאוד פשוט:
"שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך".
זה הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.